בגלל הסנקציות שהוטלו עליו בעקבות הראיונות שהעניק לכלי התקשורת השונים, פתח יגאל עמיר היום בשביתת רעב.
אני רוצה לחרוג מהרגלי ודווקא לחזק את ידיו. יגאל, כולנו איתך. אל תיתן להם לשבור אותך. שבות עד הסוף המר. תראה להם מה זה.
תעשה אותנו גאים.
הרבה דברים קורים בזמן האחרון, דברים שמרחיקים אותי מכאן, אני מתנצל. מדי פעם אני מתחיל לחזור אבל עד שאני מצליח להעלות את שובי על הכתב הרלוונטיות מתפוגגת לה, המוזה מתנדפת וכמה דקות שהייתם יכולים לבזבז עלי נשארות אצלכם. ובכל זאת, סיפור מהשבוע האחרון. בלי מוסר השכל ובלי פואנטה של ממש.
שדה התעופה הית'רו, רוברט ואני מעבירים את הזמן בין החנויות. נפגשנו כשאחיו של רוברט נישא יומיים מוקדם יותר לקרובת משפחה רחוקה שלי, כזאת שאף אחד לא יודע מה בדיוק טיב הקירבה בינינו אבל סבא שלי וסבא שלה טוענים שיש כזאת אז מי אנחנו שנתווכח, אי שם בטירה המשפחתית בסקוטלנד (משפחת החתן, כמובן. הטירה המשפחתית שלנו היא דירה אי שם בפאתי לודג' וכמדומני משמשת כרגע כטירה של משפחה אחרת). הטקס היה מרשים, הגברים בחצאיות, הנשים בשמלות, הכומר במין גלימה ולעיתים הרגשתי כאילו כולם נועצים בי, נציג הענף הישראלי, מבטים, ותוהים לעצמם מיהו הפרא מהלבנט, זה עם המכנסיים. רק כשהחתן הורשה לנשק את הכלה הרגשתי שהמבטים הוסרו ממני ועברו למקום ראוי יותר. מצד שני, אולי זה רק אני.
סוף השבוע היה בסך הכל די משעמם וכמויות הוויסקי היו הרבה יותר צנועות ממה שציפיתי. לפלרטט עם שושבינות היה בלתי אפשרי משום שהצלחתי לפענח מעט מאוד מבעד למבטא הכבד ובמשחק הרוגבי הידידותי נקעתי את הכליה השמאלית שלי כך שאת רוב זמני ביליתי בזמזום שירים של ניק קייב. הרגיש מתאים, משום מה.
בדרך קסומה ומסתורית היחיד שהבנתי את שפתו היה רוברט, אחי החתן, והוא התגלה כבחור חביב למדי בעל דיעה מוצקה למדי בנושא בו דנו רוב הזמן – עצמאות סקוטלנד – לא אכפת לו. את דעתו זו הביע בנחרצות כל אימת שעלה הנושא ובכל עורר את זעמם של שני הצדדים. הוא מצא את זה משעשע, גם אני.
הטיסה של רוברט חזרה לאוסטרליה (דרך תאילנד שלפני מלחמת האזרחים הנוכחית) עזבה לא הרבה אחרי טיסת אלעל לתל אביב שהתעכבה מעט וכך מצאנו עצמנו משוטטים בין הדוכנים והחנויות השונות.
גב מוכר פתאום קרץ לי מאזור הסיגריות. מעיל שחור, כובע והכל. אין לי מושג איך זיהיתי אותו, אולי הייתי מזהה בטעות כל אחד אחר, אבל כשהפנה ראשו מעט לא היה לי ספק. "מה הוא עושה כאן?" שאלתי את עצמי ותפסתי מחסה מאחורי הטובלרונים. "מה אתה עושה שם?" תהה רוברט שהופיע אוחז בבקבוק ספרייט.
"אתה רואה את הבחור הזה שם, ליד המרלבורו?"
"מי, הרבי?"
"כן. זה הרבי שלנו."
"מה זאת אומרת שלנו?"
"של המשפחה שלי."
"למשפחה שלך יש רבי משלה?"
"אתם מלוכה, לא אנחנו. הוא זה שחיתן את ההורים שלי, את כל הדודים שלי ואת אחותי."
"אצולה, לא מלוכה, וגם זה לא. ממה אתה מתחבא אז?"
"אין לי מושג, פשוט הרגיש לי נכון."
את הזמן שנותר ביליתי רחוק ככל האפשר מהשער המרחוק ממנו ממריאות הטיסות לישראל. בטיסה כבוד הרב ישב שתי שורות מאחורי ועשה עצמו כאילו אינו מבחין בי, או אולי באמת לא הבחין. כאמור – אין ממש פואנטה, אין ממש מוסר השכל.
הנסיבות המשתנות גורמות לי, כדרכן של נסיבות, לחרוג ממנהגי ולבקר לא מעט בחו"ל לאחרונה ובעתיד הקרוב. ככה זה, נסיבות. קצת נמאס לי ממוניות ואני מכיר את האזור לא רע בכלל כבר אז החלטתי לשכור מכונית. העצמאות, המרחבים, החופש. בדקתי באתר של משרד התחבורה איפה אפשר להוציא רישיון נהיגה בינלאומי ומשם הולכתי לאתר של רשות הדואר, המנפק.
