המגדלור

זהו, חברים. הזמן טס כשנהנים והנה עברה חלפה לה שנה. מי היה מאמין?

אני רוצה לנצל במה זו לאחל לכם, קוראים קבועים ומזדמנים, שנה טובה. אושר ועושר, שגשוג, פריחה, לימוד, צמיחה, ניסיונות וגילויים חדשים.

צוות המגדלור

ראש השנה מתקרב, כך מבשרים מבצעי המכירות בסופרריינס. בעוד כמה ימים, אולי שעות, אמי תתקשר עם רשימת הדודות להן אני צריך לאחל, אישית, שנה טובה.

"ואל תשלח סמס כמו אחותך!" היא תודיע לי. ברור שלא. עשיתי המון דברים נוראים בחיי, אבל סמס "שנה טובה" קבוצתי מעולם לא שלחתי. מצד שני, רבים וטובים נוהגים לעשות כך. זה אמנם לא אישי אבל נוח, מה עוד חשוב, בעצם?

YNET, תלמה ו"הגלויה של שלי" יצאו במבצע חדש – צריך רק לבחור גלויה והם ישלחו אותה בשבילכם. בשבילנו.
אכן, אישי ומקורי.

שנה טובה, חברים. אושר ובריאות.

אתמול קראתי את הספר שלי. קראתי ברצף, עם הפסקה אחת בשביל לענות לטלפון. זה היה ספר טוב. הסוף קצת מאכזב – לא עלילתית, ספרותית. משהו מרגיש לי מפוספס שם, רץ מהר מדי, אבל בכל זאת – ספר טוב. הבעיה היחידה שיש לי איתו היא שלא אני כתבתי אותו.

אני לא יודע מה גרם לי לקחת דווקא אותו בחנות הספרים, במסגרת הפרוייקט החדש-ישן שלי, לתמוך ולהחשף לספרות ישראלית צעירה ואין לי ספק שהיא כתבה טוב יותר ממני. אני לא מנסה להמציא תירוצים, היא יותר מוכשרת. עכשיו הספר שלי, שמספר כמעט את אותו הסיפור, כמעט באותה התפאורה, כבר לא יקבל את הסוף שאני מחפש לו כל כך הרבה זמן.

שוין, מתחילים, שוב.

את הסוף של CSI ניו יורק לא ראיתי. חבל, זה נראה כמו פרק לא רע אבל הוא נקטע לטובת דיווח על פיגוע דריסה בירושלים. עשרים דקות אחרי הארוע כבר היה ברור שזה פיגוע דריסה, על רקע לאומני. המחבל חוסל.

האם זה היה באמת פיגוע ולא תאונה? אי אפשר לדעת, המחבל חוסל.
המחבל שלא החזיק ברישיון נהיגה. המחבל שאין לנו מושג עד כמה היה מיומן בהפעלת רכב. המחבל שאולי לא היה מחבל. חוסל.

קצין צה"ל שירה בו אמר שחשש שישלב לרוורס וימשיך לדרוס אנשים, לכן ירה בו. בראש. 11 פעמים. הוא אמר שזה מה שמצופה מקצין בצה"ל והטוקבקים חגגו. שוב קצין מהמגזר הלאומי דתי הציל את המצב. כמה הם נפלאים, חובשי הכיפות הסרוגות, כמה הם נהדרים. מישהו שידע מה לעשות ועשה את זה. מישהו עם אומץ, נחישות, אמונה בצדקת הדרך.

