כך נגיע רחוק
בעודי נוהג לי להנאתי בבוקר דיבר לו ניב רסקין עם ניצולה מהצונאמי שציין אתמול שלושה חורפים. היא סיפרה איך עמדה עם הגב לים, איך חבט בה הגל, איך היטלטלה ונסחפה שני קילומטרים, איך שוחחה עם אלוהים תוך כדי.
כידוע, אין אתאיסטים בחפירות (גם אני חטאתי בדיון עם בוראי כשחשתי שקיים סיכוי סביר שנתראה בקרוב) ו"שמע ישראל", מאז אותו פרק של "העשב של השכן" (עונה ראשונה, פרק 8), היא קריאת הקרב החביבה עלי, גם אם אני מאמץ לשם כך מבטא אמריקאי, ובכל זאת אני לא מוצא מקום לגאווה רבה על כך שקראה "שמע ישראל אלוהים שמור על כל היהודים!"
הרי היו שם עוד כמה שנבראו בצלמו ובדמותו. גויים, לא עלינו, אבל בכל זאת אנשים. גם עליהם אפשר היה לבקש שישמור.
אין לי ספק שלא הייתה לה כל כוונה למלט נפשה על חשבונם של אחרים, היא לא אמרה "אלוהים, הטבע את כל הגויים ובנה קייאקים ליהודים" אלא רק, ברגע של מצוקה, ביקשה אינסטיקנטיבית הגנה למה שהכי חשוב. ליהודים. כך חשבה באותו הרגע כי כך חשבה כל חייה. כי כך חשבו כל האנשים סביבה. יהודים הם לא אנשים סתם, הם הרבה יותר.
עבד לה.