המגדלור

לקראת שובה של יקירת המגדלור מעיר האורות הבטחתי לה פוסט. זה רעיון שהשתעשעתי איתו כבר די הרבה זמן, מאז שהכריזה על שובה המתקרב.

כשחזרה שאלה רק שאלה אחת.

"חזרתי. מה עם הפוסט?"

מאז לא אמרה מילה. לזכותה יאמר שמעולם לא יצרה אצלי את הרושם כאילו שאנחנו חברים, כאילו שאנחנו מפטפטים יותר מדי על דא ועל הא. אמנם לא היססתי לשאול לעצתה כשחשבתי שתוכל לעזור ואני יכול רק להניח שגם היא תשאל אותי אם רק תחשוב שיש ערך מסויים למה שיהיה לי לומר, אבל ליותר מכך אני לא מצפה.

כמה פעמים ישבתי וניסיתי לכתוב את הפוסט שהבטחתי אבל שום דבר לא יצא. אולי אני משתדל יותר מדי, אולי דעתה, מסיבה לא ברורה, חשובה לי מדי, אולי הביקורת שקיבלתי ממנה פעם משתקת.

אבל הבטחות צריך לקיים. אחרי הכל, אם אין לך מילה, אין לך כלום. ברגעים אלו ממש אני מתארגן לקראת ביקור בפתח תקוה, סיור לצרכי מחקר. הכל בשביל האמינות. הכל בשביל לא לכתוב כמו יאיר לפיד. הכל בשביל שהפוסט יהיה מוכן.

קלולס בפתח תקוה, בקרוב על מסכי המחשב שלכם.

כבר כמה שנים שאני מקפיד לא לראות כוכב נולד. זה די קל, למעשה. כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לא לראות. הניתוק מהחברה שהרגשתי כשלא הייתי מעודכן בארועי אמש ב"שושלת" אי אז בימים כבר לא מטריד. כשזורקים שמות של פייבוריטים בפינת הקפה אני מתעלם.

זה לא מתוך צדקנות, לא מתוך מלחמה בטחנות הכסף של ה-SMSים, לא מתוך אמונה שמוזיקה אמיתית לא תצא משם או מדאגה לנפשו הרכה של הנוער. זה פשוט לא מעניין אותי. לגמרי ולחלוטין לא אכפת לי.

השנה קלה ההתעלמות עד מאוד מפני שאיני צופה בערוץ 2 כלל וכלל, כך שגם הספירה לאחור עד הגמר הגדול נסתרה ממני, כמו גם הראיונות הבלתי נמנעים עם צביקה הדר וחבריו השופטים בתוכניות האקטואליה השונות. להפתעתי גיליתי שאתמול היה הגמר הגדול. מסתבר שברנש בשם ישראל ניצח (כל הכבוד, גבר גבר, תמיד ידעתי שיש לך את זה) ושיש בחור אחר ושמו ליבי.

ליבי.

ליבי זה שם של בן, מסתבר.

גם הלילה שלי לא נגמר. המון עבודה, דד ליין דוחק ושעון מתקתק ממנו אין ברירה אלא להתעלם. השעה לא משנה. גם לא משנה כמה אני עייף. יש ש', ובש' עומדים, לא משנה מה.

וגם הלילה של גלעד שליט עוד לא נגמר. מחר יום הולדת, הילד בן 22, אף אחד לא יודע אם יש לו חום או לא ועל הספה בבית הוריו לא שכב יותר משנתיים. שבע מאות תשעים וארבעה ימים, אם נרצה לדייק. עושים לו מסיבה במחסום סופה. 6 בערב. אמנם יום מוקדם, אצלנו זה נחשב מזל רע, אבל כנראה שמשפחת שליט מרגישה שלא יכול להיות הרבה יותר גרוע. יום הולדת שלישי בשבי, אם כי ספק אם הוא יודע איזה יום היום. אולי הוא לא יודע אם לילה או יום.

שיגמר לו כבר הלילה.

אני מניח שלילדה רוז יש שם משפחה, אבל אסור לנו לדעת אותו, לפחות לא בינתיים, אז היא נשארת פשוט הילדה רוז. כמו הילד רובי, רק בלי שיר ואפילו לא קצת מצחיק.

החוקרים המומים, שבורים, מזועזעים. צו איסור הפרסום גורף ומוחלט, אבל סיפור חייה ומותה של הודיה קדם שצף שוב ושוב ופרצופו של אביה המבוהל שמתחלף בדמותו האזוקה מוקפת במיטב שוטרינו מספרים לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת. הפרטים שחסרים לנו עכשיו הם הלמה והאיך, אבל הם לא חשובים.

