המגדלור

"נו, תפתח, תוציא, נראה" היא אמרה ואני פתחתי, הוצאתי, הראתי, למרות שלא באמת רציתי. אולי בגלל האינטימיות שנוצרה בינינו בשנים האחרונות, מאז התחלתי לבקר אצלה פעם בחצי שנה "אם צריך ואם לא", אולי בגלל המבטא הזר, אולי בגלל שהיא בסופו של דבר ובצורה כזאת או אחרת סוג של מקצוענית רפואית, או איך שלא אומרים מדיקל פרופשיונל בעברית.

זה תמיד קצת מביך כי בכל זאת היא עושה דברים שאנשים זרים לא צריכים לעשות אחד לשני וברור שהיא שם בשביל הכסף, מצד שני כולנו עושים לא מעט דברים שלא היינו עושים אם לא היינו מקבלים צ'ק בסופו של דבר, או מזומן במקרה שלה.

זה תמיד קצת מביך כי למרות שלה יש רבים כמוני, אני נאמן רק לה. גם המעבר צפונה לא גרם לי לחפש מישהו אחרת, יותר קרובה, יותר זמינה. אמרו לי עשרות פעמים ש"מה זה משנה? כולן אותו הדבר" אבל עד שמצאתי אותה, אני לא מתכוון לעבור. בגלל זה אני יודע איך היא עומדת להגיב עוד לפני שהיא יודעת. איך העיניים שלה מתרחבות, כאילו לא מאמינות, איך החיוך המנומס, המרגיע, הופך להיות חיוך אמיתי לשניה לפני שהוא הופך לצחוק מתגלגל.

"זה ממש קטן!" היא צוחקת.
"לא נכון, זה גודל רגיל לגמרי!" אני נעלב למרות שידעתי שזה מה שהיא תאמר.
"תאמין לי, ראיתי כבר מספיק, זה קטן." היא משיבה בפסקנות.

אני שותק, מה אפשר להגיד, בכל זאת, אשת מקצוע. זה לא שאני מבלה את ימי בהשוואות. חוץ מזה שבינתיים היא תפסה את קצה הלשון שלי, הקטנה והמגוחכת, ומברישה אותה במברשת שיניים ששלפה ממגירה מאחוריה.

"חשוב מאוד להקפיד לנקות את הלשון, בסדר?" היא שואלת בידיעה שאני לא יכול לענות, אני לא משיב. "וגם חוט דנטלי, לפחות שלוש פעמים בשבוע. זהו, גמרנו."

צלצול הטלפון הפתיע אותי. הוא מצלצל לעיתים רחוקות למדי ולבטח לא בשעת בוקר מוקדמת כל כך, לפני שהמים רתחו אפילו.
מספר לא מזוהה.

- "בוקר טוב" אמרתי. קול מוכר השיב בקול קצר וממהר.
- "אהלן תום, עופר, בוקר טוב, תגיד, יש מצב שאתה מדריך את הקבוצה של חגי היום?"
- "כן, אין בעיה, קרה משהו?"
- "הוא שבר את הרגל, או משהו כזה."
- "החליק עם האופנוע בגשם?"
- "האמת, אין לי מושג. אז אני יכול לסמוך עליך?"
- "בטח, אין בעיה."

הדבר המנומס לעשות היה להתקשר לאותו חגי המדובר ולדרוש בשלומו טען הפולני הקטן שיושב על כתפי השמאלית, אז התקשרתי.
שאלתי לשלומו, הוא אמר שיהיה בסדר והתנצל על כך שהקבוצה שלו נופלת עלי. אמרתי שזה בסדר והוא התנצל שוב. שאלתי איך בעצם זה קרה והוא שתק.

אז שתקתי גם.

ואז הוא הפסיק לשתוק.

