המגדלור

לא יודע אם שמת לב כמה חם היה. לא יודע אם זה מעניין אותך בכלל.
אבא שלך שוב החליט שבא לו לסגור הכל ולהתחיל מחדש. זה מעניין אותך בטוח.

אני זוכר כמה כעסת בפעם הקודמת שהוא עשה את זה. פסעת זועם בחדר שלנו, צעקת עליו שהוא חסר אחריות, שיש לו שישה ילדים והוא לא יכול להרשות לעצמו לעשות כאלה דברים. נראה שהוא לא ממש מסכים איתך כי מאז הוא עשה את זה פעמיים. אמא שלך עדיין מופיעה, נראה שהולך לה לא רע. שתי הסבתות שלך היו, הגדול מתחתן עוד חודשיים. לפני כמה זמן פגשתי מישהו שהיה בפלוגה ב׳ וטען שמכיר את אחותך. לא שאלתי יותר מזה. אחיך הקטן נראה בדיוק כמוך. זה מפחיד. המבט הזה שלו מחזיר אותי אחורה.

הם כולם מתגעגעים אליך, כולם חושבים עליך, גם אני. שוב שיחזרתי בראשי את השיחה האחרונה שלנו, שוב ניסיתי להבין למה האצתי בך לחזור פנימה, שוב ניסיתי להבין למה אתה ולא אני.

עוד שנה עברה, רק אני מזדקן, כרגיל.

 ברעום, בגעוש, בברית, ברעות.

רק היום זה נחת עלי. פחות משבוע נשאר ורק היום באמת הפנמתי – אני הולך להתגייס שוב. נכון, לתקופה משמעותית יותר קצרה מהפעם הקודמת אבל מספיק ארוכה. אני חוזר להיות חייל. למה לכל הרוחות אמרתי כן?

בן דוד שלי שאל אותי איך היציאות. זה מה שגרם לי להפנים לאן אני הולך. יציאות. חדרים צבאיים, אוכל צבאי, נעליים צבאיות, מדים. דיסקיות נעליים. הם שאלו אותי אם יש לי דיסקיות נעליים. התקשרו במיוחד. נתנו לי הרגשה שהעדרן הוא תקלה חמורה, כאילו שהם מצפים שהרגליים שלי תמצאנה אי שם בנפרד משארית גופי, שדיסקיות הנעליים תהיינה הדבר היחיד שיבדיל בין רגלי לרגליו של מישהו אחר. הם שאלו גם אם אני זוכר איזה מידת מעיל א' אני לובש. אמרתי מ'. עדיף גדול מדי על קטן מדי.

אספתי את הסיכות הישנות שלי, קניתי משחת נעליים, מצאתי את התיק שקיבלתי פעם "בהוקרה מהגדוד" ושאחותי השתמשה בו לטיולי צופים. כבר אין לי מושג מה לוקחים לשבוע בצבא. לא יודע אם לטרוח להביא פק"ל קפה או לא. כבר לא רגיל לטוסטים וקפה שחור אז קניתי תה ירוק ופירות יבשים. מרגיש כמו מפגר.

בפעם הראשונה שהתגייסתי החשש היה המרכיב העיקרי במנעד התחושות והרגשות שלי. לאן אגיע, מי יהיה שם, מה נעשה, הפעם הכל די ברור לי. אני יודע לאן אני הולך, אני יודע מי יהיה שם ומה נעשה. אני לא חושש משום דבר הפעם. אני הרבה יותר מבוגר וקצת יותר בכיר, מספיק בשביל לדעת ששום דבר לא ממש חשוב. הפעם אני בעיקר מרגיש שכואב לי הגב.

אני זקן מדי בשביל השטויות האלה.

הותר זה עתה לפרסום כי הבכיר שכונה א"א, זה ששהה עד לאחרונה בחו"ל, זה שתואר כחובב סיגרים ואספן עטים, הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

יא אללה. אני פשוט המום. נפלתי וקשה לי להאמין שאצליח לקום. לא יכול להיות. ואני שמתי כסף על אסף אמדורסקי.

כמו ילד פולני טוב קמתי בבוקר והלכתי לחפש שורשים באתר של יד ושם. מצאתי שם את ההורים והאחים של סבא שלי, קצת בני דודים שלו שעזרו להסביר מאיפה נהיו לי קרובים בשבדיה ומי הם בעצם ה״דודים מכפר סבא״ שתמיד מוזמנים לחתונות ובר מצוות, אבל מה שלא מצאתי היה הרבה יותר מעניין.

לא מצאתי מילה על המשפחה של סבתא שלי. מצאתי דפי עד שמילאה על שכנים, אבל לא על משפחתה שלה. שאלתי את אמא שלי, היא אמרה שכל אחד הגיע משם עם סוד. דברים שקרו לפני המלחמה ונשכחו בגללה, דברים שעשו במהלך המלחמה, שעשו להם, שראו, שמעו, ולא מוכנים לספר. שאם סבתא, עד כמה שידוע לנו השריד האחרון ממשפחתה, בחרה להעלים אותם כנראה שהייתה לה סיבה.

כנראה שלעולם לא נדע.

