המגדלור

התכוונתי לספר על קורותי מאז החלתי לעסוק ביוגה, כלומר מיום רביעי שעבר, על כל השינויים שעברתי ועל חיי שהשתנו מאז, אבל במקום זה נדבר על שמות, או באופן קצת יותר ספציפי, על שמי.

אני ממעט לעסוק בנושאים כאלה, אני לא חושב שהם מעניינים במיוחד ואין לי ספק שהם לא חשובים בכלל, אבל משהו הבוקר גרם לי בכל זאת לחרוג מהרגלי. ההתנגדות הגדולה של הכותבים לשם "תום" הפתיעה אותי. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מעודד אנשים לקרוא לילדיהם "תום", המיעוט (היחסי) נוח לי, אבל כמה רגש יש לאנשים כלפי שם ואיזה סיבות מגוחכות לדחות אותו.

הנימוקים שהעלו שם מוכרים לי, כבר יצא לי לפגוש כמה וכמה אנשים בחיי וחלק לא קטן מהם הרגישו צורך להעביר ביקורת על שמי. אני מעולם לא שאלתי את ידידי סיון למה יש לו שם של ילדה או את בן דודי נ' למה קרא לבתו קוראל. להעביר ביקורת על שם זה מטופש.

אתחיל מהנימוק האווילי ביותר – תום, כשהופכים אותו, זה מות. זה אמנם נכון, אם כי בשנים הרבות מאז למדתי לכתוב את שמי עוד לא יצא לי לכתוב אותו מהסוף להתחלה. מבירור קצר עם ידידי תום ש' עלה כי גם הוא עוד לא כתב את שמו מהסוף להתחלה, אף שהוא כותב את שמו שנים רבות. מיותר לציין שכל אחד צריך בסוף למות, כפי שסיפר אלברט הקברן.

תום זה סוף – שוב נכון ושוב לא לגמרי רלוונטי. סוף, כמאמר עוד שיר, הוא תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר, רע יותר, מה זה משנה. סוף זה לא רע, זה סוף. בדיוק בגלל שסוף הוא לא בהכרח רע המציאו את הביטויים "סוף טוב" ו"סוף רע".

וכמובן שתום הוא לא שם זר. תום זאת מילה בעברית. באמת. הנכד של אבן שושן היה איתי בגן, בדקתי.

זה כבר לא מציק לי, מתרגלים, זה לא באמת נורא, זה פשוט טיפשי. שם הוא סתם, הוא רק שם. אמרו את זה קודם, לפני:

נקרא לשושנה בשם אחר, האם יאבד לה ריח ניחוחה?

אני תוהה – אם הייתי אומר על המתנחלים כי "אנחנו מייחלים שהם יינגפו לפני אוייביהם, שכולם יהיו עידו זולדן, שכולם יהרגו ושכולם ישחטו כי זה מה שמגיע להם", מה היה קורה?

(זאת כמובן בהנחה שמישהו היה שומע)

עדכון: בעקבות הודעתו של המנתחל שהשמיע את דברי הטעם אליהם התייחסתי לעיל, כי התכוון רק לחיילים שהשתתפו בפינוי, אני רוצה להדגיש כי (אם הייתי אומר את הדברים אותם כתבתי לעיל, הרי שבוודאי) כוונתי הייתה רק לאותם מתנחלים החיים בהתנחלויות.

הגיעו אחרי החגים ואיתם מיליארדי הדברים שדחיתי לאחרי החגים. על אף אחד מהם לא בא לי, כולם חשובים.
אני דוחה את הכל ליום ראשון.
דבר ראשון על הבוקר.

אני חושב שעברה בערך שנה מאז שכתבתי פה לאחרונה. במשך הזמן הזה הבטחתי לתום בערך מאה פעמים שהנה, רק עוברת תקופת המבחנים/ נגמרת תקופת הלחץ בעבודה / הכלב שלי מבריא מדלקת הפרקים שלו, ואני חוזר לכתוב. האמת היא שכבר כמה וכמה פעמים התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לכתוב. אחרי פסקה וחצי הבנתי שאין לי משהו ממש חכם לתרום לחברה וכך נגנז לו עוד פוסט.

מה שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות, הוא יום כיפור העובר עלינו לטובה. מדי שנה החג הזה מצליח להרתיח אותי כל פעם מחדש, שכן כמו שאני רואה את זה, זהו חג שנועד לתמוך בברבריות במנטליות הישראלית- במשך כל ימות השנה מותר לצעוק, לקלל, לנהוג כמו משוגעים, להידחף בתורים, לזרוק סיגריות על הריצפה, לנסוע על החוף עם רכב שטח ולהשאיר הררי אשפה אחרי שצרכנו את ליטרת הבשר במנגל המשפחתי, עד ליום כיפור.

