אני לא יכול שלא למצוא את זה משעשע.
"מאבקה הארוך של המפלגה למען הדמוקרטיה יימשך בעוצמה מחודשת", אמר הערב בילוואל בוטו, בנה בן ה-19 של ראש ממשלת פקיסטן לשעבר, בנזיר בוטו, שהורישה לו את תפקיד יו"ר מפלגת "העם הפקיסטני" הלוחמת, כאמור, למען הדמוקרטיה.
הטיסה המריאה באיחור, בגלל מזג אוויר קשה סביב נמל התעופה בבריסל, אבל גם כשהתקרבו לארץ והאורות של תל אביב נראו, סירב הטייס לנחות. הוא התכונן לנחיתה ואז פשוט הסתובב וחזר מערבה, להתחיל את כל נוהל הנחיתה מחדש.
למרות השלט שנדלק, הנוסעים סירבו לשבת במקומם להדק חגורות. הטייס, בתגובה, סירב לנחות. לא רוצים בטוב, יהיה ברע, הוא לא ממהר לשום מקום, ואת הבגרויות שלו כבר עשה.
כי רק כוח הם מבינים.
אני חושב שכבר דיברתי לא מעט על כמה לא נהנתי בתיכון.
אני לא יודע למה אני חוזר לזה כל הזמן, למה המחשבה על התיכון כל הזמן חוזרת אלי.
אולי זה כי בגלל השביתה יוצא לי להיות אצל ההורים קצת יותר, להסתובב במחוזות ילדותי, לראות פרצופים מוכרים פה ושם.
אולי סתם, תהפוכות הגורל, הזרימה, החיים, הובילו אותי למחשבות האלה.
אורן ואברי אומרים שלכל דבר יש סיבה, מי אני שאגיד שהם טועים?
בחלומי חזרתי, שוב, לבית הספר התיכון. דווקא הכנתי שעורים, ולא היה טיול שנתי ואף אחד לא רצה שאני אסתלק איתו לשמוע תקליטים. ישבתי בכיתה במקומי הקבוע, בשורה האחרונה, באמצע, ליד לינור חמיצר, וחלמתי על מקומות אחרים. אורי, קרוב לוודאי מי שעשה הכי הרבה בשביל להפוך את ימי התיכון העליזים לעליזים הרבה פחות, עבר מאחורי בדרך למקום שלו, בשולחן הסמוך. בדרך בעט בכיסא שלי. ביום רגילים הייתי מבליג, הייתי מעמיד פנים שהוא נתקל בי בטעות, תתעלם מהם והם יפסיקו אמרו תמיד, אבל באותו יום פשוט לא בא לי.
אז קמתי. מול כל הכיתה, באמצע השעור, קמתי ונעמדתי מולו. פתאום הרבה פחות רופס, הרבה יותר גבוה, הרבה יותר חזק, ובעיקר לא רואה אותו ממטר. בשקט וברוגע כל כך הרבה יותר אופיניים לתום של היום מאשר לתום של אז אמרתי:
"תעשה את זה עוד פעם אחת ואני אזיין אותך."
הוא היה מופתע. גם אני. אף פעם לא דיברו אליו ככה. אני אף פעם, לא במציאות ולא בחלום, לא הוצאתי את המשפט הזה מהפה.
זה נשמע דבילי, אני יודע, בסך הכל חלום, אבל עוד שד שניצחתי.
אני מבין קטן למדי בבירוקרטיה הישראלית, אבל אני רואה את עצמי, בסך הכל ובין שאר הדברים כאדם אינטלגנטי במידה סבירה. כמו שאני מבין את זה, משרד התמ"ת צריך לעסוק בתעשיה, מסחר ותעסוקה. באתר המשרד לא מצאתי אישור רשמי לכך, אבל זאת תחושת הבטן שלי. מצד שני, אולי זה צ'יזבורגר מקולקל.
