לפעמים חלומות מתנפצים
בסוף השבוע ראיתי את השם שלה בעיתון. האמת היא שזאת לא הפעם הראשונה שאני רואה כתבה שלה, את הקודמת אפילו קראתי עד הסוף, אבל את זאת כבר לא רציתי. הכותרת לא נראתה מושכת במיוחד ומניסיוני במקרה הקודם גם התוכן לא מדהים, אז דפדפתי הלאה. היא למדה בשכבה מתחתי 11 שנים, ביסודי, בחטיבה ובתיכון. אין לי מושג מה קרה לה בפרק הזמן שבין סיום התיכון (שלי) לבין הופעתה בין דפי המקומון החביב (עלי, ורק כי אני זוכר לו חסד נעוריו), היא לא מאוד הטרידה את מנוחתי אבל לראות פתאום את השם שלה מודפס שם, צבט לי.
את הפרצוף שלו התרגלתי כבר לראות מדי פעם בטלוויזיה, במהדורת החדשות. כתבנו מספר. לא ראיתי אותו כבר שנים, מאז שהוא ישב בשולחן לפני בכיתה ז', והנה הוא עכשיו, בשולחן של יעקב ומיקי. לא שאני לא מפרגן לו, להיפך. כל הכבוד לו, באמת שכל הכבוד, לא ניסיתי מעולם, ואני גם לא ממש מכיר מישהו שניסה אבל אין לי ספק שלא קל להגיע לאן שהגיע, כל הכבוד.
עוד אחד, דווקא אחד שלא סבלתי מעולם, שחצן, מגעיל ומעריץ של סלין דיון (אף ילד בן 17 לא אמור להודות בזה, לא משנה מה) הפיק מוזיקלית דיסק של זמר די ידוע, וגם הוציא דיסק משל עצמו (ראיתי לא מזמן בטאואר רקורדס), ואחד אחר שהכרתי לאט לאט ירד מהרדארים של כולם, השמועות אומרות שהוא עובד במקום שאסור לדבר עליו, אף אחד לא יודע בדיוק איפה ומה הוא עושה, או איפה הוא בדיוק נמצא כרגע, בעצם, לא ראו אותו כבר די הרבה זמן.
את כולם הכרתי פעם, מזמן. לכולנו היו חלומות אז, גם להם, גם לי. הם הגשימו את החלומות שלהם, ואני לא. לא כי לא הצלחתי, כי ויתרתי. הלכתי לחיות חלומות של מישהו אחר. עשיתי צבא כי צריך, הלכתי ללמוד משהו טוב כדי ש"יצא ממני משהו", הגשמתי את הציפיות של אנשים אחרים אבל את מה שרציתי אני לא ניסיתי אף פעם.
זה בסדר להבין שאתה לא באמת רוצה את מה שפעם חלמת עליו. אני כבר לא רוצה לעמוד בחלקו האחורי של האוטו-זבל, זאת לא שאיפת חיי. אני רוצה דברים אחרים ואני לא מתחרט על מה שעשיתי, גם לא על מה שלא, בעיקר כי זה לא מאוד משנה. אבל את החלום הבא שלי אני אגשים, אני חי רק פעמיים.
יום שני, 26 בפברואר 2007 בשעה 20:12
אני מאוד מקווה שילך לך… ושהפעם לא תוותר.
כי הרי "לפעמים חלומות מתגשמים" גם אם הם השתנו אלף פעם בדרך…
יום שלישי, 27 בפברואר 2007 בשעה 8:58
[...] בעקבות הוידוי של 'המגדלור' (ותודה לשמה!) החלטתי לפצוח בסדרת וידויים על חלומות משלי שפזורים חסרי רוח חיים לצידי הדרך שבה פסעתי, כל חלום כזה שוכב דומם לצד איזה צומת שבו בחרתי להמשיך במסלול ידוע מראש במקום לפסוע מעט הצידה, לבדוק אפשרות אחרת, על חלקם אני מצטער, על חלקם לא, אבל תמיד אני נמשך להרהורי "מה היה אילו", ברוכים הבאים לקטלוג החלומות שנזנחו. [...]
יום חמישי, 01 במרץ 2007 בשעה 22:31
ממרום 22 שנותיי, לאחר אינספור הצלחות של הסובבים אותי (ככה זה כשאתה עמוק בסצינה מסויימת במשך מספר שנים), גיליתי שבשביל שמישהו 'יצליח' הוא לא צריך להיות יותר מוכשר ממך, יותר חכם ממך, יותר מקושר ממך, וגם לא לרצות את זה יותר ממך.
כל מה שצריך זה התמדה.
כמובן במצב כזה עולה השאלה, מה שווה ההצלחה הזו, ומהי הצלחה אמיתית?
אני כבר לא רוצה להיות ******. אני רוצה בת קטנה משלי. והרבה הרבה כסף לפנק אותה ואת אמא שלה. אז אמא יש, בת עוד כמה שנים. רק נשאר לעשות את הכסף, לא משנה איך.