לכי, יא צופרת
גב' נכבדה
זאת כבר הפעם השניה שאנחנו נפגשים. אפשר לומר רק הפעם השניה, אבל יש לי ההרגשה שניפגש עוד הרבה בקצה הרחוב שלנו בשעה שבע וחמישים, את ממהרת להניח את הצאצאית לבושת הורוד שלך (כן, זאת שיושבת עם הראש דבוק לחלון ובלי חגורת בטיחות) בפתח בית הספר שלה ואני בדרכי לעיסוק המשמעותית פחות חשוב שמצאתי לעצמי באותו הבוקר.
את ממהרת, אני יודע. ישר ידעתי. ידעתי לפי איך שצפרת לי ביציאה מהחניון המשותף לבניין שלי ושלך (ולעוד כמה) כשעצרתי, בטפשותי הרבה, כדי לתת לרכב שנסע ברחוב לעבור לפני שנכנסתי ממש לתוכו. ידעתי לפי איך שהמשכת לצפור כשחיכיתי לתורי בשביל להשתלב בכביש הראשי. לקח לי לפחות שתי דקות, אם לא קצת יותר.
הבוקר בין צפירה לצפצוף גם הוצאת ראשך מהחלון וזעקת לעברי שאם אני לא אדחף אני אחכה כאן עד תשע. לא יודע אם שמת לב, אבל בתשע כבר מזמן לא הייתי שם.
אז רק בשביל שתביני מה אומר נפנוף היד שלי דרך החלון, כי שיחה אינטליגנטית של ממש כבר לא ננהל, טרחתי וכתבתי לך:
אני לא אסע רק כי את צופרת לי. זה אולי יעצבן אותי, אבל לא יגרום לי להידחף לתוך כביש ראשי כשמכוניות מגיעות במהירות מעבר לעיקול. אם אני לא אהיה בטוח שאף אחד לא יגיע, אני לא אסע. את יכולה לצעוק, ולצפור, ולהבהב עם האורות. את יכולה גם לנסות לעקוף אותי, אם את חושבת שתצליחי. אני לא אסע מטר. את חושבת שאני פראייר, שאם אני לא אדחף אף אחד לא יתן לי להכנס. יכול להיות שאת צודקת, אבל את יודעת מה אומרים – פראיירים לא מתים.
יום חמישי, 08 במרץ 2007 בשעה 12:33
תחושותי זהות לשלך. תודה.
יום ראשון, 11 במרץ 2007 בשעה 10:25
על לא דבר.