המגדלור

אלברט הופמן, ממציא ה LSD, מת אתמול כתוצאה מהתקף לב בגיל 102.
כנראה שזה לא רק רע.

מזכ"ל האו"ם גינה אותנו שוב. ביקש שנשמור על איפוק.

די הרבה מגנים אותנו לאחרונה, כך שהמזכ"ל יכול להרגיש טוב עם עצמו, הוא בחברה טובה. נדמה לי שגם גדעון לוי כתב משהו בסוף השבוע על זה שאנחנו לא בסדר. סביר להניח שהוא כתב, לא הייתה לי סבלנות לקרוא.

ח"כ איברהים צרצור אמר ל-ynet: "במעשה ההרג שמבצעת ישראל נגד חפים מפשע היא מתחרה בפעולות שמזכירות תקופות חשוכות מאוד, כולל את תקופת הנאציזם", אבו מאזן טוען שהתקיפה פוגעת במאמצי השלום וההרגעה, ואחמד טיבי אמר משהו על זה שהרג נשים וילדים הוא פשע מלחמה נתעב וכישלון מוסרי של החברה הישראלית.

אתה יודע משהו, אחמד, פעם חשבתי שאתה צודק. פעם חשבתי שאנחנו באמת לא בסדר. אתה יודע מה, אתה עדיין צודק. זה באמת פשע מלחמה, אבל זה בטח שלא כישלון מוסרי של החברה הישראלית. להיפך. הרג נשים וילדים הוא התגלמות תקומתה של המוסריות הישראלית.

אתה לא מבין למה אני מתכוון, נכון אחמד? זה באמת קצת מבלבל, אני אסביר.

פעם חשבנו שאפשר לעשות שלום. יודע מה? אני לא אדבר בשם אף אחד אחר. אני חשבתי שאפשר לעשות שלום. חשבתי שאם נחזיר חלק מהשטחים, חלק כלשהו, עם ירושלים, בלי ירושלים, לא משנה לי, גם ככה לא הייתי שם שנים ואני לא רואה את עצמי מגיע לביקור בקרוב, שאם נחזיר יהיה בסדר. ננגב חומוס ברמאללה, אם לא בדמשק, ואני אוהב חומוס, אז זה נראה לי שווה.

אבל לאט לאט, אולי לאט מדי, הבנתי שזה לא יעבוד. אין לכם בעיה עם לקחת בחזרה את מה שניתן, רק שזה לא יהיה הסוף. אתם רוצים לחזור ליפו, לחיפה, לשיח מוניס ולכל שאר הכפרים מהם ברחתם. יודע מה – שלא תגיד שאני חד צדדי – מהם גירשנו אתכם. נכון, גירשנו. בכוח. כי זאת הייתה מלחמה, כי זה היה או אנחנו או אתם ואנחנו בחרנו בנו, וגם ניצחנו. לא כי היינו יותר חזקים אלא כי יותר רצינו לנצח. אין לי ספק שאם היינו מפסידים לא הייתם משאירים יותר מדי מאיתנו בסביבה. אולי כמה, שיהיה מי שיכינו גפילטע פיש.

אתם רוצים לחזור לכל המקומות האלה ואני מבין את זה, אני מקבל את זה. סביר להניח שאם המצב היה הפוך גם אני הייתי רוצה לחזור. ודווקא בגלל שאני מבין כמה אתם רוצים לחזור, אני אעמוד על הגדר ואוודא שלא תעברו. אני אעמוד על הגדר ואשמיד את כל מי שיתקרב אליה. חוליית מחבלים או ילדות קטנות – אף אחד לא יעבור.

אני כועס לא כי אתם מפרים הסכמים, לא כי אתם משקרים, לא כי אתם הורגים חיילים ואפילו לא כי אתם יורים קסאמים על אזרחים. אני מבין למה אתם עושים את זה, אני באמת מבין. אני כועס כי אתם מכריחים אותנו להרוג ילדות קטנות, ועל זה אני לא אסלח.

מדינת ישראל חזרה להיות מדינה מוסרית ביום שהבינה שזה לא מוסרי להבליג. ביום שהבינה שאי אפשר לתת לכם לנצח. הרג חפים מפשע הוא אכן פשע מלחמה, והדם כולו על הידיים שלכם.

לא חשבתי שאני אי פעם אצטט את ז'בוטינסקי, אבל נראה שהגיע הזמן:

מגוב ריקבון ועפר
בדם וביזע
יוקם לנו גזע
גאון ונדיב ואכזר.

