המחתרת
יום שלישי, 29 ביוני 2010כשהייתי בסדיר הייתה תקופה כזאת בה הוקפצנו מהקו הרגוע יחסית למבצעים אי שם בערי השומרון השונות. זה היה מתחיל בשמועה שגובתה בסופו של דבר בשיחת טלפון. "תגיע ללשכה." הייתה אומרת לי פקידת הלשכה של המג"ד ואני הייתי מטפס במעלה הגבעה עד לקרוואן ששימש כלשכת הסמג"ד, שם בזמן שהמ"פים דנו בשטויות עם המג"ד אנחנו, הסגנים, היינו יושבים עם הסמג"ד וסוגרים את מה שצריך – מתי יגיעו המובילים לטנקים, מתי המשאיות, מתי האוטובוסים.
זה תמיד התחיל אותו הדבר – בישיבה המתוארת, תמיד היה בלאגן אחר באמצע, במהלכו הייתי זועם, כועס, נעלם, נרגע, חוזר, זועם, נעלם, הולך לשבת עם ה' החובשת במרפאה, נרגע וחוזר חלילה, וזה תמיד נגמר אותו הדבר – שיירה של טויוטות לבנות חולפות בשער, אחרי שיצאו כל המשאיות והמובילים והאוטובוסים והג'יפים. שיירה של טויוטות לבנות ואני זוכר את עצמי שונא את ההקפצות, שונא את מה שהולך לבוא אבל אוהב כל כך את השיירה הזאת.
אהבתי את השיירה הזאת כי שיירה של רכבים זהים לחלוטין גרמה לי להרגיש כמו סוכן FBI או DEA או כל צירוף אותיות אחר בדרך לעצור רוצח סדרתי, סוחר סמים או כל פושע מסוכן אחר. דבילי לחלוטין, אני יודע. לא הייתי בוגר במיוחד.
אני מספר את הסיפור המייגע הזה כי בימים האחרונים נראה שהתהפכו היוצרות והיום, במקום להיות חלק מהשיירה אני היעד שלה. אני לא יודע איזה סוכנות מנסה לחסל אותי, אולי זאת סוכנות ישראלית כי הם לא עושים עבודה טובה במיוחד. הם מנסים לגרום לזה להראות כמו תאונת דרכים ואני, נהג סביר לחלוטין אבל נטול הכשרה פורמלית בנהיגה מבצעית מצליח לחמוק מהם פעם אחר פעם, גם אם בעור שיני.
לשם שינוי שמרתי את דעתי בפרשת עמנואל לעצמי, לא אמרתי יותר מדי על כלום בשם הממלכתיות ובכל זאת מישהו שם לו ליעד להעניק לי קבורה צבאית, כיתת יורים והכל. אנשים מחופשים לחרדים בשלל רכבי מזדה MPV רודפים אחרי. בכבישים בין עירוניים מנסים להפיל אותי לשוליים, ברחובות תל אביב חותכים אותי בצמתים, ברמת גן כמעט נדרסתי על אופני. תמיד אותם אנשים, תמיד באותו סוג רכב. ירדתי למחתרת. נהיה בקשר.