כותרת כלשהי
אני חושב שעברה בערך שנה מאז שכתבתי פה לאחרונה. במשך הזמן הזה הבטחתי לתום בערך מאה פעמים שהנה, רק עוברת תקופת המבחנים/ נגמרת תקופת הלחץ בעבודה / הכלב שלי מבריא מדלקת הפרקים שלו, ואני חוזר לכתוב. האמת היא שכבר כמה וכמה פעמים התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לכתוב. אחרי פסקה וחצי הבנתי שאין לי משהו ממש חכם לתרום לחברה וכך נגנז לו עוד פוסט.
מה שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות, הוא יום כיפור העובר עלינו לטובה. מדי שנה החג הזה מצליח להרתיח אותי כל פעם מחדש, שכן כמו שאני רואה את זה, זהו חג שנועד לתמוך בברבריות במנטליות הישראלית- במשך כל ימות השנה מותר לצעוק, לקלל, לנהוג כמו משוגעים, להידחף בתורים, לזרוק סיגריות על הריצפה, לנסוע על החוף עם רכב שטח ולהשאיר הררי אשפה אחרי שצרכנו את ליטרת הבשר במנגל המשפחתי, עד ליום כיפור.
ביום כיפור כולם לפתע לובשים לבן, בין אם מטאפורי ובין אם לאו, ומדברים במילים יפות ומצוחצחות, רוויות בניו-אייג'יזם, על "חשבון נפש פרטי", "הבנת משמעות היום הזה עבורי" וכן הלאה. פעם כשהיה לי בלוג בתפוז כתבתי על היום היחיד בשנה בו יכולתי להסתובב בשכונה של הערסים בלי לפחד שיציקו לי, יקללו אותי או ירביצו לי, כי ביום כיפור אסור. במידה רבה כל הדיבורים היפים האלה, הם בדיוק כמו הערסים שלא הולכים מכות ביום כיפור.
חישוב פשוט מעלה שיום כיפור נמשך בערך 25 שעות, שהן 1500 דקות, מה שאומר שאם בכל יום מימות השנה כל אחד יקדיש 4 דקות ו-6 שניות לפני השינה, כדי לעצור רגע ולחשוב איפה הוא לא היה בסדר היום, בפני מי צריך להתנצל ומה אפשר לשנות כדי להיות יותר טובים,כל החג הזה יהיה מיותר והחיים שלנו יראו הרבה יותר טוב. לי נותר כמובן רק לחלום.
אז הנה תום, חזרתי. עדיין מתעצבן על הדברים הרגילים, אבל לפחות כותב.
לפוסט הזה הייתה כותרת קצת יותר מפוצצת במקור, כי תכננתי גם לכתוב על המהומות בעכו. בסוף ויתרתי גם על התוספת וגם על הכותרת.
יום שישי, 17 באוקטובר 2008 בשעה 1:36
אכן הרבה זמן
יש אנשים שעוצרים כל יום וגם ביום הנוסף הזה בשנה- מה איתם?כל אחד מעניק משמעות אחרת.
אני רגילה לשמוע את הביקורת הזו- אבל מדובר בקבוצה/ אוכלוסיה מסויימת שכמובן איני דוגלת בהתנהלות כזו.