למעשה סביר להניח שזה הצ'יזבורגר, כי כמו שזה נראה, השר ישי מנסה דווקא לפגוע בתעשיה, ובמסחר ואפילו בתעסוקה, והחזיר היום את הפיקוח על הלחם האחיד, מה שיגרום להפסדים (או, לכל הפחות, לאובדן הכנסות) למאפיות, לרשתות השיווק ולכל מי שהלחם על שולחנם נקנה בכסף שמגיע מאותם המקומות.
ואני בכלל לא מביע דעתי על הפיקוח על הלחם. זה בכלל לא משנה אם צריך להיות פיקוח, לא צריך להיות פיקוח. הדאגה לחלשים, למסכנים, לחסרי הישע לא צריך להיות, ויותר מכך – אינה באחריות משרד התמ"ת אלא באחריות משרד הרווחה. מי שצריך להאבק בבעלי ההון למען העניים הוא שר הרווחה. שר התמ"ת צריך לדאוג, נכון, לתעשיה, למסחר ולתעסוקה.
אבל אלי ישי דואג קצת יותר לכסאו, למצביעיו, עושה מה שצריך בשביל לא לאבד את ברכת הרב ובשביל לא לאבד מנדטים בבחירות הבאות. בשביל שלא יגידו בשום תשדיר בחירות ש"אלי ישי העלה את מחיר הלחם". אז מה אם תפקידו של אלי ישי, במקרה הזה, הוא להעלות את מחיר הלחם? אז מה אם מחיר הקמח עלה? אם הם לא יכולים להרשות לעצמם לאפות לחם, שיאפו עוגות.
אני אתחיל דווקא מהסוף, חזרתי הביתה שרוט כולי. טוב, לא כולי, אבל כמה שריטות מכובדות על יד ורגל שמאל.
חזרתי הביתה וכל הדם שבי געש, הלב פמפם קצת יותר מהר מבדרך כלל.
חזרתי הביתה מאושר.
יום יפה. סוף סוף יום יפה וימים יפים, בתקופה הזאת, חבל לבזבז. אז אספתי את עצמי ואת הכרס, העמסתי את האופניים למכונית ויצאנו שלושתנו יחד לפסגת ההר.
קסדה, כפפות ולדרך. לאן שהרוח תיקח אותי. רוכב ורוכב ופתאום, קצת חום בין הירוק, שביל שלא הכרתי ואני בתוכו. יורד ויורד, קצת עולה ושוב יורד. ענפים נמוכים משמאל מפתיעים אותי, אח"כ זה יכאב אבל אני אזכור אותם בדרך למעלה, אם אעבור כאן. הירידה הופכת לעליה ואני מתחיל לטפס. כתם כחול בין העצים מתקרב אלי במהירות, לא רואה אותי וצועק משהו לא ברור, קרוב לוודאי משהו כמו "תוציא את האוזניות מהאוזניים, אידיוט". מקרוב אני רואה שזאת סוג של רוכבת בכירה למדי בסצנת הרכיבה המקצועית בארץ. (כן, יש דבר כזה, כן אני מזהה אנשים). וחשבתי שרק אני רוכב ביום רביעי בבוקר. היא כמעט ונכנסה בי, אבל לא. כמעט והתהפכה, אבל לא. כמעט ושברה משהו, אבל לא. התקוה למדליה ישראלית בבייג'ין לא נגוזה. לא בגללי, בכל מקרה.
מגיע לנקודת תצפית. לא הייתי כאן אף פעם, לא יודע איך זה. יפה כאן. השבילים פרושים מולי, והיער, והנחל וההר. ושקט. בעיקר שקט. אולי אני אקים כאן אוהל פעם. כמה ימים לבד ביער.
אחותי מתקשרת, מזכירה לי את היום הולדת של סבתא ביום שישי. האידיליה הופרה ואני בדרך חזרה. באותו השביל, נזהר מהענפים התוקפניים. תמיד הדרך חזרה הרבה פחות מרגשת, וגם הרבה יותר קצרה. אני נכנס לסינגל הסיום, זה שמביא אותי בחזרה לאוטו, זה שאיתו אני מסיים כל רכיבה, זה שאני לא מצליח לעשות כמו שצריך אף פעם. יש קטעים שאני לא מצליח לעשות ברכיבה, אולי הפעם?