אז מה אם עכשיו אי אפשר לחקור את המחבל שלפחות בשלב בו נורה לא היווה שום איום, אחרי שהתנגש בקיר. אז מה אם בשביל לנטרל מישהו לא חייבים להרוג אותו. אז מה אם בשביל להרוג מישהו לא צריך לירות אחד עשר כדורים בראשו, מספיק אחד. לא כך מתנהג קצין בצה"ל. כך מתנהג פנאט. כך מתנהג מי ששונא ערבים. אבל זה לא מפגיע לנו, גם אנחנו לא מתים על ערבים, אחרי הכל. אולי הירי לא היה מוצדק. נו, אז לא. זאת לא סיבה להשעות את הקצין מתפקידו, זאת לא סיבה בשביל שר הבטחון להמנע מלומר שצריך להרוס כמה שיותר מהר את בית משפחת המחבל. זה שלא יודע לנהוג. זה שירו לו 11 פעמים בראש.

כשהיינו בגן היינו החברים הכי טובים. תחומי העניין המשותפים שלנו הסתכמו בזה שהיינו בני אותו הגיל וגרנו באותו בניין. הייתה זו תקופה נפלאה בה כל מה שהיית צריך בשביל להיות החבר הכי טוב של מישהו היה להיות בחודשיים יותר צעיר ממנו ולגור יותר קרוב מכל אחד אחר. באופן מפתיע זה הוכיח את עצמו שוב ושוב בשנים שאח"כ עם אנשים אחרים לגמרי.

הלכנו יחד לכיתה א', למדנו יחד ביסודי ובחטיבה, עם עליות ומורדות, כמו כולם, שנינו עברנו דירה אבל נשארנו חברים. בתיכון התחלנו להתרחק, "גדלנו לכיוונים אחרים" כמאמר הקלישאה. דווקא החברות שלנו בסוף י"ב היו חברות, קצת התקרבנו אז, כמו בימים הטובים, אבל הצבא הרחיק אותנו שוב.

שבת אחת, משהו כמו שנתיים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותו במסיבת גיוס שלו, הוא התאבד. אין לי מושג למה, אני לא מכיר מישהו שיודע. מצד שני, אני לא מכיר יותר מדי אנשים. ההורים שלו לא מקבלים את זה, הארוע סווג כ"פליטת כדור", אני אני מניח שגם הם, בתוכם, יודעים את האמת.

הם התגרשו מאז, את אימו אני עוד רואה ברחוב, לפעמים. אחיו הקטן עבר לארה"ב, ניגן עם הבקסטריט בויז פעם וגם עם כל מיני אנשים שאני לא מכיר, אני מניח שזה סוג הדברים שהוא עושה שם גם היום.

אחרי שמונה שנים, היום, בפעם הראשונה, זכרתי את התאריך.

משפחת שלזינגר, השכנים מלמעלה, דפקו אמש על דלתי וביקשו שאנמיך את "הרעש הזה שאתה שומע באמצע הלילה". הסברתי להם שהשעה היא למעשה עשר ורבע בלילה, שהיא לכל הדעות תחילת הלילה ולא אמצעו, שהרעש הזה הוא הרקוויאם של מוצרט ושאי אפשר לשמוע אותו בשקט אבל הם לא קיבלו את זה בהבנה. הזעם של מר שלזינגר הפתיע אותי מאוד כי אותי מוסיקה קלאסית תמיד מרגיעה.

בכל סיטואציה אחרת הייתי כותב מוזיקה, אבל מוסיקה נראית לי יותר מתאימה בהתחשב בסוג המוזיקה לה האזנתי אמש, עד שהשלזינגרים הפריעו לי. יש שיאמרו שאני הפרעתי להם, אבל אני מעדיף את הצד שלי. מה גם שאני לא זוכר שעליתי להתלונן כשהם שיפצו.

