המגדלור

אתמול הייתי אמור לפגוש את בעלת הדירה שלי, היינו צריכים להחליף צ'קים. למעשה היינו צריכים לעשות את זה כבר ביום ראשון אבל זה לא הסתדר לי בראשון ולה בשני ובשלישי שכחתי ואתמול קבענו.

"אני מלמדת הערב, אבל, אתה חושב שתוכל להגיע לשם?" שאלה והסבירה איפה זה שם.

הכרתי את שם. שם הוא בית הספר התיכון בו למדתי שבשעות הערב הופך להיות מרכז לימוד של האוניברסיטה הפתוחה ובעלת הדירה, כשאינה טייקון נדל"ן, מלמדת שם תולדות האומנות או משהו דומה.

אז קבענו שם והגעתי קצת יותר מוקדם מהמתוכנן. היא עדיין לא בהפסקה ולי נותרו עשרים וקצת דקות לשוטט בבית הספר הישן שלי בו לא ביקרתי כבר די הרבה זמן בעצם.

הספריה עברה מקום, בישר לי שלט שהכריז "ספריה" במקום אחר לגמרי מהמקום בו לא לקחנו ספרים אי אז בשלהי שנות התשעים ומגרש הכדורגל הישן הפך לאולם ספורט מרשים (מבחוץ לפחות), חוץ מזה נראה היה שהכל אותו הדבר. בעצם, למה לא?

גם הקפיטריה הייתה פתוחה וזאת נראתה לי כמו הזדמנות מצויינת לשחזר את תהילת העבר ולרכוש את סנדוויץ' הטונה הזכור לי לטובה. הכריך התעשייתי הכי טוב שאכלתי ושמאז את טעמו אני מנסה לשחזר.

ביקשתי מהאיש מעבר לדלפק טונה גדול ודיאט ספרייט.

"מצטער" אמר האיש. אותו איש, אגב, שערו אפור יותר אבל בהחלט אותו איש. "נגמר הטונה. רוצה טוסט?"

ככה זה מתחיל:

כשהשתחררתי מהצבא הבטחתי לעצמי לא להתעורר לפני שבע בבוקר, לא משנה מה. זה החזיק כמה שנים אבל אני לא זוכר מתי זה הפסיק כי די הרבה זמן שאני לא מצליח לקום אחרי שבע. גם בשבתות, גם בחגים. גם היום התעוררתי בשש ארבעים וחמש למרות שהשעון היה מכוון לשבע וחמישה. היא עוד ישנה לידי ובשקט יצאתי מהמיטה להתלבש בחדר אחר, לא להעיר אותה. יש לה עוד יום ארוך ומעייף של לא לעשות כלום לפניה.

"יא אללה איזה חרא אני!" סיננתי חצי בראשי וחצי לתוך ההגה בעודי מנווט בזהירות מחוץ לחניה הצרה מדי אל הרחוב השקט. לא מצליח לא לנטור לה טינה על זה שהיא נשארת בבית. כמה זה מוזר. איך אני זה שהסברתי לה למה עדיף שתישאר עוד כמה חודשים עם הילד בבית ואיך אני לא מצליח שלא לבוז לה על זה שויתרה על כל שאיפותיה. "זה כי אני חרא. " חשבתי כשעליתי במעלית למשרד. פעם לא הייתי כזה. פעם גם היא לא. קארמה.

אתמול גיליתי שאני לא שמאלני.

זה היה לגמרי במקרה. ר' סיפרה לי עד כמה הייתה שמחה ללכת להפגין בשייח ג'ראח ושכמה מחבריה הטובים נעצרו שם. אמרתי שלא ידעתי שהיא "מאלה" (נדמה לי שזה היה הניסוח המדוייק, אולי אני טועה) והיא שאלה אם ב"אלה" אני מתכוון לשמאלנים.

היות ומילדותי הרחוקה אני מגדיר את עצמי כשמאלן והיות ומעולם לא עלה בדעתי ללכת ולהפגין נגד התיישבות יהודים בשייח ג'ראח (או בכל מקום שהוא) והיות וזוהי, כך מסתבר, דרכם של השמאלנים הרי שיש כאן סתירה לוגית. כך גיליתי שאני בעצם לא שמאלן.

אבל אני בטח לא איש ימין.

אני נגד התנחלויות בלתי חוקיות ובעד פינוי התיישבויות בשטחים בכלל, או לפחות את רובן כי בארבעים השנים האחרונות בכל זאת אנשים בנו בתים וצריך להיות רגישים גם לזה. אני לא רוצה לוותר על רמת הגולן אבל בלב כבד אעדיף שלום עם סוריה על טיול ביהודיה, אם כי אשמח לפתרון יצירתי (כמו חכירה לטווח ארוך, למשל). אני נגד מונופול אורתודוכסי על חיי ומותי, אני נגד התאכזרות לעובדים זרים וילדיהם, אבל לחלוטין מודע לזה שמי שנמצא כאן שלא כחוק צריך לעזוב. או שיתוקן החוק.

אני בעד מדינה יהודית שמסוגלת להכיל את הגרים והאלמנות בתוכה, שמתקיימת בתוך גבולות ברורים שצבא חזק ניצב עליהם. חשבתי שזה מגדיר אותי כשמאל ציוני. ר' חושבת שאין דבר כזה, אולי היא צודקת. אבל אם היא צודקת אני לא יודע מה אני כן.

קבוצה של אנשים לא מרוצה מדברים. הם מחליטים להאבק על מה שהם מאמינים בו ואם כבר להאבק אז למה לא באלימות? הם מחליטים לפגוע בצורה אקראית לחלוטין באנשים מקבוצה אחרת. הם לא מחפשים לפגוע בפרט זה או אחר, הם רוצים לפגוע במישהו, כלשהו, שלא יראו את זה בא, שכל אחד יוכל להפגע ואז מתוך פחד יקבלו את מבוקשם.

לפני שיהרגו מישהו הגיעה השעה לטפל באלימות החרדים. לחקור, לעצור, לשפוט ואם יורשעו גם לאסור את מי שדירדרו את פח הזבל וגרמו לפציעת האופנוענים. הצלחנו למצוא את מבצעי הלינץ' ברמאללה, נצליח למצוא גם אותם.

אחרת זה לא יגמר.

אתמול, בערך באותו הזמן שראש הממשלה נקב במחיר אותו הוא לא מתכוון לשלם עבור גלעד שליט, נתקלתי אני בדילמה דומה.

בעודי עומד בצומת אי שם לא רחוק מרכבת צפון בתל אביב (היום מרכז, או סבידור, אבל פעם הייתה רכבת צפון ותמיד תשאר כך בשבילי. ממש כמו רחוב האוניברסיטה.) ניגש אלי ילד צעיר שהתחיל אך אתמול את חופשת הקיץ שלו והציע לי דגל "גלעד עדיין חי" תמורת עשרה שקלים בלבד.

רציתי לקחת, בעיקר בשביל הילד שמנסה לעשות קצת כסף בחופש, למרות שהציק לי הרעיון שמישהו מנסה לעשות קופה על גבו של שליט. לא החלטתי אם הדבר הסוציאליסטי לעשות הוא לתמוך בפועל (הילד) או להאבק בקפיטליסט (המבוגר שמעסיק את הילד) והרמזור התחלף והיה צריך לקבל החלטה.

אז לקחתי.

וגלעד עדיין שם.