ביום כיפור כולם לפתע לובשים לבן, בין אם מטאפורי ובין אם לאו, ומדברים במילים יפות ומצוחצחות, רוויות בניו-אייג'יזם, על "חשבון נפש פרטי", "הבנת משמעות היום הזה עבורי" וכן הלאה. פעם כשהיה לי בלוג בתפוז כתבתי על היום היחיד בשנה בו יכולתי להסתובב בשכונה של הערסים בלי לפחד שיציקו לי, יקללו אותי או ירביצו לי, כי ביום כיפור אסור. במידה רבה כל הדיבורים היפים האלה, הם בדיוק כמו הערסים שלא הולכים מכות ביום כיפור.

חישוב פשוט מעלה שיום כיפור נמשך בערך 25 שעות, שהן 1500 דקות, מה שאומר שאם בכל יום מימות השנה כל אחד יקדיש 4 דקות ו-6 שניות לפני השינה, כדי לעצור רגע ולחשוב איפה הוא לא היה בסדר היום, בפני מי צריך להתנצל ומה אפשר לשנות כדי להיות יותר טובים,כל החג הזה יהיה מיותר והחיים שלנו יראו הרבה יותר טוב. לי נותר כמובן רק לחלום.

אז הנה תום, חזרתי. עדיין מתעצבן על הדברים הרגילים, אבל לפחות כותב.

לפוסט הזה הייתה כותרת קצת יותר מפוצצת במקור, כי תכננתי גם לכתוב על המהומות בעכו. בסוף ויתרתי גם על התוספת וגם על הכותרת.

לא באמת מפריע לי שאמיתי עמיר לא הורשע בעבירת "העלבת עובד ציבור", זאת תהיה צביעות לומר אחרת.

זה לא מפריע לי ראשית מפני ש"העלבת עובד ציבור" היא עבירה מטופשת. כולם נעלבים הרבה יותר מדי מהר. נו, אז אמיתי עמיר קרא למח"ט חברון "נאצי" (או הצדיע במועל יד, דבר שיכול לרמז על כך), אז מה? אז המח"ט נאצי? אז ילד מפגר חושב שאתה נאצי, מה אכפת לך מה הוא חושב? והנה, אני קראתי לאמיתי עמיר ילד מפגר, אז מה? הוא צריך להעלב? מה אכפת לו ממני?

שנית, אין סיבה אמיתית להרשיע אותו כשמתנחלים מנקבים צמיגי רכבים צבאיים, משסים כלבים בחיילים ושאר מעשי אלימות. שיחזרו לאלימות מילולית, מי היה מאמין שנתגעגע לזה?

נימוקיו של בית המשפט, לעומת זאת, מטרידים. השופטת מתחשבת "באורח חייו של הנאשם, המשבר המתואר שחוותה משפחתו, בעקבות מאסר אחיו וההשפעה של המאסר על מהלך חייו בגיל ההתבגרות". האם מישהו מתחשב בכך שבן משפחה של מי שבאה לדקור חייל במחסום נורה בידי חיילי צה"ל? האם מישהו מתחשב בכך שביתו של מחבל נאטם בילדותו בבואו לגזור את דינו?

אחיו של אמיתי עמיר רצח ראש ממשלה. אחיו של אמיתי עמיר נשפט, הורשע והושלך לבית הכלא, מי יתן ויבלה שם את שארית חייו. זה לא נעים לראות את אחיך בכלא, אני מניח, אבל האשם הוא הרוצח, מי יתן וינמק בתאו.

והעונש? 100 שעות עבודה לטובת הציבור במדריך במועדון נוער. אני לא בטוח שהייתי רוצה שאדם כאמיתי עמיר ירוקן את פחי האשפה במועדון בו מבלה נוער היקר לליבי, על כן תמוה בעיני שהשופטת חשבה שחינוך נערים רכים הוא הכישרון החבוי של מר עמיר הצעיר. על פניו, לא נראה שבמשפחת עמיר מגדלים ילדים לתפארת.

שלושים וחמש שנים אחורה. ערב יום כיפור. עוד לא לגמרי ברור אם הסורים והמצרים על הגדרות או לא. הממשלה מסמיכה את גולדה ודיין לגייס את כוחות המילואים בלי צורך בישיבת ממשלה נוספת. עדיין מקווים שמחר הכל יהיה בסדר אבל ליתר בטחון חטיבה 7 כבר ברמת הגולן ואת חטיבה 460 מורידים לסיני.