לא.
אבל הקפיצה הקטנה בסופו מחזירה לי את הגאווה שאבדה.
מיליון שנים שלא רכבתי ככה. או לפחות שבועות. מסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריך.
לא יותר מדי אנשים קראו את מה שכתבתי אתמול, קצת פחות יקראו את זה, ובכל זאת, בהמשך למה שכתבתי אתמול, אני תוהה.
לפי הטוקבקים, יש "אנחנו" צודקים וטהורים, ויש "הם", מרושעים ומחוסרי כל מוסר. אין לי ספק שאני לא חלק מ"הם", אבל בטח שאין לי שום רצון להשתייך ל"אנחנו" הרצחני הזה.
אלעד אומר לאותו חייל משוחרר ש"בגלל אנשים כמוך שחושבים יותר מדי אנחנו נראים ככה על הפרצוף". כמו שאני רואה את זה, דווקא בגלל אנשים כמו אלעד, שלא חושבים אפילו לשניה, אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים.
אנשים לא חושבים. אנשים לא חושבים איזה השלכות יש למעשים שלהם. אנשים לא חושבים, הם רק מגיבים. הכל מהבטן, כלום לא מהראש. נראה להם. ניכנס בהם. נסגור להם את החשמל, לא נשחרר אסירים. למה? ככה. כי _____ (הכנס כאן נתון סטטיסטי לא מבוסס) אחוז מהאסירים שמשתחררים חוזרים לבצע פיגועים.
מישהו באמת מאמין שאוטובוסים לא משתחררים בתל אביב כי אין מתנדבים? כי היחיד שיודע איך לבנות חגורת נפץ יושב עכשיו בכלא? אף אחד לא חשב על זה. כי לא צריך לחשוב, רק להגיב. כמו חתול שבורח כי התקרבת אליו יותר מדי. אין מה לחשוב, רק להגיב. אולי לא צריך לשחרר אסירים, אולי לא צריך לתת להם רובים, אבל צריך לחשוב על זה, צריך סיבה.
בינתיים, הם שליחי השטן, אנחנו לוחמי הצדק, אני לא מוצא את עצמי, ואתם…
כך כתב "חייל משוחרר" בפורום חוק ומשפט של ינט, שאפילו שמו הפניה בעמוד הראשון.
למרות שמעולם לא הוסמכתי כעו"ד, אני חושב שאני יכול בסבירות טובה לקבוע שלא ביצעתי פשעי מלחמה. זה די קל, אפילו. למרות כמה וכמה שנות שירות סדיר ומילואים, רובן בשטחים, למרות שהשמאלני המתון שבי הופך לחבר מרכז ישראל ביתנו כשהמחסנית נכנסת למה שאין לי אלא להניח שנקרא "בית המחסנית" (עברו, בכל זאת, די הרבה שנים מאז שעברתי את השיעור "גלילון – הכרה, תכונות, תפעול"), למרות הסירוב המוחלט שלי להתייחס לצד השני של הגדר כ"שלהם" וההקפדה על "מתיישבים" במקום "מתנחלים". זה קל לדעת שלא ביצעת פשעי מלחמה. אם לא גנבת כלום, לא רצחת אף אחד, לא השתמשת בנשק להשמדה המונית ולא עינית, אתה אמור להיות מסוגל לישון טוב בלילה.