מה זה משנה למה החליט מי שהחליט לרצוח ילדה קטנה, את הילדה הקטנה שלו? יש כאן משהו שנוכל להתחבר אליו?
אם זאת נקמה, אם הקריב אותה קורבן לבעל ואם רצח אותה "סתם", יכולה להיות סיבה "טובה", "מוצדקת"?

יש כל מיני שמועות, אומרים כל מיני דברים. אנשים רוצים לדבר ועם צו איסור הפרסום מצד אחד ומיעוט המידע מצד שני קשה להיות מופתעים. גם כלי התקשורת נאבקים זה בזה ומנסים להגיד כמה שיותר מבלי לומר דבר בשביל להראות אחד לשני שהם יודעים לפחות את כל מה שהאחר יודע, ואולי גם קצת יותר. די ברור שאת כל מה שאפשר לדעת כבר יודעים, כך שאולי עד שתקראו את הפוסט הזה כבר תדעו מי עשה, איך ואיפה (הייתי צריך להשקיע קצת יותר בלימודי צרפתית בתיכון) וכל הפרשה המזעזעת תהיה מאחורינו. תישאר רק ילדה קטנה שחייה נקטעו הרבה יותר מדי מוקדם.

זה מפחיד. זה מפחיד שמי שאמור לדאוג לילד חסר אונים יכול לגלות רוע ואכזריות שנראים חריגים גם על רקע "אוליבר טוויסט". מפחיד שאי אפשר לעצור את זה.

ועדכון: חשבתי שאני יודע את כל מה שיש לדעת, או לפחות מספיק ושזה נורא. מסתבר שזה הרבה יותר נורא.

משהו שקיבלתי במייל:

כמה מחבלים צריך לשחרר בשביל להחזיר את גלעד הביתה?
כמה מחבלים צריך היה לשחרר בשביל להחזיר את אחיך הקטן?

שאיפה שאיפה שאיפה שאיפה נשיפה נשיפה נשיפה נשיפה שאיפה שאיפה שאיפה שאיפה…

אני לא יודע מה גרם לי לחשוב שאני יכול לרוץ עשרה קילומטרים, אבל אין לי ספק שטעיתי. זה לא אומר שאני לא אנסה, זה רק אומר שאני מניח שלא אצליח. זה לא באמת משנה. את שתיים משלוש המטרות שהצבתי לעצמי הצלחתי להשיג. הראשונה והחשובה ביותר – חולצת המרוץ – תלויה בגאווה בארון. את השניה והחשובה לא הרבה פחות – להיכנס למשטר ריצה מסודר – השגתי גם. שלוש ריצות בשבוע, אמנם קצת יותר איטיות מכפי שציפיתי, אבל כמו שראיתי את זה הדבר החשוב באמת הוא לצאת מהבית מוקדם מדי בבוקר ולזוז, כל השאר שולי.

…שאיפה שאיפה שאיפה נשיפה נשיפה נשיפה שאיפה שאיפה שאיפה נשיפה נשיפה…

בעקבות שיחה בשעה מאוחרת מדי בלילה על דירות בתל אביב ועל כמה חשוב לדור המדבר ללכת ברגל אל הים (מאוד, מסתבר) העברתי את ריצת הבוקר שלי ממסלול הריצה הקבוע והקרוב לבית עם שותפי הקבועים לריצה (האיש בלבן, האישה בורוד ושני הנערים הרוסים, לא בטוח שיש להם שמות) לחוף. התגעגעתי, מסתבר. התגעגעתי, אז באתי. באופן מפתיע מגרש החניה היה מלא יחסית לשעת הבוקר המוקדמת. יופי, חשבתי לעצמי, יהיו כוסיות. אבל לא היו.

…שאיפה שאיפה נשיפה נשיפה שאיפה שאיפה נשיפה נשיפה שאיפה…

לרוץ זה די משעמם, בסופו של דבר. לדבר על ריצה זה אפילו יותר משעמם. רק אציין שרצתי דרומה כי מסיבה כלשהי כל הרצים רצו לכיוון הזה. איפה מסתובבים, שאלתי את עצמי, ולא ידעתי לענות. מצפון היו כל מיני מבנים שיכולתי לומר לעצמי "כשאגיע אליהם אסתובב", מדרום היו רק חורבות של מבצר צלבני והוא היה רחוק מדי. מוזרים הדברים שחולפים במוחי בשעת הריצה. רעיונות שבאים ונעלמים לבלי שוב, תוכניות לעתיד, תמונות מהעבר, אנשים שנעלמו מחיי וחיים שנעלמתי אני מהם. באוזניות אני שומע את "בוקר טוב ישראל" בגלי צה"ל, אבל לא להכל מקשיב.

…שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה שאיפה נשיפה…

אסור לי לעצור, אני יודע. אם אעצור, אם אעבור להליכה, לא אוכל להמשיך לרוץ. פרפטום מובילה שכזה. אלוהים, כמה שבא לי לעצור. כמה שאני לא רוצה לרוץ. אבל צריך. צריך כי אצלנו ביחידה לא מוותרים. "אצלנו ביחידה". כמה זמן לא אמרתי "אצלנו ביחידה". זה התחיל בבדיחה שנועדה לחפות על רגשי הנחיתות מול המטכ"ליסטים ודיבורי ה"יחידה" שלהם ואיכשהו נמשך. אין לי מושג מאיפה זה בא לי פתאום עכשיו, כמה ק"מ דרומית למכונית שחונה לה בחשש במגרש חול, בין מכוניות שהיא מקווה כי הן יותר מושכות ממנה. אסור לחשוב על זה. לא יפרצו לי לאוטו. "תחשוב טוב יהיה טוב" אמרה לי מישהי לפני כמה ימים. אין לי מושג אם היא האמינה לזה בעצמה, אבל זה בטח לא מזיק.

"…אוויר…אוויר.."

זה השלב המסוכן ביותר, השלב שבו נהיה באמת קשה להמשיך, אבל עוד אפשר. קשה לי לשלוט בנשימה, הדופק מטפס ושעון הדופק מאיים לצפצף, אבל האוויר עוד זורם ושעון הדופק עוד דומם. קל הרבה יותר לשים לב כמה חם, למרות שמוקדם מאוד בבוקר, כמה לח. קשה לי, אני לא מתבייש לומר. אין לי מושג כמה עברתי, אין ספק שלא מספיק, אבל קשה לי. רוצה לעצור, רוצה לוותר לעצמי אבל, כאמור, ביחידה לא מוותרים. נקניקיות צפות במעלה השיפוע, או משהו כזה. אני צריך לשאול את ג'וני איך זה הולך אם כי סביר להניח שגם הוא לא זוכר. משהו עם זה שכל אחד יכול לרוץ בירידה, אבל רק נקניקיות צפות בעליה, רק שבמטפורה הזאת הנקניקיות אמורות להיות חיוביות. אני בטח מפספס משהו. גם את הבחורה שניסתה לדבר איתי כמעט פספסתי. אין לי מושג מה היא אמרה.

"סליחה?" אמרתי והורדתי את האוזניות.

"מה השעה?" שאלה שוב, או לפחות אני מניח שזה היה שוב, כי כאמור אין לי מושג מה אמרה בפעם הראשונה. עניתי לה. "תודה." אמרה וחזרה לשבת ליד הזאטוט שבנה ארמון בחול.

ניסיתי להמשיך לרוץ אבל ידעתי שזה ניסיון עקר. "כנראה שכאן מסתובבים" חשבתי לעצמי וניסיתי להמשיך לרוץ עד שאהיה רחוק מספיק ממנה. בכל זאת, פאדיחה.

ביום שישי משמר הגבול החביב על כולנו השתמש לראשונה ב"בואש" – אמצעי לפיזור הפגנות המתיז נוזל מצחין על המפגינים.

במשמר הגבול מספרים בסיפוק כי המפגינים התפזרו והלכו הביתה להתקלח, פעיל "אנרכיסטים נגד הגדר" הביע לעומת זאת חוסר שביעות רצון מהריח שדבק בו.

עוד סמולני מסריח.

פלאי הטכנולוגיה מאפשרים לי לשמוע גלי צה"ל גם בניכר.
הידד.

בזכות אותם פלאי טכנולוגיה שמעתי היום את בעל הקרוואן בו נמצא הבוקר זוג כשהוא ללא רוח חיים מתראיין ליעל דן. הוא ידע הרבה יותר ממה שסיפר, אבל לא יכל לשתף.

"למה?" שאלה יעל בשידור חי.

"אני לא יכול עכשיו, כל הבית מלא כתבים. אני אספר לך אח"כ."

לאחרונה נתגלתה הבדיחה העתיקה ביותר בעולם. השומרים שחיו אלף ותשע מאות שנים לפני הולדת הצלוב במה שהיום מכונה בטעות דרום עיראק היו מספרים כי "קרה מה שלא קרה משחר העולם – אישה צעירה לא הפליצה בחיק בעלה."

בדיחות פלוצים נמצאות איתנו כבר אלפי שנים ולא הולכות לשום מקום. הכל מתחלף, משתנה ומה ששורד בסופו של דבר זה פלוצים. לא "הפתן השחור" ולא "המשרד", לא מונטי פייתון ולא גבעת חלפון, לא דאגלס אדמס ולא טרי פראצ'ט, לא גראוצ'ו מרקס ולא סלים וארזה.

פלוצים.

תודה לאנשים הטובים בגוגל שהביאו את הידיעה מרויטרס היישר לתיבת הדוא"ל שלי ולאישה שהפליצה עלי ברכבת והזכירה לי אותה.