המגדלור

האגדה מספרת כי בשנת 2009 נשלם אגרת כניסה עם רכב לתל אביב.

זה הטריד אותי מעט כשקראתי וגיליתי שהגדרת "מרכז העיר" לפי התוכנית המצומצמת ביותר היא כל מה שבין רוקח בצפון לקיבוץ גלויות בדרום, ובין נתיבי איילון במזרח לים במערב. מילא הדודים שגרים ליד העירייה, סידורים בקרית הממשלה מול עזריאלי וחנויות האופניים החביבות עלי ברחוב החשמונאים, אבל אחותי בבבלי? פארק הירקון? שלא לדבר על הפאב החביב עלי, את שמו לא אפרסם כדי שלא יפסיק ריק ברובו. סליחה נורית.

שני מטוסי קרב שחגו מחוץ לחלוני (טוב, לא ממש חגו, יותר חלפו כמה אלפי רגל מעל ראשי, ומחוץ לחלוני) הזכירו לי איפה אני חי ובניגוד לימים כתיקונם דווקא הרגיעו אותי. לא רק שיש לנו את חיל האוויר הטוב ביותר במזרח התיכון, יש לנו גם את ממשלת ישראל.

ממשלת ישראל לא דאגה לתחבורה ציבורית הולמת שתהווה תחליף עבור כל אותם נהגים שאמורים לוותר על רכבם הפרטי, וקשה להאמין כי מישהו יצליח להקים מערך שכזה עד 2009. שני הסעיפים הראשונים ברשימת ה"to do" המטפורית של שר התחבורה הם "לנצח את ציפי בפריימריס" ו"לאיים על איראן", שני עיסוקים שסביר להניח שימנעו ממנו להגיע לסעיף הבא – תחבורה.

עד סוף שנת 2009 צפויים לנו פריימריס בקדימה, בחירות לרשויות המקומיות, אולי גם לכנסת, נשיא חדש בארה"ב, אולי גם שלום עם סוריה ומלחמה עם איראן. גם לאגרת גודש נגיע, בסופו של דבר. יש רק עוד כמה דברים שצריך להתעסק איתם קודם. מזל.

זה נשמע כמו תירוץ, אבל לא כתבתי לאחרונה כי שוב הייתי במילואים.

כן, אני עושה די הרבה (ולא, אליצור, אתה לא עריק. אולי נתראה בסוף השנה?), הרבה יותר ממה שחשבתי שאני אעשה עם שיחרורי מהשירות הסדיר.

איזה מילואימניק שפגשתי באיזה סיור כשהייתי סמל צעיר ושנינו עצרנו למנוחה בגבול הגיזרה בינינו אמר לי שהסדיר הוא רק הטירונות של המילואים. חשבתי שזה שטויות. הוא צדק. 6 שנים אחרי השחרור אני עדיין חייל.

אמרו לי שקצינים לא עושים יותר מילואים מסמלים, זה כמובן לא נכון, ואמרו לי שמ"פים לא עושים יותר מילואים מקצינים, גם זה לא נכון. לאט לאט אני לומד שלא להאמין למה שאומרים לי ומצד שני – אני לא חושב שיש לי עוד יותר מדי לאן להתקדם בצבא, כך שזה לא שווה יותר מדי.

אז חזרתי ממילואים, אני חושב שניצחנו אבל בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי, רק רציתי הביתה. בדרך הביתה גיליתי שאודי ואלדד הובאו למנוחות, שטלנסקי נחקר ושהולך להיות יותר חם, במהלך השבוע שלפני כן גיליתי שאני מזדקן. פתאום אני לא מדלג בין הסלעים בקלילות ואדישות, לא קופץ מההאמר בחינניות וכואב לי מאוד הגב אחרי שאני ישן במשך ארבעה לילות על הכיסא שליד הנהג. הסדיר הוא הטירונות למילואים, רק שבמילואים אתה לא בן 21 יותר.

אז הגיע הזמן לעשות מעשה, החלטתי. כבר התחלתי לרוץ פעם ואפילו החזקתי מעמד כשבועיים, אבל נהיה קצת חם מדי בחוץ ועסוק מדי בפנים, וגם את זה זנחתי. לא עוד. עכשיו יש יעד. ריצת 10 ק"מ בסוף החודש הבא. המטרה: לשפר את השיא הקודם שלי בריצת 10K.