סבתא שלו עלתה לארץ אחרי המלחמה. כל המשפחה שלה נרצחה. כולם. נשאר רק בן דוד רחוק ששמעה שהוא אי שם בארץ ישראל אז היא באה גם. מה עוד היה לה לעשות?

היא פגשה כאן מישהו, מורה, והתחתנה איתו. הבן דוד הפסיק לדבר איתה כי התחתנה עם ערבי אבל כשנולד להם הבן הוא בא לבקר אותה בבית החולים. הבן נהיה עו"ד, גם לו נולד בן והבן הזה, ערבי נוצרי, דור מי יודע כמה בארץ, יהודי מספיק לפי חוקי הגזע ולכן גם זכאי לאזרחות לפי חוק השבות, מסתובב תמיד עם כריך נוסף בתיק, כי אין לדעת אם יוכל לחזור הביתה היום. אם בכלל.

דור שלישי לשואה מצד אחד, דור שלישי לגירוש ולקיפוח מהצד השני. עברית עם מבטא, מרגיש נוח יותר באנגלית, יודע שבאידיש זה נשמע יותר טוב אבל לא מבין מילה. לא שר את התקווה אבל עומד בצפירה ביום השואה. זוכר שסבתא סיפרה לו, לא לאביו, רק לו, איך ברחה, איך הסתתרה, איך מצאו אותה ואיך, ובעצם לא ברור איך, ניצלה.

קניתי ספרים עוד בימים בהם נאלצתי לשלם בעבורם מחיר מלא, עוד בימים בהם נמכרו ספרים רק בחנויות ספרים ולא בתחנות דלק, עוד טרם המצאת המושג "חנות נוחות", עוד טרם היות "צומת ספרים".

קניתי ספרים כשהייתי ילד, אני קונה ספרים היום, חסר לי עוד ספר אחד בשביל לסיים את כל המשכיו של "המשחק של אנדר" (ותודה לרון שהביאני עד הלום), כך שקרוב לוודאי שאקנה ספרים גם בעתיד, אבל לא אעשה את זה בצומת ספרים.

למה?

ככה.

(ואת המניפסט עצמו אפשר להוריד כאן.)

באמת שפירגנתי. בכל זאת, ללכת לעשות תואר שני (שהמשיך לדוקטורט) באוניברסיטה בריטית נחשבת, כזאת שבני משפחת המלוכה (או לפחות אחדים מהם) למדו בה, זה לא רע בכלל ובאמת שלמורה לאנגלית (בהיעדר כינוי אחר. אפשר היה לכנותה ב', אבל אני חושב שמיציתי את שלב האותיות הבדויות) הגיעה התמיכה והאהדה.

אחר כך גם פגשה איזה בן של לורד, נראה היה שהיא מתכוונת להשתקע שם, בביקוריה בארץ כבר לא תמיד הרימה טלפון אבל שטויות, זה בסדר, אני לא באמת סופר מי התקשר למי מתי. חברים זה חברים. באש ובמים וכל זה.

רק שלכל תעלול יש גבול.

לכל אחד יש הזכות להמציא את עצמו מחדש, אלוהים עדי שאני ניצלתי את הזכות הזאת פעם או פעמיים כבר בחיי, אבל יש גבול לכל תעלול, כאמור.

לפני שעות אחדות כתבה המורה בפייסבוק כי פיספסה את הרכבת מנקודה א' לנקודה ב' ועכשיו עליה לחכות שעה ומשהו בתחנה (היא פירטה כמה בדיוק, אבל זה לא באמת חשוב). עד כאן בסדר, אבל המורה לאנגלית סיימה הודעתה ב"Bollocks".

באמת, מורתי? "Bollocks"? לא "Shit", לא "Fuck", אפילו לא "Bloody Hell" חינני או איזו הערה גזענית על פקיסטנים שכולנו למדנו להכיר ולאהוב?

הגיע הזמן לחזור קצת. תבקרי את ההורים בחולון, נשחק מטקות על החוף, נעשה על האש בפארק. אולי זה ישיב את אוצר המילים שלך לקדמותו.

עכשיו, כשכבר מותר לדבר על מה שאסור היה לדבר עליו, לפחות לא בעברית, עכשיו כשיודעים פחות או יותר מה, לכאורה, קרה, עכשיו מה? מי יחליט אם ענת קם היא גיבורה או בוגדת? מי יחליט אם מאיר זמיר, תת אלוף ונמר במיל' שנעצר אתמול, הוא גנב כליות או מציל נפשות?

הדבר היחיד שאפשר להיות בטוחים בו, כרגע, כרגיל, הוא שאהוד אולמרט עומד להסתבך עוד יותר.

אכן, גאווה ישראלית.

נגמר החג.
היה ארוך, ממש ארוך.
היה כל כך ארוך וכל כך עמוס באירועים משפחתיים משמימים יותר והרבה יותר ואוכל בינוני (חוץ מהארוחה שבישלתי אני, כמובן, שהייתה נפלאה) וחמץ ומצה ומסובין ודיכפין וסוף סוף שקט.

אפשר לחזור לחיים הנורמליים.

קצינת הקישור התקשרה בבוקר. העולם חזר לעצמו. גם אני.