בכל סרט של רמבו (או ברוס לי, לצורך העניין) יש קטע שבו הגיבור חוטף מכות, נראה שהוא מפסיד, ופתאום – אגרוף לפנים, אולי בעיטה, שריטה קטנה על הלחי. הגיבור שולח יד, רואה את הדם על האצבעות, מתעצבן וזהו, נמאס. חלאס, כמו שאומרים אצלכם.
אתם התחלתם, אפילו שידעתם שזה יגמר בבכי.

גאון, ונדיב, ואכזר. זה אנחנו. כי במלחמה צריך לנצח.

רציתי לכתוב על אורז. על זה שאתמול בסופר, במבט ראשון נראה היה שנגמר האורז, אבל כשהסתכלתי על המדף ראיתי שזה לא המצב. היו עליו ארבע שקיות אורז, אותן מיד לקחתי, אפילו שהרגשתי שאני נסחף. הייתי מספר גם על זה שבקופות לידי היו אנשים שפרקו מהעגלות שלהם מארזים של שתיים עשרה שקיות. שנים עשר קילו אורז. הייתי בוודאי שואל לכמה אנשים ולכמה זמן מספיקים 12 ק"ג של אורז?

אבל אני לא אכתוב על זה, אין לי מה להגיד. מה יש להגיד על רעב?

את זה שגידולים אורגנים נותנים תפוקה קטנה יותר ליחידת שטח אנחנו יודעים, את זה שכל מיני ביו-דלקים גוזלים את הגידולים שהיינו אמורים לאכול אנחנו כבר יודעים. את זה שאכלנו את כל הדגים, טינפנו את האוויר שאנחנו נושמים וזיהמנו את כל המים, ובניסיון נואש לתקן את המצב אנחנו מאיצים את חורבננו אנחנו יודעים גם.

חשבתי אולי לדבר קצת על עזה. אולי לתהות אם זה לגיטימי להרוג אמא וארבעה ילדים בניסיון להרוג חמוש אחד, אם יחס של 1:5 בהרג של אזרחים מול חמושים הוא יחס מספיק טוב. אבל כבר לא בא לי לדבר על זה.

כי כן, נו, לגיטימי, מה אפשר לעשות? זאת מלחמה. זאת מלחמה, לא יהיה שלום, לפחות לא בימינו אנו, אז יאללה, מלחמה. צריך לשבור אותם אז נשבור אותם. צריך להרעיב אז נרעיב. ככה עושים מצור. אם הכל היה בסדר שם אז כנראה שהמצור שלנו לא היה מוצלח.

גם על זה אין מה לומר.

לאחרונה התקבלו במערכת תלונות על כך שאני לא מדבר על עצמי, שאני לא משתף ולא חולק, אז במקום כל אותם דיבורים כלליים ומרוחקים, אני אדבר קצת על עצמי. אני אדבר על רגשות.

אני שמח.

אני שמח שחבר הכנסת בניזרי ישלח למאסר. לא בגלל הסלידה שלי מש"ס, שאמנם אין לזלזל בה, ולא בגלל סלידה אישית מאותו אדם, שאני חייב להודות שאינני מכיר אך מהתבטאויתיו עולה שככל הנראה לא הייתי מחבב אותו במיוחד, אם היינו נפגשים. אולי חולקים קיוביקל, למשל.

אני שמח כי אנשים בעמדות כוח מרשים לעצמם יותר מדי, ואני שמח שהחוק נאכף. אני שמח שעשבים שוטים נעקרים מהערוגה הפוליטית שלנו, אפילו אם אחד אחד.

אולי בסוף יהיה טוב?

ראיתי אותו הבוקר, ברחוב יהודה המכבי בתל אביב, רוכב על אופניו. זיהיתי אותו מפני שתמונתו התנוססה על דפי עיתון הבוקר שלי וגם על עיתון אחר לגמרי שראיתי בקיוסק כמה דקות קודם לכן. למי יש אינטרס להפיץ את השמועה הזאת? אין לי מושג.

רציתי לכתוב על זה שארגון בצלם דורש מהפרקליט הצבאי הראשי להורות לצה"ל להפסיק להשתמש בפגז הפלאשט, אבל החלטתי שלא. רציתי לכתוב על זה שזה מצחיק לבקש להפסיק לירות פגז אחד ולירות אחר במקומו, כאילו אומרים "אין לנו בעיה שתהרגו אותם, רק לא עם פלאשטים, בבקשה, זה נורא לא נעים."

אבל החלטתי שלא. אני דווקא תומך בקריאתם של אנשי בצלם – די לפלאשטים. הפלאשט הוא פגז מסורבל ומציק, יספר לכם כל טנקיסט. אין לו האלגנטיות של החץ ולא המסיביות של המעיך, לא כיף לירות אותו. אז די, חבר'ה, מיצינו. בואו נפסיק עם זה.

הכי כיף עם מא"גים.

המשלוח חינם
אחרי כמה ימים בהם הייתי קצר רוח אפילו יותר מהרגיל, קיבלתי אתמול סוף סוף את האנרגיות החיוביות שהבטיחו לי. עשה לי טוב, הייתי הרבה יותר רגוע, הלכתי לישון שליו וקמתי בבוקר שמח וטוב לב, אפילו שהיום הוא, כידוע, יום המעבדה הידוע לשימצה.

החוק הרביעי של הרובוטיקה
התמיסות שהכנתי בשבוע שעבר נשארו במקרר למרות שהתקשרתי במיוחד להזכיר שיוציאו אותן אבל זה לא שינה כלום, שכן המחשב סירב להידלק, מה שמנע ממני לתקשר עם אביתר, ידידי הרובוט. מעניין שמלמדים רובוטים קודם את זה, ורק אז יסבירו להם איך להרים ולהוריד את היד בקצב המבוקש – משימתו בחיים של אביתר.

דיבורים כמו חול
בלי אביתר לא היה לנו יותר מדי מה לעשות במעבדה. למעשה, לא היה כלום והדבר הנכון לעשות היה לצמצם את ההפסדים וללכת, אבל לא כולם חשבו כמוני, כרגיל. שליש הצוות העדיפה לשבת ולהתלונן על המחשבים המיושנים, על חוסר היעילות של אנשי התמיכה, על המחסור התקציבי, על חוסר הסדר וחוסר הבהירות בהוראות. לא שלא היה צדק בדבריה, רק שזה לא באמת משנה. בשביל מה להתלונן כל הזמן על מה שאי אפשר לשנות? למה לדוש בכל דבר ולטחון הכל עד דק, במקום לקום ולעשות מעשה? אז קמתי ועשיתי מעשה – הלכתי.

בכנות, מר זועמוט
כשחזרתי הביתה קראתי בגלריה שמוריסי מגיע לארץ בקיץ. סוף סוף הופעה טובה באמת. האנרגיה החיובית חזרה.

והכי חשוב
הפוסט הפותח כבר לא מדבר על הישרדות.

תחקיר שיתפרסם מחר (יום ו') בשבעה ימים (כן כן, שבעה, לא שבע, מורן יקירי) יגלה לכולנו איך עבדו עלינו בעיניים:

"כך הוליכו שולל מפיקי 'הישרדות' את הציבור שצפה בתוכנית הטלוויזיה המדוברת של ערוץ 10. כל השקרים".

מסתבר שהאי הוא בכלל לא אי, שהמתמודדים קיבלו אוכל ושנועם לא באמת לבד על אי המתים. נשמע קצת כמו אבודים, סדרת אי בודד אחרת לגמרי שגם שם הופתעו השורדים לגלות שהם לא לבד.

אני לא רוצה להתעכב על הקשרים הכלכליים שיש בין ידיעות אחרונות לזכייני ערוץ 2 השונים, אם בכלל יש כאלה, ועל המניעים הנסתרים שיש מאחורי הניסיונות החוזרים והנשנים לערער את אמינותה של התוכנית הראשונה של ערוץ 10 שהגיעה לפסגת טבלאות הרייטינג, אם אלה קיימים, זה לא מעניין אותי. השאלה היחידה שמטרידה אותי היא זאת:

אז פאקינג מה?

מה זה בעצם משנה? האם המוצר הבידורי יהפוך לפחות מהנה אם יגלו לנו שיש שכונת וילות דומיניקנית במרחק 600 מ' מהחוף של טאיינו? שנועם ולילה לא היו לבד על אי המתים, שאי המתים בכלל לא אי, אלא ממוקם קילומטר וחצי במעלה החוף ממוצב ג'יבארו ושמדי פעם אלביס קוסטלו היה לשיר מסביב למדורה?

אני מבין את זה שיש כל מיני מודחים כאלה ואחרים שחשים, ואולי בצדק, שנעשה להם עוול. אבל ערוץ 10 הרי מצליח להרוס לעצמו בצורה נפלאה את מאגר הצופים שהצליח לגבש בעמל כה רב בניסיונותיו הנואשים למשוך ולמשוך ולמשוך את הפרקים עד הגמר הגדול, אם או בלי סמסים, במאי. הוא לא צריך עזרה. גם ככה נמאס, ראויים – איחרתם. עכשיו תנו לראות טלוויזיה בשקט.