החתול עדיין לא חזר הביתה וחיכיתי לו כדי לסגור אחריו את החלון. לא היה שום דבר בטלוויזיה, לשמוע מוסיקה כבר לא יכולתי, הספר אותו אני מנסה לכתוב הגיע למבוי סתום והספר אותו אני מנסה לקרוא הוכיח עצמו כמשעמם למדי (מה שתורם לאופטימיות שלי – אם את הספר הזה מישהו קנה, בטוח שמישהו יקנה גם את שלי, אם רק אצליח לחלץ את הגיבור מתחתית הבור האפל). החתול עדיין לא הגיע והשעה נראתה פתאום כשעה לא רעה בכלל לקחת את מערום הבקבוקים שלי לנקודת המחזור. כן, רעיון לא רע בכלל. אספתי את כל הבקבוקים לשק בד גדול שסיפחתי לעצמי פעם ויצאתי מהבית. בקצה מגרש החניה המשותף לשורת הבניינים שלי ראיתי שלושה נערים, אחד עם כובע מצחיה מסובב הצידה. כמה מגניב חשבתי שזה כשהייתי ילד, כמה מטומטם זה נראה לי עכשיו. גם הוא חושב שזה מגניב, אני מניח, אם הם עוד משתמשים במילה "מגניב". מצד שני, הוא נראה כמו דביל, הוא כנראה ימשיך לחשוב שזה מגניב עד סוף ימיו.

כשהתקרבתי ראיתי שהם מנסים לתפוס גור חתולים זעיר שרץ ביניהם, מנסה להמלט ודרכו נחסמת בכל פעם.

"מה קורה, חבר'ה?" שאלתי בקול הרשג"ד שלי (הייתי חודשיים בצופים, בכיתה ד', אבל יש לי מושג איך אמור להשמע רשג"ד ולשם כיוונתי).
"מה אכפת לך?" שאל אחד מהם, דווקא לא זה עם הכובע. הם הפסיקו לזוז והחתול ניצל את רגע הבלבול וברח כל עוד נפשו בו.
"כזה אני, אכפתי." הפעם כיוונתי לקול של סטיבן סיגל אבל אני לא חושב שהצלחתי להשמע אדיש כל כך.
"עוד אחד שמשעמם לו בחיים." אמר והתחיל ללכת, חבריו בעקבותיו.
"אין לך מושג עד כמה." עניתי והמשכתי גם אני בדרכי.

כך ביליתי את הלילה האחרון לפני שאולמרט הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה. מי יודע לספר מה גלעד שליט עשה הלילה?

את הסיפור עצמו אפשר לקרוא כאן, אני לא רואה צורך לחזור עליו. אני מנסה לנשום עמוק, לשמור על קור רוח, לא לכעוס, לא כל כך הולך לי.

זו לא הפעם הראשונה שבית המשפט מוותר, מקל, בשביל לא לפגוע בעתידו של אדם, אבל בכל זאת המקרה לפנינו שונה. שונה לחלוטין.

האם אותו רב צעיר שדרס אישה ונמלט מהמקום ראוי להיות דיין? לא, אפילו לא ראוי – מסוגל? האם יכול מישהו להפקיר להפקיד את גורלו בידי אותו איש אלים וחסר הגינות?

מסופקני.

דווקא משום שהדורס מועמד להיות דיין, דווקא משום שההרשעה תפגע בסיכוייו לזכות במינוי, היה על בית המשפט להרשיע ולהחמיר בעונש. אפילו לנו מגיע יותר.

חמש שנים מהיום. צועד לי להנאתי ברחוב. הטלפון הסלולרי שלי רוטט בכיס האחורי. זאת אמא. מסתכל סביב ולא רואה שוטר, מחליט לענות.

"הלו?"
"לא, אני עוד לא יודע מתי אני אגיע, למה?"
"אני אגיע הביתה ואני אבדוק אם יש לי."
"אמא, אני בהליכה, אני לא יכול לדבר."
"כן, אני אגיד לה. אמא, אני בהליכה, אני חייב לסגור."
"כן אמא, בסדר, אני אלך לבקר את סבתא, בסדר. אני חייב…"
"אמא שוטר, אני חייב לסגור."

מנתק.

מזל שלא באמת היה שוטר, אחרת הייתי מקבל קנס על שימוש בטלפון סלולרי בהיותי הולך רגל.

כך נלחם בתאונות הדרכים.