מתחת לרשימת המדינות המכירות ברישיון הבינלאומי מופיעה רשימה קצרה יותר של מדינות המכירות ברישיון הנהיגה הרגיל, היעד החביב עלי בפנים. שלוש קריאות "האח" האטו אותי מעט בדרכי לכוכבית:
* הערה חשובה: בחלק מהמדינות האלה, גופים שונים, כגון חברות להשכרת רכב ורשויות אכיפה, עדיין אינם מודעים להכרה של מדינותיהם ברישיון הנהיגה הישראלי, ולפיכך עשויים לדרוש מהנהג להציג רישיון נהיגה בין-לאומי תקף, בצמוד לרישיון הישראלי. כמו כן, במקרה של תאונה עלול נהג ישראלי, שלא הצטייד ברישיון נהיגה בין-לאומי, להיחשב כמי שנהג ללא רישיון תקף.
לא נורא, העיקר שמכירים ברישיון הישראלי. חוץ מחברות ההשכרה. והמשטרה. ורק כל עוד אין תאונה.
אני לא יודע למה המשכנו הלאה, בלי לעצור, בלי להישיר מבט, בלי לומר מילה, בלי לחייך. אני לא יודע למה לראות אותך אתמול בעצרת בלבל אותי כל כך. אני לא יודע למה אחר כך המשכתי להביט מעבר לכתפי, לחפש אותך, ללא הואיל. אני לא יודע אם קיוויתי להבחין בך או דווקא קיוויתי שתעלמי בין ההמון אל הלילה, אל השיכחה.
גם את המשכת קדימה, יקירתי. גם את העמדת פנים כאילו לא הבחנת בי, גם את הפנת מבטך והחשת צעדך ונזכרת בדבר מה חשוב לספר לצועדים לצידך והמשכת בדרכך, ואני לא יודע למה.
האהבה הגדולה שחלקנו לא פינתה מקומה לכעס, לטינה, היא פשוט חלפה. רק טובות אני זוכר מהימים והלילות והשנים שחלקנו, אז למה? למה לראות אותך פתאום מרעיש אותי כל כך? ובעצם, מה שלומך?
אתמול החלטתי סופית שאני הולך להצביע עבור דב חנין לראשות עיריית תל אביב. זאת לא הייתה החלטה קלה. אני לא מחבב את דב חנין, אני לא מסכים עם לא מעט דברים שדב חנין חושב ועושה, או לא עושה, אבל אני מאמין שהוא יכול להפוך את העיר לתל אביב שאני ושכמותי יכולים לחיות בה.
חשבתי שההחלטה הזאת, הידיעה הזאת, תגרום לי להרגיש יותר טוב, יותר שקט, אבל לא. היא רק הדגישה את העובדה שאין לי צל צילו של מושג במי לבחור בבחירות הכלליות שמתקרבות והולכות. תמיד ראיתי בעצמי איש תנועת העבודה, אבל אני לא רואה עצמי בוחר במפלגה הזאת, לא הפעם. לא רק בגלל ברק, גם בגלל פואד, בגלל יחימוביץ', יולי תמיר. הרהרתי בעריקה לשורות הליכוד, חשבתי אולי על קדימה וגם על מרצ אבל שום דבר לא מרגיש נכון.
לפיכך אני מעמיד את קולי למכרז. קצת פחות ממאה ימים נותרו לשכנע אותי. מסרי נאצה ושכנוע אפשר לשלוח ל-tomsvote@gmail.com, ומי מכם שתוהה למה דווקא חנין מוזמן לעיין כאן וכאן.
כבר מהבוקר הייתי בכיכר. תלינו שלטים, הדבקנו סטיקרים. מישהו אמר לי שמחפשים דובר אנגלית שיתראיין ל-BBC ו"נולדת בארצות הברית, לא?" אמנם לא, אבל התראיינתי בכל זאת. גם מי שנולד וגדל בתל אביב יכול לדבר אנגלית, מסתבר. למזרקה לא נכנסתי עם כולם כי לא היו לי גרביים להחלפה ולא רציתי לחזור הביתה עם רגליים רטובות. בסוף הערב חזרתי הביתה עם גרביים יבשות וההמשך ידוע. שלוש יריות, ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, תיאוריות קשר, האשמות והאשמות נגד. עזבתי את "נוער העבודה" כמה שבועות אחרי הרצח. נמאס לי. לא אהבתי את מה שקרה לתנועה, את האנשים שהגיעו. ה"גדולים" התרגשו והתלהבו מההמונים שהצטרפו אבל אני הרגשתי שזה כבר לא זה, לא לשם אני שייך.
שתיים עשרה עצרות זיכרון, רובן בהנחייתו של יאיר לפיד, אני מניח, התקיימו מאז. לראשונה שקלתי ללכת אבל ויתרתי בסוף ועל האחרות ויתרתי מראש. זה הרגיש כמו אסופה של שמאלנים שמנצלים תירוץ לא רע להופעות חינם בכיכר העיר. זה הרגיש כאילו ששכחנו לשם מה נתכנסנו בכיכר בליל החורף ההוא ובכל הלילות שאחריו.
השנה נזכרתי. אולי בגלל הראיונות שלא שודרו עם יגאל עמיר, אולי בגלל זה ואולי בגלל זה ואולי כי זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש אבוד. השנה אני הולך.
