המגדלור

מישהו קרא לי יהיר אתמול. אולי הוא צודק.
ראש השב"כ וראש המוסד שניהם חושבים שאסור לאשר את העיסקה שתחזיר הביתה את אלדד ואודי. איך אני יכול לצאת מול דעתם המקצועית של שני אנשים שבוודאי יודעים הרבה הרבה יותר ממני, ומוכשרים ממני לקבל החלטות כאלה?

אני סתם קצין זוטר, "הבא בתור", כמו שמישהו אחר הזכיר לי אתמול, אני בשר התותחים.

אם הם אומרים שאסור לשחרר את סמיר קונטאר וחבריו, איך אני יכול להגיד שחייבים להחזיר אותם בכל מחיר?
אם הם צודקים, אז איך זה שאני מרגיש בבטחון מלא שהכל ישתנה אם ישאירו אותם שם?

גלעד שליט כבר התחיל את שנתו השלישית בשבי, אלדד רגב ואודי גולדווסר מתקרבים לשם בצעדי ענק.
צריך להחזיר אותם הביתה.

כשל' סיפרה לי שלאונרד כהן מגיע לארץ לא היה מאושר ממני בממלכה כולה.
כשל' סיפרה לי שלאונרד כהן לא מגיע זעקת השבר שלי נשמע בכל הפלך. מזל שהייתי במילואים, בלב לבו של שומקום, ואיש לא שמע. אולי כמה בדואים, והם לא הביעו עיניין.

ההופעה הבינלאומית האחרונה שראיתי הייתה של REM, זה היה מזמן. אני מרגיש זקן כשאני מדמיין כמה מזמן. ממש מזמן. אמנם בשנים האחרונות הגיעו כל מיני אמנים כאלה ואחרים מעבר לים, אבל אף אחד מהם לא הרשים אותי יותר מדי. הם לא פנו לקהל היעד שלי, אלה שהיו מבוגרים מספיק בשביל לראות את REM באיצטדיון רמת גן.

ואז ל' סיפרה לי שלאונרד מגיע. לאונרד כהן. הדבר היחיד שיוכל לגרום לי להסס אם לרכוש כרטיס להופעה של לאונרד כהן או לא זה אם בוב דילן יופיע בדיוק באותו הזמן, וגם אז התשובה לא חד משמעית.

אבל ההופעה בוטלה, כי החברות הסלולריות לא רצו לפרוש חסותן על הארוע. ניסיתי לארגן מגבית, אבל לא הצלחנו לגייס את הסכום הדרוש.

אני יודע שאני נדרש לנושא קצת באיחור, הייתי עסוק, אני מתנצל. אני מאוכזב. חשבתי שאחרי פיספוס בוב דילן מ2003 ופיספוס מריאן פיית'פול השנה, סוף סוף מצאתי את כפרתי.

אבל לא.

אז…

להתראות, לאונרד.
צריך שנתחיל מיד
לצחוק, לבכות,
לבכות לצחוק,
על הכל שוב.

הכותרת בYNET אמרה

למה להילחם אם אפשר לשחרר?

ולחיצה עליה הביאה לכתבה הבאה, מאת ישראל חסון.

רק באמצע הכתבה הבנתי שאני והמשורר לא התכוונו לאותו הדבר. אני באמת חשבתי שאם אפשר פשוט לשחרר, אפשר לחסוך את הלחימה. לא יודע למה, משום מה זכרתי שלימדו אותי שיוצאים רק למלחמות אין ברירה. באמת שהופתעתי שח"כ ישראל חסון יחשוב כמוני, לעיתים רחוקות כל כך אנחנו מסכימים.

אופס.

יש אנשים שהם חלק מאוד משמעותי מהחיים שלך במשך הרבה מאוד זמן, ואז פתאום כבר לא.
לפעמים הם מתמוססים לאט לאט, לפעמים קורה משהו נקודתי, לפעמים זה בכוונה, לפעמים במקרה, בטעות, מתוך מחדל או חולשה או אני לא יודע מה.

לפעמים אתה קם בבוקר, מלא געגוע ומבין שהם נעלמו כבר מזמן, לפעמים אתה מרגיש בשניה אחת שזהו, הלכו לבלי שוב.

לפעמים אתה יודע שזה באשמתך ואתה יכול לכעוס על עצמך, לפעמים אתה יודע שזה באשמתם וכועס עליהם, לפעמים, וזה הכי גרוע – זאת אשמתה.

קארמה.

קארמה היא זונה?

שומעים את זה? את השקט?