אבא שלי, חייל צעיר, לוחם בחטיבה 7. את ראש השנה עשה בבסיס ויצא ליום כיפור. הוא הספיק לבלות כמה שעות בבית לפני שהתקשרו והקפיצו אותו בחזרה. סבתא מסיעה אותו לצומת ממנה יאספו אותו בדרך הארוכה צפונה, סבא כבר בבית הכנסת והם עוברים דרכו להגיד שלום. לפנות ערב, הרחובות שקטים והצום עומד להכנס בכל רגע, אם עוד לא נכנס.

ימינה ושמאלה וישר, בשילובים כאלה ואחרים, הסיטרואן הישנה יצאה מהכפר. בשולי כביש אי שם במרכז הארץ, לא רחוק מהצומת אליה רצו סבתא ואבא להגיע ורחוק עוד פחות מישוב דתי גדול, עמדה אסופת נערים חרדים. כשהבחינו במכונית המתקרבת ירדו אל הכביש, אבנים ומקלות בידיהם, חוסמים את הכביש בגופם וזועקים.

סבתא עצרה. אחד הנערים זרק אבן שהייתה בידו. הוא פיספס, קצר בשפת השיריונאים, אבל זה לא שינה הרבה יותר מדי. אבא יצא מהרכב ודרך את העוזי. עוד מישהו זרק אבן, הפעם כיוונו על אבא ולא על הסיטרואן. סבתא צעקה עליו שיכנס לאוטו אבא כיוון את העוזי על זורקי האבנים שהחלו להתפזר בבהלה. הוא נכנס לאוטו וסבתא לחצה על דוושת הגז כמו שלא לחצה מעולם. אחרי שעברו את הנערים הם המשיכו לזרוק אבנים על הסיטרואן המתרחקת עד שנעלמו.

יש לאבא שלי עוד שלושה סיפורים על המלחמה – סיפור המא"ג והמיג, סיפור השת"פ עם הסיירת, וסיפור זעקות העזרה בקשר שנדמו. כל הסיפורים, ביחד, מספרים בסך הכל על 8 שעות לכל היותר, אבל על שאר 17 וחצי ימי המלחמה הוא לא מספר. אני יודע איפה היה במלחמה מספרי ההסטוריה, מ " עז 77 " של קהלני וכל מיני מור"קים ותחקירי קרבות ששמעתי בצבא, אבל לא ממנו. מכל הסיפורים דווקא את זה שהתרחש היום לפני 35 שנים אני טורח לספר לאנשים, לפעמים. את הסיפור על החייל הצעיר והקרב הקטן שלו בדרך למלחמה הגדולה. הסיפור הזה שמראה עד כמה ואולי גם למה אני הבן של אבא שלי.

זה לא סוג הדברים שאני עושה בד"כ. למעשה, זה לא סוג הדברים שאני עושה בכלל. פעם היו מזמינים אותי יותר, היום פחות, אף פעם לא הלכתי. זה לא בשבילי הדברים האלה. רעש, צפיפות ואלכוהול זול אף פעם לא היו חביבים עלי במיוחד. אין לי מושג מה גרם לי להגיד "יאללה, בכיף" אתמול כשחבר הזמין אותי לבוא לפאב שחבר שלו בדיוק פתח. אולי זה קשור לשנה החדשה, אולי היה לי משהו להטביע, אולי סתם נהייתי קליל.

כך מצאתי את עצמי יושב על הבר בפאב אפלולי באיזור התעשיה של קרית משהו (מעולם לא הצלחתי להבין למה תושבי הקריות מסרבים לפרט מאיזה קריה הם) ליד פיראט.

הוא כבר היה שם כשהגענו, אני והחבר, כי בשום שלב לא ראיתי אותו נכנס ומתיישב לידי. המקום היה עמוס, להפתעתי, אבל היה מקום על הבר אז תפסנו אותו והזמנו בירה כי היא עולה הרבה פחות מוויסקי ופקידת הבנק שלי סברה ששווה לנסות. שאלתי איזה בירה יש מחבית והזמנתי מרפי'ס כי חשבתי שזה גורם לי להראות מגניב, כאילו שאני מבין. בערך באמצע הכוס החבר פתאום הבחין בחבר שלו והלך להגיד שלום, או "שיחקת אותה גבר, אחלה מקום" או מה שאומרים כשחבר פותח פאב. כך נשארתי לבד, עם משהו כמו חצי של חצי ליטר מרפי'ס, כך שמתי לב שמשמאלי יושב פיראט.