"נפלה עלי חבילת פיתות."
"אתה צוחק עלי."
"לא, היקום צוחק עלי. פגשתי מישהי, היא ביקשה לטעום מהחומוס המפורסם שלי* אז הזמנתי אותה אלי, השותף במילואים אז חשבתי שאולי… וכשפתחתי את הפריזר בשביל להוציא פיתות נפלה עלי חבילת פיתות קפואות וריסקה לי את כף הרגל."
"וואו! טוב, לפחות יש לכם חתיכת סיפור לספר לילדים. מה היא עשתה?"
"התקשרה למד"א ואמרה שהיא תסע אחרי לבית החולים אבל מאז נעלמו עקבותיה." אמר ביאוש מבודח. "אני מקווה שלא נפלה עליה לחמניה."

* זה אולי המקום לציין שהחומוס של חגי אכן ידוע בחוגים מסויימים, אם כי לא טעמתי אותו מעולם לכן אני לא יכול להעיד על טיבו.

למרות (או אולי בגלל?) מכתבה מלא הפתוס של עירית לינור (ולשם איזון הנה תגובתו של עמוס שוקן) לא ביטלתי את המנוי ל"הארץ" ועל כן זכיתי לעיין הבוקר בחלק ב' של העיתון, בעודי שותה תה ירוק של בוקר שהחליף את הקפה השחור שהחליף את הנס.

בעמוד האחרון, השער האחורי של חלק ב', מצאתי תמונה של בני שני שבטים קנייתים לוחמים זה בזה על מורדותיה של גבעה ירוקה, חמושים בקשתות וחצים.

הקשת, כך למדתי בחופשה בקלאב מד בילדותי הרחוקה ומצפיה בכמה וכמה סרטי קולנוע, משגרת את החץ למרחק רב שם הוא אמור להנעץ במטרה. חשוב, לפיכך, לדעת לכוון אבל חשוב לא פחות לזהות את המטרה. כשהלוחם הקנייתי עוטף עצמו בסדין אדום ורץ במורד גבעה ירוקה משול הדבר, בהעדר דימוי אחר, לסדין אדום שמתנופף מול פרצופו של הלוחם בצד השני, זה שמכוון אליו את חיצו.

זה הזמן, מסאי יקרים, להחליף צבע. אולי לעבור לכחול? אני לא מדבר על ירוק, אני לא מדבר גם על להתאים את הלבוש לתנאי השטח, רק על משהו יותר סולידי. ת"ג בצצ"ת זאת לא מילה גסה, זה סתם נשמע ככה.

סבא שלי בבית חולים, בערך.

זה לא משהו חדש, הוא שם כבר די הרבה זמן ולמרות שהוא נמצא פיזית בתוך בית חולים המתקן בו הוא נמצא הוא למעשה סוג של מוסד סיעודי. אני הולך לבקר אותו בסופי שבוע. זה די עצוב לראות אותו ככה. כבר כמה פעמים שהוא לא זיהה אותי, כבר די הרבה פעמים שהוא לא לחלוטין היה מחובר למציאות, אם נאמר את זה בעדינות. לפעמים הוא בסדר גמור.

ביום שלישי בבוקר אמא שלי הלכה לבית החולים בשביל לקחת אותו להצביע.

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" שאלתי אותה בערב שלפני. "זה לא לגנוב קול, בעצם?"
"אבל גם לו יש קול." היא הסבירה והיא היועצת המשפטית שלי, כך שלא היה לי מה לומר.

"למי אתה רוצה להצביע, אבא?" היא שאלה אותו.
"מי יש?" שאל בחזרה.
"אפשר להצביע לברק, לביבי או ללבני." היא אמרה. הוא הניד בראשו.
"למה לא?"
"אני לא מאמין להם." השיב סבא, ליכודניק מושבע מאז שנת 77.
"טוב, אם אתה לא רוצה אתה לא חייב להצביע."
"מה זאת אומרת, אני אזרח, לא?"

אמא חייכה.

"אז בוא נלך לקלפי ונראה מי יש שם."

