המגדלור

אמרתי לך שאני לא אפסיק לבוא, והתכוונתי לזה.

זה לא רק בשבילך, זה גם בשבילי. אולי יותר בשבילי כי אתה, מה אכפת לך, בעצם? אבל אני צריך את זה, אני צריך להיות שם, לראות אותך, או את מה שנשאר, לראות את האנשים שאהבו אותך, שזוכרים אותך.

תמיד מגיעים הרבה אנשים. פרצופים שהכרתי הרבה שנים לפני המקרה, כאלה שאני מזהה רק כי ראיתי אותם שם בשנים הקודמות. חמש שנים. איך שהזמן טס.

כל דבר שאני עושה, אני חושב על זה שאתה לא תעשה אותו. זה לא היה השחרור, ולא הטיול, את זה גם ככה לא היינו עושים ביחד ושנינו יודעים שהיית נשאר בצבא עוד אחרי, אבל הדברים הגדולים, האמיתיים, המחשבות האלה של החיים האמיתיים, של מה אני באמת רוצה להיות שאני אהיה גדול, מי אני רוצה להיות, אלה מחשבות שכבר לא תחשוב. לא תעבור לגור בתל אביב עם אף אחת, לא תתחיל ללמוד ותחליף מקצוע אחרי שלושה סמסטרים כי זה לא זה. לא תחשוב על הילדים שעוד יהיו לך, לא תחליט אם בא לך להשאר כאן או להגיד שילכו כולם להזדיין, לא תעשה יותר כלום.

בחילוץ שלך נפלה כנף מהטנק, סיפרתי לך? כמו מפגרים הלכנו להביא אותה. אם נדייק, המפגר היחיד היה אני כי כל השאר פשוט עשו מה שאמרתי להם, אבל לא יכולתי להשאיר אותה שם. זה הדבר האחרון שיכולתי לעשות בשבילך, יותר כבר לא היה מה לעשות. אז רצנו לנו, ארבעה חיילים וחתיכת פלדה שלא רצינו להשאיר מאחור.

זה יוצא לי מבולבל קצת, כי אני מנסה למשוך זמן עד שאני אגיע למה שאני רוצה לספר, אבל לא באמת רוצה להגיד. היא לא באה. פעמיים בשנה, כמו שעון, והפעם לא. חמש שנים זה הרבה זמן, ואצלנו זה לא כמו אצלך. הזמן באמת עובר,אנחנו גדלים, אנחנו צומחים ומשתנים ומתפתחים, רק אתה נשאר אתה של פעם. היא לא הייתה צריכה לחכות יותר, אתה יודע את זה. היא הייתה צריכה להמשיך, היא הייתה חייבת, בשביל שיהיה לה טוב, בשביל שתוכל לאהוב ולחיות ולצחוק ולשמוח, היא הייתה חייבת לשחרר אותך. אתה יודע את זה, גם אני יודע את זה, אבל כשלא ראיתי אותה שם הייתי עצוב בשבילך. היא לא תשכח אותך אף פעם, אתה יודע.

ואבא שלך. העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר, מספר לי על הפרוייקט החדש שלו. עכשיו שאני קצת מבין על מה הוא מדבר הוא מספר לי כל פעם על מה הוא עובד, ואיך, ולמה. העיניים שלו נוצצות והוא כל כך שמח ומתרגש ורק לי כל כך עצוב כי אלה העיניים שלך שאני רואה, רואה איך הן חייכו אלי כשסיפרת לי עליה, או כשסיפרת לי על הופעה שהייתה בה בסוף השבוע, או בעצם כל פעם שמשהו טוב קרה. אז לא בכיתי, אתה יודע שאצלנו לא עושים כאלה דברים, אבל עמד לי גוש בגרון, שהשתחרר וחוזר עכשיו כשאני כותב.

עוד שנה עברה. חברים שלך התחתנו, לחיילים שלך נולדו ילדים שנקראו על שמך, אח אחד שלך כבר מתחיל ללמוד ואח אחר סופר דקות לשחרור. רק אתה עוד יושב לך על צלע ההר, עם סיגריה וטילון. אנחנו מדברים איתך המון. לא רק אני, כולנו, חושבים עליך, זוכרים אותך. יום אחד בשנה אנחנו עושים את זה ביחד.

ברעום תותחים, בגעוש מנועים, בברית דמים. אין כמו הטנקים.

2

הפוסט הזה נכתב ביום יום ראשון, 11 במרץ 2007, בשעה 12:35, והוא שייך לנושא . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