ביום הראשון בבה"ד 1, כשפירטו בפנינו את תוכנית הקורס, סעיף הספורט דיבר על כמה וכמה ריצות שנראו לי לא סבירות במיוחד. ריצת העשר ק"מ נראתה לי דימיונית. לא היה שום סיכוי בעולם שאני, השיריונר העגלגל, אסיים ריצת 10 ובינינו – גם אין סיבה שאני אעשה את זה לעצמי. בריצת 3 ק"מ הגעתי רביעי בפלוגה, ואת העשר סיימתי בכבוד. לא ראשון ולא שני, אבל סיימתי. לא חשבתי שאני יכול, הסתבר שכן.

גם עכשיו, על פניו, אין סיכוי שאני אצליח להגיע מאפס לעשר בחודש וחצי, אבל אני לא חושש. אם יש משהו שלמדתי מהריצות הארוכות האלה, בקיץ במישור הרוחות, זה שהכל בראש.

הים היה מאוד כחול אתמול. אני מניח שזה הצבע הרגיל שלו, לא ראיתי אותו כבר די הרבה זמן. מפתיע בהתחשב במרחק הקצר יחסית בינינו ובחיבתי העזה אליו, אבל זה המצב. אתמול הייתה לי ההזדמנות כשמצאתי את עצמי יושב על צוק מעל לים עם קפה קר וחושב. חושב על כל מיני דברים, חלקם חשובים יותר, חלקם חשובים פחות. הייתה עמדת שמירה לא רחוק ממני. פעם שמרתי שם. בלילות היו מגיעים זוגות במכוניות. קשה היה לראות מה הם עושים שם, אבל קל לדמיין. כמו שזה נראה כבר לא באים לשם היום, בנו שם טיילת. הרבה יותר נחמד לטייל, קצת פחות מעניין לשמור. אבל אני כבר לא שומר שם.

בין מחשבות על העתיד, פיתוח אישי, שאיפות ורצונות לבין תהיות על תהדיות, שיהאבים ומעטפות היה נחמד לחשוב על פיתוח של טיילת אחת, מתחת לעמדת שמירה אחת, על דורות שלמים של חיילים שלא יודעים מה הם מפסידים, על הים שנראה קצת יותר עמוק, קצת יותר כחול בכל יום.

בשבת זה יקרה שוב – הטור דה פרנס התשעים וחמישה יצא לדרך.

את רובכם המוחלט זה לא יעניין וזה בסדר. אתם לא אומרים מילה על זה שאני לא רואה את משחקי הכדורגל שלכם, אני לא צריך להלין על כך שאתם לא רואים מאות אנשים רוכבים משך שעות על כביש מאוד ארוך. אז מה אם 10 מיליון אנשים הגיעו לצפות בטור בשנה שעברה, לעמוד בצידי הדרכים ולחכות לרוכב החביב עליהם שיחלוף על פניהם במהירות.

ארוע הספורט שאני מחכה לו מדי שנה חוזר, אני מאושר. אפילו שלא נתנו ללוי לרכוב.

מחקר חדש שנערך על ידי סרגיי דנילוב ויולי יבדוקימוביץ', סטודנטים לסיעוד בשנה ד' מבית הספר לסיעוד ע"ש מאתיוס בבית החולים "הלל יפה" בחדרה והוצג בכנס בינלאומי למחקר בסיעוד שמתקיים בירושלים, מראה כי חיילים לא משתמשים בקונדומים. לא יותר מדי, בכל מקרה.

נתונים שנאספו במחקר מראים גם כי ג'ובניקים משתמשים בפחות קונדומים מלוחמים, ומחליפים יותר פרטנרים. מסתבר שלצאת הביתה פעם בכמה שבועות, אחרי שלא ישנת מספר דומה של שבועות, חלק מהזמן ירו עליך, חלק מהזמן לא, בגדוד כולו יש כשלוש בנות וזה שהחברה שלך עזבה אותך בשביל מישהו שפשוט היה שם פוגע בחיי המין.

יא אללה.

לסיכום, המגדלור פונה לקוראיו:
קיימו יחסי מין בטוחים, ובנות – תנו לקרביים. גם בנים, אין שום דבר רע בזה.