המגדלור

כבר יש לנו נוהל קבוע, תרגולת היינו קוראים לזה פעם. אני נוהג, קפה ורוגעלך לפני, חומוס אחרי, אתה באמצע, אבל רק כאילו. בפועל אתה שם הרבה לפני הרוגעלך והרבה אחרי החומוס.

אני מנסה לחשוב איפה היית היום, מסתכל עלי, על החברים שלנו, על האחים שלך, מנסה למצוא איפה היית אתה נכנס בתמונה הזאת, כבר אין לי מושג. כולנו הלכנו רחוק מדי ואתה נשארת שם בבוקר ההוא, עם הבדיחות שלי שהתחלפו בתדהמה, בתקוה, בייאוש, עם הביטחון המלא שלא יכול לקרות לנו כלום.

אני מנסה לחשוב איפה היית היום וזה גדול עלי. אי אפשר לנחש. אולי היית הולך אחרי אביך, אולי אחרי אמא ואולי היית מפלס דרך משלך, משאיר שביל אחריך בו יוכל מישהו לצעוד אחריך. אני יכול רק לדמיין את הנחישות בה היית ממשיך ללכת, את הזיק בעיניים, את החיוך העייף.

זה אמור להיות יותר קל אבל זה לא. זה רק נהיה יותר ויותר קשה, יותר ויותר עצוב. אתה חסר יותר בכל יום שעובר. זאת קלישאה, אני יודע, זה נדוש, אבל זה לא הזמן להיות מקורי. זה הזמן לזכור את הימים הטובים, שני מ"מים מטונפים בחדר בוער באמצע הלילה, מרגישים שהם מנהלים את העולם, חלק מהזמן לפחות גם צודקים, את הכורסא מחוץ לדלת, את שני הג'נטקסים שתלויים על ווים על הקיר.

את זה שלקח לי חודשיים להבין שזה אמיתי, שאתה לא סתם במוצב אחר והתפספסנו ביציאות, את הכעס, את הבלבול, את הריקנות שהשארת ואת ריקון הארונית שלך, את כל הדברים האלה אני לא צריך לזכור ביום הזכרון, אותם אני זוכר בכל מקרה.

אוהב אותך, מתגעגע, אחי, גיבור.

ברעום, בגעוש, בברית, ברעות.

2

ברגעים אלו ממש, יחי הפרסום הדחוי, אני רץ. עדיין מוקדם מספיק, קרוב מספיק לנקודת הזינוק כדי שאפשר יהיה לקרוא למה שאני עושה "לרוץ". בעוד לא הרבה זמן הריצה הזאת תהפוך למשהו בין הליכה לסדרת נפילות מבוקרות למחצה, אבל בינתיים זאת עדיין ריצה.

בינתיים אני רץ.

אני אסיר תודה על ארועי הריצה ההמוניים האלה, ששומרים עלי בתלם. אמנם רק 10 ק"מ, אמנם על טריאתלונים ועל צליחת הכנרת ויתרתי לעת עתה, אבל בינתיים אני רץ. הרבה יותר טוב מכלום.

באתם לעודד?

לאחרונה החלטתי שאני צריך להיות מעורב יותר בחיי החברים שלי. זה לא עסק, מלמלתי לעצמי, שאנשים שאמורים להיות חשובים לי ויקרים ללבי חיים את חייהם ורוב רובו של הזמן אין לי מושג מה מעסיק אותם. "חברים או לא חברים?" שאלתי את עצמי ומיד התקשרתי למייג'ור*, הרס"ן השכונתי הידידותי, חבר ילדות שנשאר קצת יותר מדי זמן בצבא.

אז מה נשמע ומה חדש ופתאום שמנו לב שלא התראנו כבר כמעט שנה, מאז החתונה שלו אי שם בגני עץ כזה או אחר. זוהי כמובן תקלה חמורה והפתרון הוא פשוט. "מה אתה עושה מחר?" ולמחרת הגעתי חמוש ב"הסנדק II" לדירת הזוג הצעיר אי שם בדרום תל אביב המתברגנת.

כבר מחוץ לדלת שמעתי קולות ויכוח וכשצלצלתי בפעמון הדלת נפתחה ואחרי חיבוק הטרוסקסואלי לחלוטין לרס"ן הספקתי עוד לומר בעליצות "היי גילי" לעקבה השמאלי שנבלע בחדר השינה.

בירות וספה והסרט מתחיל והאיש לא איתי. מה נהיה, שאלתי, כלום, סתם, הוא השיב. אז עזבתי. הוא המשיך.