הבעיה היא שכשחוזרים הביתה, כשעוצרים לחשוב טיפה, שותים קפה בשבת בבוקר במרפסת, השמש קצת מסנוורת ואתה עוצם עיניים ורואה את הסוברו הכחולה, הישנה. אבא ואמא במושב הקדמי וארבעה ילדים במושב האחורי. ומפקד המחסום אומר להם שהם לא יכולים לעבור כאן עכשיו. אפילו שבבוקר נתנו להם להיכנס, בצהריים לא נותנים להם לצאת. אם הם רוצים הם יכולים ללכת למחסום אחר, שם דווקא אפשר לעבור, אבל כאן לא. למה? ככה. במחסום ככה זאת כן תשובה. כי אין באמת סיבה. אם הם יכולים לעבור במחסום השני, מרחק ארבעים דקות נסיעה מכאן, הם יצליחו להגיע לצד השני. אז מה זה כבר משנה? שיעברו כאן. אבל לא. עכשיו עוברים שם, לא כאן. מפקד המחסום מסתכל עליך, מחכה שתגיד לו מה לעשות, בשביל זה אתה כאן. אתה רוצה להגיד לו שיעברו, אבל אתה לא יכול. בסופו של דבר, גם אתה מקבל פקודות, גם אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה אומר לעצמך שאם הוא יתן להם לעבור לא תעצור אותו, אבל הוא רוצה את האישור שלך, ואת זה אתה לא יכול לתת. מקסימום לא לשים לב.
אני מניח שבסופו של דבר הם הגיעו הביתה, בעיכוב של שעתיים, אבל הגיעו. וכמה חודשים אחרי, הם כבר לא זוכרים את הפרצוף שלי, אבל אני זוכר את שלהם ואת הילדה הקטנה עם התיק הגדול, הורוד, שבבוקר אחד, לפני כמה שנים הלכה לבית הספר, פתאום ראתה טנק והתחילה לרוץ, בוכה.
ולא, זה לא פשע מלחמה, סתם חרא. הייתי עושה את זה שוב, קרוב לוודאי, אבל זה חרא.
לא מעט אנשים הגיבו לאותו חייל משוחרר, תגובות בסגנון "זה לא פשעי מלחמה זה להגן על המולדת", "אם לקחת חלק בהתנתקות אתה פושע מלחמה", "זה או אנחנו או הם" וכל מיני שטויות שכאלה. שטויות. מותר שיכאב לך כשאתה עושה את הדבר הנכון, כי הוא חרא. צריך לעצור את מי שמתכוון להתפוצץ בתל אביב גם במחיר זה ששני אחיו הקטנים ישנאו אותך עד כדי שילכו הם להתפוצץ בנתניה ובכפר סבא בעוד כמה שנים. גם אותם נעצור, בסופו של דבר, אבל מותר להרגיש רע כשאתה נכנס עם מחלקת חיילים לתוך בית של משפחה, בלילה. גם אם באת לעצור מחבל, מותר לך להרגיש רע כשאחיו הקטן בוכה מפחד ושלולית קטנה לרגליו. גם אם לא הייתה ברירה אחרת, לא כיף להופיע בסיוט של אף אחד.
בצילו של ארוע ה"אפרטהייד בפתח תקוה", סיפור שסיפר לי חבר אתמול:
אחד המרצים בפקולטה שלי ביקש מסטודנט ערבי שעושה פרוייקט עבורו שישמיט אות אחת משמו. רק אות אחת, וכך שמו הכתוב על המאמר יראה יהודי לחלוטין, ו"זה יותר נוח". כך אמר המרצה.
נוח למי? הוא לא פירט.
נוח למרצה שיכול לדמיין שהסטודנט הוא יהודי כשר?
נוח למי שיקרא את המאמר, שלא יצטרך לדמיין את הערבי שכתב אותו?
אולי נוח דווקא לסטודנט, שיוכל להשאיר את הערביות שלו בבית ולהיות אחד משלנו, סוף סוף?
למרות שעברו יותר מ – 12 שעות מהרגע שבו פורסם כי הרב עובדיה הורה
"לא ישלח את ילדו לאיפה שיש מורים חילונים שלא יודעים הלכות. המורים החילונים הם לא מורים הם חמורים"
למרות שגם רפי רשף וגם רזי ברקאי כבר כיבו את המיקרופונים, לא נמצא איש חצר תורן שיטען כי דבריו של הרב הוצאו מהקשרם, כי הרב התכוון "חמורים במובן צדיקים, ככתוב…" ושאר תירוצים לעובדה שהרב עובדיה הוא, ואפילו לא בלתי נעים לומר, אידיוט.
הייתכן שהבניזרים למיניהם הפנימו שרבם הוא הוא החמור?