זה התחיל בכלל מפוסט על קוריצה, השורדת הכמעט אחרונה, על "תנו לחיות לחיות" וכל מיני אירגוני חסד וצדקה שיזעקו כל זעקה וילחמו כל מלחמה בשביל לעשות איזה כותרת, ופתאום באה לי מחשבה. יותר אנשים זעקו את זעקתה של קוריצה, זת"ל, מאשר את זעקתו של ג'ימי קדושים ז"ל שנהרג בכפר עזה.
זה לא שלא אכפת לנו, זה פשוט שנמאס. נמאס לשמוע על עוד יום של קסאמים ועל עוד הרוגים, "נפגעי חרדה" ושאר ירקות. נמאס לנו לדעת שגם מחר יהיה ככה, נמאס לנו לדעת שאין יותר מדי מה לעשות בשביל למנוע את זה.
אולי, במקום להבליג, במקום לכעוס על המטרד מדרום, במקום לאיים ולנופף בידינו ולהגיד שבקרוב, אבל ממש בקרוב, ניכנס בהם ובינתיים לשבת ולעשות פרצוף מפחיד, במקום כל הרעיונות היצירתיים, אפשר לנסות לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב.
בואו פשוט נצא למלחמה.
הדעות חלוקות באשר להאם הפסדנו או לא הפסדנו במלחמה האחרונה, אבל אין חולקין על כך שתמיד מאוד רצינו לנצח, ומאוד השתדלנו. רוב הזמן, לכל הפחות, זה עבד. לא צריך לצבוע את המים שלהם באדום או להשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בשעות לא שעות, אף אחד לא מת כי לא נח בין שתיים לארבע, למרות מה שסבתא שלי ניסתה ללמדני. צריך לירות.
בואו נילחם כבר. אפילו שיהיו הרוגים גם בצד שלנו, אפילו שיש להם טילי נ"ט ושהטנק שלי ממוגן כמו דהייטסו שרייד, אפילו שהעולם כולו יהיה נגדנו, אפילו שג'ורג' בוש יבטל את ביקורו, אפילו שלחץ הדם של טוני בלייר ירקיע, אפילו שהכלכלה תינזק, אפילו שזה לא יפסיק את ירי הקסאם לגמרי, אפילו שזה יגרום לתקשורת להפסיק לעסוק ב"פרשת אולמרט החדשה", אפילו שזה מה שיוציא את ראש הממשלה מהכלא ואפילו שיהיו שיגידו שזאת זאת הסיבה למלחמה. מבחינתי זאת סיבה מספיק טובה. כל סיבה מספיק טובה.
הרי הגיע הזמן, הגיעה השעה, הגיעו מים עד נפש.
בואו ניכנס בהם כבר.