"חברה שלה מהתיכון התחתנה עם עילי בוטנר."
"מזל טוב." השבתי. אני לא מעודכן לחלוטין מאז שהפסקתי לקרוא פנאי פלוס. "למה העצבים?"
"היא חושבת שהיא יכלה להשיג את רן דנקר ובמקום זה היא תקועה עם קצין קשר עם שליש רכב".

* המייג'ור הוא אמנם רס"ן אבל את הכינוי קיבל עוד בהיותו סגן צעיר המשתדל להתחמק מפקודיו וכלל אינו דומה להנרי פונדה.

יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם בין הימים הגרועים ביותר לחגוג בהם יום הולדת, על כן התמזל מזלה של הוד מלכותה אליזבת II שיום הולדתה חל ביום השואה רק פעם בתשע עשרה שנים.

אבל לא רק למלכה יש יום הולדת היום. גם למי שלמרות המרחק נשארה יקרה ללבי. מאוד.

מזל טוב, יקירתי. עד 120.

אני לא צופה בטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני יודע שזה לא בסדר אבל אני לא. לא יכול יותר. לא יכול לשמוע עדויות, לא יכול יותר עם הטרגדיה. לא מצליח להכיל בתוכי שישה מיליון. מצליח להכיל כמה עשרות שלי, פרטיים, וזהו.

אני יכול להכיל צד אחד שעזב את מזרח אירופה כמה עשרות שנים קודם למלחמה אבל שרד כענף אחד מתוך עץ המשפחה ויכול להכיל את הצד השני שהושמד כמעט לחלוטין, שתוצאות השנים ההן, המלחמה ההיא, חלחלו דרך אמי עד אלי וקרוב לוודאי שתמשכנה לחלחל עוד קצת. אפילו אם בדור שלי אף אחד לא מסתובב עם שתי פרוסות לחם בתיק, שיהיה.

תמיד ידעתי שסבא וסבתא שלי היו באושוויץ. רק לאחרונה גיליתי שסבתא שלי הייתה בזונדרקומנדו, מחפשת על גופות של יהודים חפצי ערך. בניגוד לסבא שמספר לא מעט על המלחמה, על החיים בגטו, סבתא לא סיפרה מעולם דבר. אני יודע לא מעט על משפחתו של סבא, אפילו לא את שם משפחה של סבתא. היא לא מגלה. עכשיו, כשכבר אין עם מי לדבר, אני מבין למה.

אני גם מבין למה לא ראיתי אותה מחייכת או מביעה שביעות רצון משום דבר שלא כלל אותי אוכל ומבקש עוד, למה קיבלתי תחתונים במתנה ליום הולדתי ולא רובוטריק או לגו, אני מבין למה היא לא הצליחה להבין איזה סיבה בעולם יש לי לשמור ספר שכבר סיימתי לקרוא, אני מבין למה הייתה אישה מאוד לא נחמדה ואני כבר לא כועס.

לא צופה בסרטים, לא הולך לטקסים, אבל זוכר, חושב, יודע. כבר לא יכול לראות איך זורקים תינוקות מחלונות, פשוט. זה פוגע קרוב מדי הביתה.

לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על אבהות. זה לא שיש לי תוכניות מוגדרות לעתיד הנראה לעין ואין לי ספק שיעברו עוד כמה שנים טובות עד שלוק ולייה הקטנים יבואו לאוויר העולם, ובכל זאת. אני הרי הולך ומתבגר, לאחרונה עברתי את גילו של אבי כשאני נולדתי, ידידי ובני גילי כבר מעמידים במרץ את הדור הבא. השעון הביולוגי רחוק מלתקתק אבל אני מודע לזה שבסופו של דבר זה יגיע. כשיהיו ילדים אחרים אני כבר לא אהיה הילד. מטריד משהו.

אני מניח שכתוצאה מכך אני פתאום שם לב לדברים בשכונה מגורי הזעיר בורגנית בהם לא הבחנתי מעולם. פתאום אני יודע איפה יש גני שעשועים, פתאום שמתי לב שיש שלושה גני ילדים במסלול הריצה שלי, בשניים מהם לא הבחנתי עד היום למרות שאני רץ שם קצת יותר מחצי שנה.

שמתי לב שעל הגדר של גן הילדים החרדי יש ציורים של חיות.

אחת החיות דומה באופן חשוד מאוד לדינוזאור.

יום אחד אחד הילדים ישאל את הגננת מה זה. הייתי רוצה להיות שם כשתענה לו.

אני אוהב את פסח.

אני יודע שיש לא מעט אנשים שלא, שהמשפחתיות האינטנסיבית הזאת גדולה עליהם, אבל לא אני. יש משהו בחג הזה שעושה לי את זה הרבה יותר מכל חג אחר.