הלכו לקלפי. הזדהו שניהם, יושב ראש ועדת הקלפי אישר לאמא להכנס לעזור לו והיא התחילה להקריא לו את רשימת המפלגות.
"עבודה, קדימה, ליכוד, אתה בטוח שלא ליכוד? אחריות – לב אחד ורוח חדשה, מרצ, הבית היהודי, מפלגת הגמלאים אולי? לא? האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, הירוקים, הישראלים, ישראל המתחדשת, ישראל חזקה, ניצולי השואה ובוגרי עלה ירוק, צומת, מפלגת הצעירים, כוח הכ…"

"רגע, מה אמרת על ניצולי שואה? הוא שאל פתאום.
"ניצולי השואה ובוגרי עלה ירוק?"
"כן, את זה אני רוצה. אני ניצול שואה, אני מצביע לניצולי שואה."
"אין בעיה."

כשחזרו למחלקה שאלה אותו האחות "נו, הצבעת?"
"כן" הוא השיב.
"למי?" היא שאלה וסבא הרים מבטו.
"זה סוד."

אני לא מתכוון לנסות לשכנע אף אחד. לא באמת אכפת לי למי תצביעו. אבל היות ושואלים אותי מדי פעם והיות ואני כבר יכול לענות תשובה יותר מלומדת מ"עדיין לא החלטתי", לא רק שהחלטתי למי להצביע, החלטתי גם לשתף אתכם.

ובכן, אני בוחר במפלגת העבודה.

כן, זה אני שבוחר בעבודה.

כבר כמה ימים שאני יודע שאני הולך לבחור בעבודה ותוהה למה.
חשבתי שאולי זה מתוך הרגל, אבל בפעם הקודמת לא בחרתי בהם.
חשבתי שאולי זה בגלל שאני חושש להצביע שוב למי שמדגדג את אחוז החסימה.
חשבתי שאולי זה כי אני מפחד להודות שטעיתי כל השנים.
אבל לא.

הרבה אנשים לא אוהבים את אהוד ברק. אומרים שהוא היה ראש ממשלה גרוע. אני לא יכול לתווכח איתם. אני, מצידי, בוטח בו. אני חושב שטובת ישראל לנגד עיניו, אני מעריך את שיקול דעתו ואת יכולתו לבצע. אולי אני טועה, יש רק דרך אחת לגלות.

אני מצביע למפלגת העבודה בגלל שאני רוצה לראות את אופיר פינס, את יצחק הרצוג, את מתן וילנאי, את דניאל בן סימון ואת איתן כבל משפיעים על החקיקה ועל הביצוע במדינת ישראל.

הטפסים כבר נשלחו ובעוד כמה ימים אהיה חבר מפלגת העבודה, אם ירצה השם ותרצה הועדה. עוד קול אחד בפריימריס לטובת המועמד שייצג את ערכי, את רצונותי. "בשביל מה אתה עושה את זה?" שאל אותי מישהו. "אתה באמת חושב שתוכל לשנות את המצב?"
עניתי שלא. "אני עושה את זה בשביל שהמצב לא ישנה אותי."

זאת לא הבחירה המושלמת אבל זאת הבחירה שלי ואני מרגיש, באופן קצת מפתיע, שלם איתה. שלם באמת.

לא קרה כלום, הכל אותו הדבר, אבל פתאום.
פתאום אני צריך אותך.
צריך לשמוע אותך, לדעת מה איתך, איפה היית ומה עשית ומה התוכניות לעתיד.
פתאום אני לא מצליח לזכור כמה זמן לא ראיתי אותך. פתאום לבד לי.

פתאום הגעגוע העמום הזה חזר להכאיב.

פתאום אני חייב לעשות עם זה משהו.

אתם צריכים לזכור שאתם לא באמת בוחרים בציפי. אתם מצביעים לקדימה.

כשאתם מצביעים לקדימה אתם (בין השאר) נותנים את קולכם לרוחמה אברהם.

אתם באמת רוצים שהיא תהיה שרה שוב? אני לא.

גם הצבעה לעבודה, אפילו למרצ, תגרום קרוב לוודאי לכך שציפי לבני ולא ביבי תשב על כורסת ראש הממשלה, אבל כך למפלגה שלה יהיה קצת פחות כוח, קצת פחות שרים, קצת פחות רוחמה.

זה מגעיל מכל כך הרבה בחינות שאין עוד מה לומר.
רק איכס.