המגדלור

יקירתי.

אחד הדברים שלא חסרים במילואים זה זמן.

זה לא מה שאנחנו מספרים בבית, כמובן ("מצטער שלא היה לי זמן לחזור עליך, אל תשאלי איזה בלאגן הולך כאן, לא נותנים לנוח דקה, הסורים האלה") אבל יש מספיק זמן פנוי ובזמן הזה (בניגוד לשאר הזמן, בו צבא ההגנה מוצא לך שלל עיסוקים) יש מעט מאוד מה לעשות. אפשר להכין קפה ולהתווכח כמה פעמים הוא צריך כמעט לגלוש (שלוש, אגב) ומתי מוסיפים את הסוכר (אחרי הרתיחה הראשונה, לפני הקפה) אבל אחרי כמה ימים זה די ממצא את עצמו וששבש את יודעת שאני לא משחק ובחוץ קר מדי להיות וכך אני מוצא את עצמי עם רדת ערב צמוד לתנור הנפט העתיק, נאבק בספר המשמים שהבאתי ושרק מפאת כבודו של מחברו זוכה פרס הנובל לספרות את שמו לא אזכיר. אז בין עמוד לעמוד, בין בפרק לפרק, לפני השינה ובזמן פתיחת הציר, יש לי זמן לחשוב. לחשוב על כל מיני דברים, שונים ומשונים, לחשוב גם עלינו.

אני לא כועס על זה שהחלטת לסיים, אני לא כועס בכלל, אני רק עדיין, מסתבר, עצוב.

השארת רק מכתב עם הסבר, עם נימוק. ידעת שאני בצבא, אי שם, שיעבור זמן עד שאוכל לקרוא אותו, שעד שאקרא אותו תהיי כבר רחוקה. בפעם האחרונה שנפגשנו ידעת שזאת הפעם האחרונה ואני לא ידעתי. מאז אני רק חושב, מה אם. מה אם הייתי יודע.

אני לא יודע אם הייתי מתווכח איתך, אני לא יודע אם הייתי מנסה לשכנע אותך, אני לא יודע אם הייתי מבקש שתתני לי עוד הזדמנות, שתתני לנו סיכוי לממש את כל התוכניות שהיו לנו. את כל החלומות שחלמנו ביחד. אולי הייתי שותק, כדרכי הדבילית, מכבד את רצונך ואת זכותך להחליט תוך התעלמות מוחלטת מזכותי לרצות שתשארי.

אבל לא ידעתי. נפרדנו לשלום, הסתובבנו והלכנו איש לדרכו. כהרגלך לא הבטת לאחור, כהרגלי אני כן. את מתרחקת עם גופיה לבנה, חצאית ומגפיים שחורים שלבשת בשבילי כי ידעת ואני לא ידעתי.

אצלי הכל בסדר, רק עדיין עצוב, לפעמים. עדיין חושב עליך גם אם כבר לא רואה אותך בכל אחת שעוברת.

החל ממחר בבוקר ובמשך בשבועות הקרובים אמלא את חובתי השנתית (או רבעונית, אבל מי סופר) ואסייר על גבולות המדינה, למנוע משונאינו להשליכנו הימה. אי לכך לא אפרסם פוסטים חדשים בתקופה זו. אני יודע, קשה יהיה להבחין בהבדל ועל כך אני מצטער. מזל שיש "מצב" להאשים.

כן, גם העדכונים הדלילים הם בגלל המצב. תוכיחו שלא.