שבת בבוקר, יום יפה, יום כזה שחבל לבלות אותו בבית, יום מצויין לטיול בפארק. ניפחתי אוויר בגלגלי האופניים ויצאתי לדרך. היעד: פארק הירקון. רכבתי משפך הירקון ועד למקורותיו, אי שם בפתח תקוה, ובחזרה. הציפורים צייצו והלוטרות דילגו למים, דרך לא רעה להעביר בוקר יפה. בדרך חזרה רכבתי לראש ציפור, משהו בירידה הזאת עושה לי את זה.

בדרכי, בשבילים הקצת פחות עמוסים של הפארק, אותת לי לעצור איש לא מבוגר במיוחד, מלווה באישה צעירה ממנו בעקבים דקים מדי לפארק ושני ילדים בני 10, בערך.

"תגיד לי, איפה פה זה רוז?" שאל.
"איפה מה?"
"רוז, רוז, איפה שמצאו אותה."

"לא יודע." עניתי "נדמה לי שזה איפשהו בכיוון ההוא." הצבעתי לכיוון הכללי של בבלי.

עוד אתר תיירות לכבוד חגיגות המאה.

כשהתגייסתי אבא שלי נתן לי את "מלכוד 22 ".

זאת הייתה, כך הרגשתי, עוד חוליה בשרשרת ארוכה ועתיקה של מתנות שאין לי שום רצון או צורך בהן. דגמי מטוסים להרכבה, חולצות כעורות, נעליים במידה הלא מתאימה, כרטיסים להופעה הלא נכונה. הורי היו (ועודם, אגב) טובים מאוד בלהגיע קרוב מאוד, אבל לא בדיוק.

"תקרא את הספר," אבא אמר לי. "תראה שככה זה בדיוק הולך להיות."

מה לי ולספר הישן הזה, שאלתי את עצמי. ספר על מלחמת העולם השניה, נו באמת. אבא, אתה כבר לא עושה מילואים די הרבה זמן, הכל השתנה מאז, זה לא אותו צבא. עזוב אותי מהשטויות האלה. לא אמרתי כלום, רק "תודה רבה" וחייכתי באושר. הספר הונח על המדף.

אבל הספר מצא עצמו בדרך פלא בתוך התיק שלי ושבת אחת, אי שם בדרום הארץ, אחרי שסיימתי את כל עיתוני השבת, התחלתי לקרוא אותו. כאהבתו של יוסריאן לכומר, התאהבתי מדפדוף ראשון, לא הפסקתי לקרוא אותו מאז. את העותק ההוא תרמתי לספריית הסמלים של פלוגה מ' ובמקומו רכשתי עותק בשפת המקור, כפי שאלוהים התכוון שנקרא את הספר. איך הצליח ג'וזף הלר לשקף את חיי ממרחק ארבעים שנים לעולם לא אדע, אבל קרוב לוודאי שכל חייל בכל צבא שיקרא ידע – הוא הוא יוסריאן.

ב-Ynet היה כתוב שבימים אלה ממש יצא תרגום חדש למלכוד 22, ולמרות ההזדמנות ללהג מעט, עליה שמחתי כמובן, הרמתי גבה. תרגום חדש? עכשיו? בשביל מה? מה רע בתרגום הישן? אבל חיש מהר שלחתי שתי אצבעות ומשכתי חזרה את הגבה למקומה. שיתרגמו. בכיף. אם לתנ"ך יצא תרגום עברי עברי ואם זה יוסיף עוד כמה קוראים למעגל המעריצים, למה לא, בעצם?

אני מצידי, מיד אחרי שוידאתי שהגבה מונחת היטב במקומה, אצתי רצתי למדף הספרים ושלפתי ממנו את העותק המרוט שלי, טופס הטיולים הנכנס של סג"מ תום עדיין ממתין בסוף הספר לשמש כסימניה, ופתחתי בעמוד הראשון, כלומר עמוד 13:

It was love at first sight.
The first time Yossarian saw the chaplain he fell madly in love with him….