זאת הרגיעה.

אני רגוע, אתם? מרגישים את השלווה באוויר?

פתאום למלא דלק נהיה לא טריויאלי. מחיר חבית הנפט וקו המאתיים כבר לוחצים ידיים, אומרים האנליסטים (אם כי אחרים אומרים אחרת) ואני חושב פעמיים לפני שאני ממלא.

זה כמובן מטופש לחלוטין. המכונית מסרבת לזוז בלי דלק, כך שכל עוד אני רוצה להמשיך להזיז אותה אין לי ברירה אלא למלא את מיכל הדלק במיטב התוצרת נטולת העופרת של בתי הזיקוק החיפאיים. למסקנה הזו אני מגיע בכל פעם מחדש, ועם הידלקות הנורה הכתמתמה אני מוצא עצמי נעצר ליד משאבת הדלק הקרובה.

זאת הייתה פתיחה ארוכה ומיותרת שנועדה לעכב אתכם, אולי לייאש, עד שאגיע לסיבה לשמה נתכנסנו כאן כולנו כי לא נוח לי איתה, אני לא בטוח למה.

אתמול ראיתי את קרנית גולדווסר בתחנת דלק.

היא הגיעה לפני, עמדנו שנינו והמתנו שמיכלי הדלק שלנו יתמלאו, היא בצד אחד של המשאבה, אני בצידה השני. עומדים, מחכים, ואני מרגיש שאני צריך להגיד משהו, שלהתעלם זה לא בסדר, אבל לא ידעתי מה לומר. קצת לפני זה שמעתי את רזי ברקאי מדבר על זה שעופר דקל נמצא בפגישות לסיכום החלפת השבויים. בעוד כמה ימים, שבועות ספורים, אולי, כל הפרשה הזו יכולה להגיע לקיצה, לטוב או לרע. אומרים שלרע, אני ממשיך להאמין בטוב.

דרך משקפי השמש השחורים שלה לא ראיתי עיניים, לא ראיתי מבט, לא ראיתי רגש, למרות שאין לי ספק שהוא היה שם. לא ראיתי כלום, לא יצרתי קשר עין, גם לא ניסיתי. היא יותר קטנה במציאות מכפי שהיא נראית על המסך. לא ידעתי מה להגיד, ואז היא סיימה לתדלק ונסעה לה. ברמזור עוד עמדתי אחריה, אח"כ היא פנתה שמאלה ונעלמה, ואני המשכתי ישר, עדיין לא יודע מה לומר אבל מקווה לטוב.

כשהייתי בכיתה ה' סבא שלי קנה לי חולצה של הלייקרז. זאת הייתה חולצה מגניבה ולאף אחד לא הייתה חולצה כזאת והייתה איתה רק בעיה אחת.

רציתי להיות אוהד של הסלטיקס, סבא קנה לי את החולצה הלא נכונה.

אז נהייתי אוהד לייקרז. זה לא היה קל בימים ההם, שיא תפארתם של השיקגו בולז, אבל בוסטון לא הייתה עושה לי חיים הרבה יותר קלים בכל מקרה, ולמרות שלירוק של הקלטים התחברתי הרבה יותר מאשר לסגול לא רציתי לאכזב את סבא. בחוץ אהדתי את הלייקרז, אבל בפנים רציתי לבוסטון.

יכול להיות שהדואליות הזאת היא מה שהרחיק אותי, בסופו של דבר, מהכדורסל. יום אחד החולצה הסגולה נהייתה קטנה מדי והלכה למקום אליו הולכות כל החולצות הקטנות, שוב הייתי חופשי. רק עשור וחצי מאוחר יותר הרשתי לעצמי להצהיר על הזדהות ותמיכה בקבוצת ספורט, אבל כדורסל אני עדיין לא רואה.

ופתאום הגיעה סדרת הגמר, ושתי הקבוצות שנלחמו עלי בילדותי נאבקות היום על תואר חשוב לא פחות, הרגשות הישנים צפים בי ושוב אני נאלץ לבחור, כבר לא מצליח להגיד שלא אכפת לי.

מסתבר שכשאתה משקר לסביבתך מספיק זמן, אתה מתחיל להאמין בזה בעצמך. יאללה לייקרז.

13.6.08 – עדכון: ססאעמק.