ליל הסדר הוא הטקס הדתי היחיד שאני מדקדק ומקפיד בו לחלוטין. קורא את ההגדה מתחילתה ועד סופה, מניף כרפסים ושאר ירקות אל על, מצפין אפיקומנים ונוטל ידיים ומעלים קניידלכים וכל זה רק כי עשו את זה קודם, לפני.

אני עושה את זה כי אבא של סבא שלי, שברח מצבא הצאר והגיע למולדת הישנה עשה את זה, כי אבא של סבא שלו, שהיה קצב / מבריח הרינג במולדת הישנה מאוד עשה את זה, כי הסבא השני שלי, יחד עם שני האחים שנותרו לו, עשה את זה בכל שנה. אני עושה את זה כי אחותי בארצות הברית עושה את זה וכי אחותי השניה צריכה גם היא להכניס את זה עמוק לתוך נפשה.

הטקס הזה, זה שמספר על איך כולם מספרים ביציאת מצרים אבל לא ממש מספר את הסיפור עצמו, זה שיש בו הרבה יותר ארמית מכפי שרצוי, זה שמביך ילדים קטנים שנאלצים לשיר "מה נשתנה" ומעודד אותם בזה שאם ימצאו את האפיקומן (וגם אם לא, במקרה שלנו, וטוב שכך, שכן את האפיקומן שלי אף אחד עוד לא מצא) יקבלו מתנה, עם אותן הבדיחות ואותו האוכל ואותם האנשים, כמעט, הופך אותי לעוד חוליה, לעוד חלק בשרשרת שרצה מי יודע כמה דורות, אנשים שבאותו מועד בשנה עושים בדיוק את אותו הדבר. מבריח ההרינג שמת לפני מאתיים ומשהו שנים ואני חיים בעולמות אחרים לגמרי ועושים את אותו הדבר. הכל נשתנה, זה לא.

אז שיהיה לנו חג פסח שמח, שנישאר בני חורין ושנהיה בריאים.

לשנה הבאה בירושלים.

אפשר לקרוא לזה שבוע על אי בודד אבל זה לא יהיה מדוייק.

קודם כל האי הזה מאוכלס בכמה מאות אלפי אנשים (801,623 801,622 לפי וויקיפדיה) וחוץ מזה חלק לא קטן ממשפחתי המורחבת יהיה שם, שלא לדבר על פלאי הקידמה של סוף המאה ה-20 שכבר הגיעו לשם. אה, זה גם לא יהיה שבוע.

אז אכן אי, לגמרי לא בודד. האי, כלומר, כי אני מתכונן ומתכנן לא מעט בדידות שם. אולי לא ממש בדידות, אבל לבד. רוצה להיות שם לבד, צריך להיות קצת לבד. יש שני דברים שאני צריך בשביל להיות לבד – ספר ונגן. שני הדברים שאני לוקח איתי לכל מקום בו אני רוצה להתנתק מהעולם. מעטים האנשים שיתחילו לדבר איתך כשאתה קורא עם אוזניות.

אז נגן יש, וברגעים אלו ממש הוא מועמס במיטב היצירות החביבות עלי (קצת ספרינגסטין, קצת ג'וני הקטן, קצת ג'וני קש, קצת לאונרד כהן, קצת שבק"ס) אבל ספר נשאר בעיה. אני עומד מול הספריה, מול חבורת הספרים שטרם נקראו ולא רוצה להתחיל אף אחד מהם. לא את Children of the Mind של אורסון סקוט קארד, לא את The Book Thief של מרקוס זוסק, לא את וויסקי זה בסדר של יהושע סובול ולא את מיכאל שלי של עמוס עוז, שפגע יותר מדי קרוב לבית במשפטים הראשונים שלו, שאני לא רואה איך אוכל להמשיך. את איים בזרם סיימתי כבר ובאופן מאוד מפתיע The Light Fantastic של טרי האצ'ר פראצ'ט פשוט לא תפס אותי, אני לא יודע למה ו Absolute Friends של ג'ון לה-קרה היה כל כך טוב שאני חושש לקרוא לה-קרה אחר, שלא יהרס לי.

עד מחר בבוקר אני עוד יכול לקפוץ לסטימצקי. על זה שבנמל התעופה למדתי שלא לסמוך. רעיונות, מישהו?

16/4/09 – עדכון:
בסופו של דבר נבחר הספר God Knows של ג'וזף הלר הנפלא. כבר קראתי את הספר, בעברית אמנם, לפני שנים ספורות ואני חייב להודות שנכון לעכשיו בנעורי נהנתי יותר.