"זה לא גורם לך להראות מגניב, אתה יודע." הוא אמר לי, ממשיך להסתכל לפנים.
"מה?"
"מרפי'ס. אתה באמת מעדיף אותה על גולדסטאר, או שזה סתם נראה לך יותר מגניב?"
"טעים, מה אני אגיד לך?" השבתי וניסיתי לחזור לבירה שלי, ללנסות להבין מה אני עושה כאן, בעצם, איך אני מרגיש ולמה אני מדבר עם פיראט זר.

לא הייתה לו רגל מעץ, גם לא קרס במקום יד ולא רטיה. אבל עגיל זהב גדול הבריק על אוזנו הימנית, בנדנה אדומה על ראשו ושערו הארוך אסוף בגומיה. חשבתי שהוא לבש חולצת פסים, עכשיו אני כבר לא בטוח שלא דמיינתי את זה.

"אתה גר פה בסביבה?" הוא שאל ואני הצטערתי שאין לי טבעת נישואים על האצבע. לא שזה לא החמיא לי וגבר לא התחיל איתי מאז הפעם ההיא על גדות הנהר בצ'אנג מאי וכבר התחלתי לחשוש שאולי איבדתי את זה, אבל אני עדיין מעדיף נשים. חייב להשיג טבעת נישואים להחזיק בכיס לשעת הצורך, אמרתי לעצמי. זה בטח יקר. הפקידה בבנק לא תאהב את זה.

"לא, בחיפה." השבתי.
"איפה? בעיר?"
"לא, על הכרמל."
"הופה, כרמל, אה? אני ממוצקין, אבל אני עובד בחיפה. בנמל."
"מגניב." אמרתי באדישות, אבל לעבוד בנמל זה באמת שווה. עם החוזים המפלצתיים שלהם ומשכורות הענק. אוכלי חינם. לא שאני פותח עיניים. זה פשוט כי אני לא מדבר עם זרים. זה לא קשור ללא לקחת סוכריה מזרים, אני כבר מספיק מבוגר בשביל לקבל ממתקים בחינם בלי רשות מאימא. זה כי אני לא נחמד במיוחד וזה ללא ספק מתיישב היטב עם זה שזרים לעיתים מאוד רחוקות רוצים לדבר איתי. גם מחלקות הדוגמיות בסופר נאלמות כשאני חולף על פניהם, כאילו שהן יודעות שאני לא רוצה לשמוע על הניסים והנפלאות שהיוגורט החדש יעשה למערכת העיכול שלי ובטח שלא לטעום. במקום לספר איפה אני עובד המשכתי לבהות בכוס הבירה שלי. אחר כך שתיתי קצת.

"היא לא שווה את זה." הוא אמר.
"מי?" שאלתי.
"היא. זאת שבגללה אתה נראה ככה."
"אה. ככה אומרים. אבל איך זה שתמיד אלה שלא שוות את זה הן אלה שמביאות אותך למצב הזה?"
"זה קל." אמר הפיראט "זה כי אלה ששוות את זה לא הולכות."

שתקתי. שתיתי.

"כן, אה?"

הוא נעמד, הוציא שטר של 50 ש"ח מהכיס והניח אותו על הבר.

"בפעם הבאה אתה מזמין." אמר ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא נעץ בי את עיניו השחורות.
"אמרתי שעלי." אמר. "ואל תדאג, תהיה פעם באה. אתה ואני, אנחנו עוד ניפגש, תאמין לי. כולם נפגשים בסוף, צריך רק לשים לב. גם אותה אתה עוד תפגוש. אולי בפעם הבאה תקבל ממנה תשובות, אולי בפעם הבאה תבין שכבר טוב לך בלעדיה, אולי בפעם הבאה היא תחזור, אין לי מושג. מה שבטוח זה שבפעם הבאה שאתה ואני ניפגש, אתה מזמין."

גבוה מרוב האנשים סביבו בראש, כמעט, הוא צעד לכיוון הדלת. בקצב אחיד, בקו ישר. אך אחד לא זז בשבילו, לא פינה לו את הדרך אבל איכשהו היא הייתה פנויה. הדלת נפתחה ונסגרה, הוא נעלם ואני לרגע לא הייתי בטוח שהוא היה כאן באמת.

הברמן ניגש אלי ואני דחפתי את השטר לכיוונו.