דרום תל אביב, צהרי היום.הלכתי לי ברחוב, עובר מולי שחקן מוכר. אני משתדל בכל כוחי להראות אדיש אבל לא מצליח שלא להסתכל. הוא מסתכל ישירות עלי, בעיני, ושנינו ממשיכים ללכת.
הוא בטח זיהה אותי מהפינה שעשו עלי ב"ספורTV" כשהייתי בכיתה ט'.
על זה קראתי הבוקר. כל הכבוד לנו. הראנו להם מה זה.
אתם אנשים נחמדים, רובכם לפחות. ערכיים מאוד, ציונים מאוד, באמת, אחלה חבר'ה. אבל אתם לא היחידים שיודעים מאיזה צד יורה הרובה. אתם לא היחידים שיודעים להגיד "אחרי". אתם לא עד כדי כך חשובים.
זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת. אז סרבו. לכו על זה. אל תעשו מילואים, אל תתגייסו, סרבו. יש לי הרגשה שנסתדר.
מקסימום לא.
לו רק היה לי מחשב לידי, תמיד.
וחיבור לרשת.
וזמן.
הייתי כותב הרבה יותר. הייתי הופך את שברי הרעיונות שחולפים במוחי לאמירות מסודרות קצת יותר וחולק אותן עם העולם.
בינתיים כל מה שאני יכול לעשות זה לחשוב לעצמי "על זה אכתוב כשאגיע הביתה!" ולבלות את הערב בניסיון להיזכר.
גם זה משהו.