אנשים שותים בחתונות בד"כ קצת יותר מאשר היו שותים לו היו בביתם באותו הזמן. שילוב של המצווה לשמח והבר הפתוח. בחודש אדר בואכה פורים המצווה כפולה ומכופלת וזאת כנראה הסיבה לכך שאתמול, בחתונה של חברה ללימודים, בעודי יושב ומשלים פערים עם ידידי מהספסלים האחוריים התיישבה בחורה זרה לידי והצטרפה לשיחה.
אחרי דקה, בערך, של האזנה דרוכה לשיחה פתאום אמרה "היי! זה לא השולחן שלי!" ונעלמה.
אתמול, בשובי מיום מילואים אי שם בדרום מרכז הארץ, עצרתי למלא דלק. העמדתי מכוניתי ליד אחת המשאבות במסלול לתדלוק עצמי והתחלתי במלאכה כשלפתע פתאום קול קורא בשמי.
אני מסתובב ומבחין בחיוך מוכר על פניה של מישהי שלמדה איתי בתיכון. חברה של חברה, כזאת שלא פגשתי, או חשבתי עליה יותר מדי, מאז הפסקתי אני להיות חבר של אותה חברה.
מה קורה ומה נשמע וידה ידה ידה, ו"מה את עושה היום?" שאלתי.
"אני?" השיבה, "אני בחיי הלילה."
לא ממש שאלתי מה זה אומר, אם כי אני מניח שעשיתי פרצוף מספיק תוהה בשביל שתסביר. היא מנהלת ליין מסיבות במועדון כזה או אחר שאת שמו קרוב לוודאי שהייתי אמור להכיר אבל אפילו לא צלצל מוכר, ו"אתה חייב לבוא למסיבת פורים שלנו! זה אמנם ביפו אבל אנשים מה זה איכותיים." אז הבטחתי להשתדל ונסענו איש איש לדרכו.
רעיון לתחפושת, מישהו?
הפעם זאת היית את, אני בטוח. זה אומר שאנחנו שוב שכנים?
הפעם זאת היית את. עברתי לידך, אני במכונית ואת ברגל. תיק על הגב, עגלת תינוק לפניך.
הפעם זאת היית את. אני יודע את זה. לא היו מספיק מכוניות סביבי בשביל שאעשה תאונה (למרות שהייתי קרוב לכך) אבל מספיק כדי שלא אוכל לעצור.
הפעם זאת היית את. המון פעמים חשבתי שראיתי אותך, הפעם אני בטוח.
בחיי שאני לא יודע איך עברנו מ"אם אתה בסביבה אז תעלה לקפה." לשתיקה שאין ביכולתי לחדור. אני לא יודע איך ואני לא יודע למה. אני יודע רק דבר אחד.
הפעם זאת היית את.
יש בחורה אחת שאני מכיר. הייתה חברה די טובה פעם, היום כבר לא כל כך, מהדברים האלה שקורים לאנשים עם הזמן. קצת עצוב, לעיתים, אבל לא זה הסיפור.
חשבתי לספר סיפור קטן עליה עם מוסר השכל אבל מחקתי אותו. ישבתי, כתבתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, כתבתי שוב, מחקתי שוב, כתבתי ומחקתי. בסוף יצא נוסח לא רע.
ואז מחקתי.
מחקתי כי קצת כאב לי לכתוב את זה, אני מודה. גם קצת הרגיש לי לא נוח לספר עליה לעולם, לחשוף אותה, את הדברים שידעתי אני והעולם לא. אולי לא ממקומי לספר, אולי היא לא רוצה, אולי.
אז מחקתי.
אבל את מוסר ההשכל אשאיר:
למען הצדק, אסור להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים.