המגדלור

אחות שלי, ברגעים אלו ממש את משוטטת בדיוטי פרי ואני תוהה מה אני יותר – מקנא, שמח או מתגעגע. כנראה שקצת מהכל.

זה מתחיל מתואר שני, זה תמיד מתחיל מתואר שני. אנחנו נרי מכירים כל מיני דודים שהתחילו מתואר שני אי שם ונשארו אי שם. אז מה זה אומר, בעצם?

שתישארו? שהילדים שלך, אמריקאים מגעילים, יבואו לבקר בארץ לקיץ וישנו אצלי כי הרבה יותר מגניב כאן מאשר אצל סבא וסבתא? (מצחיק לחשוב עליהם ככה, אם כי זה מה שהם יהיו בסופו של דבר, יתכחשו לזה כמה שירצו). שהילדים שלי יבואו לבלות סתיו בניו יורק אצלכם עם מבטא ישראלי וסנדלי שורש? שאני אשיר "מה נשתנה" לבד מעתה ועד עולם? שאת משאירה אותי כאן לבד ומתחילה חיים חדשים לגמרי.

לא חשבתי שאני אתגעגע עוד לפני שתמריאי. מצחיק. גם לא חשבתי שאת תהיי זאת שתסע.

אז תהני, אחותי, ושתהיה לך טיסה נעימה. תשלחי גלויה.

לא ידעתי שיש בי את זה, אבל יום אחד החלטתי שאין ברירה, שצריך לקום ולעשות מעשה ושאם אין אני לי מי לי וכן הלאה, אז לקחתי את מכשיר הטלפון וחייגתי.

"הארץ שלום, מדברת סיגל, איך אוכל לעזור?"
"שלום סיגל, מדבר תום, אני רוצה להתלונן על זה שביטלתם את חלק ב'."
"אבל לא ביטלנו אותו, איחדנו אותו במלואו אל תוך חלק א', ככה ש…"
"כן, סיגל, זה לא אותו הדבר, ואני לא מרוצה ורציתי שתדעו. אני עוד לא מבטל את המנוי, עדיין לא, אבל אני בהחלט פחות מרוצה."

עוד קצת ניסיונות שכנוע ושוחד קלים שעלו בתוהו, בחלקם, ונפרדנו לשלום.

מי יודע, אולי זה עבד.

"חבל שדווקא ביום שכל האנשים האלה באים לפה, לא היה 'צבע אדום' "מילמלה לעצמה שלשום תמר חג'בי, תושבת שדרות, כך מדווחת מיכל גרינברג, כתבת הארץ, בכתבה שכותרתה לעיל, שפורסמה הבוקר בעמוד השלישי של הארץ.

עוד יותר נחמד היה אם איזה תל אביבי היה ממש נפצע. לא משהו חמור, סתם אישפוז של כמה שבועות בסורוקה, איזה סדק בטחול או נקע בסרעפת, משהו לא מסכן חיים אבל כזה שיוציא אותם מהבועה שלהם. אולי אז אולמרט יעשה משהו.

(גילוי נאות – כותב שורות אלה נולד ובגר בתל אביב ופעם בדרך חזרה ממילואים בצאלים קנה קולה בשדרות.)

הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשהתקשרת לוודא שעוד לא הרגו אותי. כמה רומנטי. שמחת לשמוע שלא, שיצאתי מטווח הסכנה ושבאופן כללי הכל בסדר. לא דיברנו מאז.

אני לא ממש מאשים אותך. קודם כל גם אני לא התקשרתי מאז, וגם אני עוד זוכר את המספר, אבל חוץ מזה באמת הגיע הזמן שנפסיק. זה לא באמת משרת שום מטרה, אין שום סיבה להאחז במי שהיינו פעם,לפני כל כך הרבה זמן. זה קצת מצחיק, כי היום היינו מסתדרים הרבה יותר טוב מפעם, וגם פעם הסתדרנו רוב הזמן לא רע בכלל פלוס, אבל ה"פעם" הזה ימשיך לרבוץ מעלינו, הריחוק שנוצר בינינו כבר לא ניתן לגישור.

וזה בסדר, זה באמת בסדר, שנינו המשכנו הלאה, שנינו לאט לאט מוצאים את מקומנו בעולם וללא ספק יש דברים, נחמדים ונעימים ככל שיהיו, שצריך להשאיר מאחור בשביל להמשיך הלאה.

אבל עכשיו, עם כל הדיבורים על אירן וחיזבאללה ועזה והעובדה שקצינת הקישור מתקשרת אלי לאמת פרטים בכל כמה ימים, נראה שהמלחמה הבאה כבר מעבר לפינה.

גם הפעם תתקשרי?

לא, לא מה שאתם חושבים עליו.
לאחרונה התפתח כאן דיון בנושא חומתיותה של הגדר, או שמה גדריותה של החומה, ובכן:

במאמרה מהבוקר בחלק א' של "הארץ" (ובהזדמנות זאת ארכין ראשי לזכרו של חלק ב' שהלך מאיתנו בטרם עת) השתמשה עמירה הס במונח "מכשול ההפרדה" שייתכן והשתמשה בו בעבר, אני לא נתקלתי בו, מכל מקום.

מכשול. כמה פשוט, כמה נכון. מה זה בעצם משנה אם הוא חומה או גדר, כמה אחוזים מזה וכמה אחוזים מזה. שיהיה תעלה+סוללה+שד"מ מצידי, העיקר שיהיה.

אם ראיתם אתמול ברחובות תל אביב בחור צעיר שצריך להוריד כמה ק"ג עד הקיץ ולא יקרה כלום אם יסתפר המסתובב ברחובות העיר ומחפש נואשות רשת להתחבר אליה, זה הייתי אני.

רחוק מהבית ונואשות צריך לבדוק דוא"ל, התיישבתי לבסוף בבית קפה קטן, ביקשתי תה, והתחברתי לרשת. אמנם המייל המיוחל לא הגיע – עוד לא קנו את המגדלור, בינתיים אנחנו כאן – אבל לא יכולתי שלא לשמוע את צמד הסטודנטים שישב בשולחן הסמוך מנסה נואשות לשכנע את צמד הסטודנטיות שישבו מולם בחוסר התוחלת של גדר ההפרדה.

לטענתם הגדר אינה חוקית (מה שנכון, באופן עקרוני, לפי החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג, אם כי לא נכון לפי החלטת בג"צ), אינה מוסרית (שכן היא פוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים, אם כי ניתן לטעון שגם לתת לאנשים להתפוצץ בקניון ברחובות זה לא מוסרי במיוחד, אבל זה לא עלה בדיון) ובעיקר לא אפקטיבית. נכון, לא אפקטיבית, וההוכחה שלהם לכך היא שמדי סוף שבוע נתפסים בישראל 250 פלשתינאים!!! כן כן, 250!!! (סימני הקריאה במקור) הירידה במספר הפיגועים לא קשורה לגדר (או החומה, כפי שהם כינו אותה, כפי שנוהגים לכנותה בפורומים בינלאומיים. דה וול. עוד רגע ופינק פלויד עולים להופיע עליה.) אלא לירידה במוטיבציה של אירגוני הטרור לבצע פיגועים.

זה באמת היה נחמד מאוד לשמוע אותם, כי זה הזכיר לי אותי בימים טובים יותר. ימים תמימים וזכים, אידיאולוגיה זרמה בעורקי ומתחת למיטתי היו שלטים בזכות השלום, אותם הייתי לוקח בכל יום שישי להפגנה הקבועה שלנו, בצומת. אח, אוסלו אוסלו. ההיית או חלמתי חלום? בבוקרו של אותו היום קראתי מאמר בחלק ב' של הארץ (זה שאוחד באכזריות לתוך חלק א' ועל כך בפעם אחרת) על קריסתו של השמאל הישראלי, זה שאיבד את דרכו ואינו יודע לאן להמשיך מכאן, אם לתת עוד, אם להיכנס בהם בכל הכוח, אם לדבר או לירות או לבכות, והנה גיליתי שהשמאל הישראלי חי ובועט. הם גם נראו כמו שמאלנים אמיתיים, של פעם. משקפיים, זקנקנים, אור משיחי בעיניים.

אם רק הטענות שלהם היו נכונות. אם רק היה צדק בדבריהם, איזה עולם נפלא זה היה. אבל לא. זה נחמד מאוד לחשוב ככה כשאתה צעיר, אבל זה נהיה מסוכן להישאר שם ככל שאתה מתבגר.

שאלת החוקיות היא קצת פחות רלוונטית. זה בסדר גמור לעבור על החוק הבינלאומי אם אתה נשאר בגבולות החוקים של מדינתך שלך. אחרי הכל, אנחנו מחוקקים את חוקינו בעצמנו ולא באמת חייבים לאף אחד. אין שוטר בינלאומי שיבוא לעזור לנו בעת צרה, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבמילואים, כמאמר הסטיקר.

שאלת המוסריות היא הרבה פחות רלוונטית. ראשית, הגדרת המוסריות היא בעייתית. מי מחליט מה מוסרי ומה לא? האם לפגוע בחופש התנועה של פלשתינאים מוסרי פחות או יותר מלגרש יהודים מבתיהם? האם ילד רעב בעזה סובל יותר מילד רעב בשדרות? מי השופט העליון למוסר, זה עם הזקנקן או זה עם המשקפיים?

ושנית, כמה אנחנו מוכנים להקריב למען המוסריות? כמה אנשים צריכים למות כדי שנוכל להמשיך להתהדר בתואר המוסריות? האם פעולה יכולה להיות בכלל מוסרית אם היא מביאה למותם של חפים מפשע? האם מוסרי יותר להפנות את הלחי השניה ולספוג את כל מה שיטיחו בנו? ואם זה מוסרי, אבל טיפשי, עדיין צריך לעשות את זה?

אבל הפספוס האמיתי שלהם הוא בסוגיית האפקטיביות של הגדר. גדר ולא חומה, אגב. היא גדר משום שהיא עשויה מחוטי מתכת השזורים זה בזה ולא מאבנים. אי אז בגן מרגלית לימדו אותי שזה ההבדל. הגדר אפקטיבית – מעט מאוד, אם בכלל, עוברים דרכה. מהיכן בכל זאת מגיעים 250 (!!!) פלשתינאים מדי שבוע?

דרך המעברים בהם עוברים באישור ופשוט לא חוזרים, דרך שערים חקלאיים ודרך חלקים בגדר שאינם שלמים עדיין, מסיבות כאלה ואחרות. האם זה אומר שהגדר אינה אפקטיבית? לא. להיפך. יש לי ניסיון לא מועט עם הגדר והיא עושה עבודה לא רעה בכלל. גם העובדה שלא כל קו התפר פרוץ, אלא רק קטעים ספציפיים, מוכרים ומתוצפתים, תורמת לבטחון ישראל. אם פלשתינאים סובלים בשביל שאחותי הקטנה תוכל לבזבז את הירושה בקניון וגם לחזור הביתה בשלום – זה בסדר גמור מבחינתי. אני יותר אוהב אותה.

אני לא יודע אם הממושקף והמזקונקן הצליחו לשכנע את צמד הסטודנטיות בצדקת דרכם, זה לא באמת משנה. סיימתי את התה והלכתי לי הביתה. הייתי צריך לנוח לפני הסופרבול.

בסופו של דבר גם שם הפסדנו. מצטער בריידי.