דני היה המ"מ שלי במסלול. המ"מ הנערץ, הכל יכול. הופתעתי לראות אותו בפעם הראשונה שהגעתי למילואים, שנינו מ"מים ביחד, פתאום, הוא בפלוגה אחת, אני בפלוגה אחרת, ואחרי שיחת השלמת הפערים הראשונה (סיים ללמוד משפטים, התחתן, שנינו מכירים את רותי שלמדה איתו ועבדה איתי) הגענו למצב של שיחות סרק, רגילות, מה קורה ומה חדש (סיים התמחות, התחיל לעבוד במשרד עורכי דין שאינני זוכר את שמו, מכיר את המשרד של אחותי), נפגשים בעיקר כשחותמים ומזדכים על ציוד. בפעם האחרונה שהזדכתי על הציוד שלי בסוף המילואים עמד בתור לפני. מה קורה ומה נשמע ואיך היה, ואז שאלתי "צריך טרמפ למרכז?", ידעתי שהאוטו של נשאר אצל אישתו, ושעה וחצי אח"כ היינו שנינו בפיאט החבוטה בדרכנו מאי שם לאי כאן, מריאן פיית'פול שרה, לא קולטים גלגל"צ.

"אני יכול לספר לך משהו?" שאל אחרי שנגמרה הבלדה על לוסי ג'ורדן.

"בטח" עניתי. מה הוא כבר יכול לרצות לספר?

"אנחנו מכירים כבר שנים, נכון? אז אנחנו חברים ותיקים, בעצם." אמר ספק לי וספק לעצמו. "ויש לי משהו שאני חייב לפרוק. אני מקווה שלא תשפוט אותי, זה מסוג הדברים שפשוט קורים, אבל בכל מקרה, אני לא מבקש חיזוקים או מחפש תשובות או משהו כזה, רק לפרוק, רק לפרוק. אני חייב לספר למישהו."

"זה לא ממש משנה איפה פגשתי אותה, שאלתי שאלה באיזה פורום על גינון, היא ענתה, משם זה התגלגל. זה התחיל תמים, תמים לגמרי, גם כשהיא אמרה שהיא נשואה זה לא עשה לי כלום, זה לא היה חשוב, סתם דיברנו על גינון, על דברים אחרים, על החיים. אולי התמימות האמיתית הייתה שהאמנו שזה לא יוביל לכלום."

"גם עכשיו, שנתיים אחרי, כמעט, אנח עוד יכול לשחזר את הפגישה הראשונה שלנו. איפה ישבנו, מה אמרנו, איך זה הרגיש לנשק אותה בפעם הראשונה, וגם את כל הפגישות שהיו לנו מאז, בכל מיני פינות נסתרות, הכיסא של התינוק מפריע במושב האחורי. והיא נשואה, אני נשוי, ועדיין. לכל אחד מאיתנו היה חסר משהו, כנראה, והיא הייתה, מסתבר, מה שהיה חסר לי."

"ואני זוכר את הפעם הראשונה שהבנתי שאני אוהב אותה, את הפעם הראשונה, המון זמן אחרי, שאמרתי לה את זה, את המבט שלה.

"ויום אחד קרה לה משהו, אני לא יודע מה בדיוק. היא החליטה, ובצדק, שהיא לא רוצה לחיות חיים כפולים יותר. שזה מלחיץ אותה יותר מדי וקשה לה יותר מדי ושהיא חייבת יותר מזה לבן שלה, להראות לו איך נראית משפחה מאושרת. זה התחיל לאט אבל פתאום שמתי לב שרק אני מתקשר, רק אני כותב. שאלתי אותה אם זהו, אם נגמר. היא ענתה שכן."

"הלב צנח לי לתחתונים. אומרים שלאהוב מישהו זה לתת לו ללכת, אני מבין את זה ואני לא רודף אחריה, אבל אני לא מצליח לדמיין איך חיי אמורים להמשיך בלעדיה, בלי לשמוע אותה יותר, בלי להצחיק אותה, בלי לחבק אותה. אני עצוב, אתה מבין? אני עצוב והכי גרוע זה… לא, הכי גרוע זה שהיא הלכה, אבל משהו גרוע אחר, " חייך חיוך עייף " זה שאני לא יכול להתאבל, שאני לא יכול לשתף. שאני לא יכול להיות עצוב בפומבי, שאני לא יכול לדבר על זה עם אנשים."

שתק.

"אז תודה." אמר.

"על לא דבר".

שתקנו כל הדרך, עד שירד בצומת כפר סבא רעננה צפון.

יש החושבים שאני מתחזק. הם אומרים את זה בדאגה, בחשש, בלחש, כאילו שזה משהו רע. אבל זה לא. אני מצטער לאכזב אותם בכל פעם מחדש – אני נשארתי בדיוק באותו החוזק בו הייתי, לא מתחזק ולא בטיח.

למרות כפירה מוחלטת בקיומו של בורא עולם ואי שמירת מצוות, אני כן מגלה עניין הולך וגובר במסורת יהודית, היסטוריה יהודית, ב"מקורות". אני מניח שמקור החשש החדש מ"התחזקותי" הוא רכישתי האחרונה – ספר הכוזרי מאת רבי יהודה הלוי, מהרחוב, לא מפוקס. אמנם עוד לא הספקתי לעיין בו, אני בעיצומו של ספר אחר לגמרי, אבל הוא ללא ספק תופס מקום של כבוד בארון הספרים היהודי שלי, בין כל כתבי ביאליק ל"דרקונים של דמדומי הסתיו".

את סדר פסח הממשמש ובא, כמו גם את השניים הקודמים, אנהל ביד רמה, אקפיד על קלה כעל חמורה, אחביא את האפיקומן במקום בו לא ימצא אותו אף דרדק, אמשיך גם אחרי האוכל עד לסופו הבלתי נמנע של הגדי אותו קנה אבא בכמה זוזים.

כי זה מגניב, בעיני, שאת הטקס הזה ואת הטקסט הזה קראו אבותי לפני. מבריחי ההרינג הליטאים, שוכני העמקים הסקוטים והפולנים הרגילים לחלוטין, כולם ישבו ביום הזה וסיפרו לבניהם על יציאת מצרים, שסביר להניח שמעולם לא התרחשה, אבל גם "המשחק של אנדר" לא קרה מעולם, וזה עדיין ספר מצויין.

כבוד השופטת תמר בר אשר צבן פסקה כי מותר למכור חמץ בפסח. כולם אומרים, ובכולם אני מתכוון לכמה טוקבקיסטים, שזהו, ש"פסח לעולם לא יהיה אותו הדבר", ש"בגלל דברים כאלה אויבנו חושבים שהם יכולים לנו" וכמובן משמיצים את השופטת האמיצה. אמיצה, כן. אין ספק כי נדרש אומץ רב להגיד עד כאן. שכל אחד יעשה כרצונו ויניח לאחרים לעשות כרצונם. אין בי שום תשוקה להימנע מאכילת פיתות, פיצות ושאר מיני מאפה. "קשה לכם לחכות שבוע?" שואל אחד המטקבקים. לא, לא קשה לי בכלל, אבל לא בא לי, כמה פשוט. יכול, בטח שאני יכול. קצין שיריון יכול הכל, היינו אומרים פעם, ואני עדיין מושך שאריות מילואים, אז עוד מותר לי לומר.

"כשאין למדינה ערכי דת, אין למדינה זכות קיום." אומר יניב מראשון לציון. כן, אה? בדיוק בגלל זה אנחנו עוד מחזיקים מעמד, בגלל הדת. לא חוסן צבאי, לא איתנות כלכלית, כלום. רק בחסדו.

כל הכבוד לך, כבוד השופטת, ותודה. ולכל החוששים – ממש לא מתחזק. לא שיש משהו רע בזה.

המילואים מהם שבתי זה עתה עמדו בסימן עשור להיותי לוחם בצבא ההגנה. היו לי כמה תובנות על המילואים, כמה ראשי פרקים ששירבטתי בפנקס (בו רשומות עדיין תקלות בטנקים שלדעתי כבר מזמן הפכו למטרות) אבל החלטתי לוותר, אולי פעם. במקום זה אספר סיפור ששמעתי מטרמפיסט בדרך חזרה הביתה. יקח לי קצת זמן לעבד את הכל ולהשלים את מה שאיבדתי, לעשות קצת סדר בכרונולוגיה ובאופן כללי לערוך. אני מקווה שתמתינו בסבלנות, חיכיתם כל כך הרבה זמן, מה זה עוד כמה ימים?

בקיצור, חזרתי. סוף שבוע חביב לכולם.