כולם היו מאוד נרגשים ושידרו שוב ושוב את הצהרתו הנרגשת של מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית, נסיך השינוי, הסנטור ברק אובמה (מזל טוב, אגב), כי ירושלים היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל וכי לעולם לא תחולק. אך למרות שאבו מאזן רטן, לא קשה היה לראות שברק לא מתכוון למילה. אבל בכל זאת, אייפאק והכל, איך אפשר להגיד משהו אחר?

בראיון הלילה לרשת CNN ברק היה קצת פחות החלטתי. ואמר כי "לישראל יש אמנם תביעה חוקית על ירושלים, ויהיה קשה מאוד לחלק את העיר".קצת פחות מחיאות כפיים באולם. אבו מאזן מחייך.

אובמה מביא פוליטיקה אחרת, אמרנו. אחרת לגמרי.

וסתם, אנקדוטה משעשעת: לפני חודש אובמה סיפר בראיון כי דודו היה חלק מהכוחות הלוחמים ששחררו את אושוויץ. אפילו אני ידעתי שאת אושוויץ שחררו הסובייטים. לאחרונה תיקן ואמר כי למעשה היה בדיויזיה הרגלית ה89 ששחררה חלק מבוכנוואלד. לא באמת טעות נוראה, רק מביכה קצת, בטח פחות גרועה מזה.

ושוב חזרנו לנושאים הרגילים:

הכנסת אישרה היום בקריאה טרומית את הצעות החוק של ח"כ חיים אורון ויואל חסון, לפיהן הרשעה בעבירות אלימות כלפיי אנשי צוות רפואי תגרור אחריה עונש מאסר של עד שש שנים, ולכל הפחות – חצי שנת מאסר בפועל.

מיותר לציין שאני מתנגד לחלוטין לאלימות כלפי צוותים רפואיים, ואף על פי כן אני מתנגד לחוק. מדוע להטיל על מי שמכה רופא עונש אחר מזה המוטל על מי שמכה נהג מונית, מחלק לחם או פקיד בנק? ילדים נתקלים באלימות בבית הספר, האלימות במועדונים מגיע לשיאים, קשישים נשדדים ברחובות, כולנו בסיכון כזה או אחר.

הרי מי שמכניס מברג לבית החולים במטרה לדקור, סחב את המברג איתו בדרך, ויכל לדקור אינספור אנשים אחרים בדרכו, האם דמם סמוק פחות? דליל יותר?

אלימות היא אלימות. היא נוראה, היא כירסום יסודות הדמוקרטיה (כפי שאמר רבין בנאומו בכיכר מלכי ישראל), היא בלתי נסבלת. צריך לעצור אותה, צריך להטיל עונשים אמיתיים ומרתיעים כלפי כל מי שנוקט בה, בלי קשר למקצועו של הקורבן.

עונש מאסר מינימלי של חצי שנה למי שיורשע בתקיפת רופא הוא נפלא, צריך ליישם אותו כל כל מי שיתקוף כל אחד.

זה אמנם לא בלוג טכנולוגיה-הייטק-גאדג'טים-תראו-מה-יש-לי, כאלה יש מיליונים והכותבים שם מוכשרים יותר ממילא, אבל לפעמים גם עלי נחה המוזה.

חברה אמריקאית פיתחה מכשיר סלולרי אותו היא מגדירה כאנטי אייפון. המכשיר חד פעמי, זול מאוד ולחלוטין בלתי מרשים. אין בו נגן, לא מצלמה, לא יומן, לא GPS וגם לא מסך מגע. למעשה, אין לו מסך בכלל. גם אי אפשר להוריד רינגטונים, לקבל הודעות טקסט, כלום. מכשיר שאפשר לדבר בו עם אנשים וזהו.

בצבא היה לי מכשיר כזה. לא בדיוק כזה, בשלי היה מסך שהציג את המספר אותו חייגתי, והוא היה הרבה יותר גדול, אבל מספיק קרוב. אז לא שלחתי הודעות סמס, לא קיבלתי, לא סיננתי איש כי לא היה לי מושג מי מתקשר. היה לי ווקמן שהשמיע מוזיקה, הייתה לי מצלמה שצילמה תמונות ופגישות, אם היו לי, הייתי כותב ביומן. ימי הולדת, מי היה מאמין – פשוט זכרתי ואם לא ידעתי איך להגיע למקום כלשהו הייתי אמנם יכול לשאול, אבל מעולם לא עשיתי את זה ופשוט הלכתי לאיבוד. בסוף מצאו אותי, תמיד.

סוף סוף, קצת יותר מעשור מאוחר יותר, הצלחנו לבנות את הפלא הזה מחדש. אם מישהו טס לארה"ב שיביא לי אחד.