המגדלור

היינו ילדים, וזה היה מזמן. אני וכל שאר בית הספר ובועז בנאי הקטן. הוא למד משהו כמו שנתיים מעלי בבית הספר היסודי. אני הייתי בכיתה ג', או משהו כזה, הוא היה ב-ה'. הכל היה טוב ויפה. ידעתי מי הוא, עולה תחנה אחרי להסעה בכל בוקר. ידעתי על יחוסו המשפחתי אם כי בהתאם לגילי הצעיר, זה לא מאוד הרשים אותי. הוא לא מאוד הרשים אותי.

עד אותו יום גורלי.

סוג של יום כיף בית ספרי, באיזה בריכה באיזה מושב, או קיבוץ, משהו מאוד דומה לזה.

שחיתי לי להנאתי, לבד, בצד של העמוקים. ופתאום, אני לא יודע לגמרי למה, הפסקתי לשחות. במקום לשחות התחלתי אט אט לשקוע. עיניים פקוחות במים, קצת שורף, אבל זה לא שינה, קצת דוחף עם הרגליים אבל לא ממש מגיע לשום מקום. שוקע, שוקע, ופתאום כתם חום מתקרב אלי, תופס ומעלה אותי למעלה, משעין אותי על דופן הבריכה.

"תהיה בסדר?" הוא שואל אותי.

"כן כן" אני מהנהן והוא שוחה לו לדרכו.

אני מניח שהוא לא זוכר את הסיפור. לא דיברנו על זה אף פעם. לא דיברנו בכלל, אם לדייק. עד כמה שאני זוכר, ככה בועז בנאי הציל את חיי.

צעירוּת
הייתי במילואים. בכלל, יוצא לי לעשות לא מעט מילואים בזמן האחרון. תמיד עשיתי הרבה מילואים, אבל עכשיו, אחרי קידומי הבלתי צפוי, אני עושה הרבה יותר. תרגיל אוגדה פה, תרגיל חטיבה שם, חונך תרגיל של אוגדה אחרת, סיור בגזרה הזאת לקראת תעסוקה אחת וסיור בגזרה ההיא לקראת תעסוקה אחרת, במקום התעסוקה האחת שבוטלה, כי עבר שבוע והצבא החליט לחלק את הכוחות שלו בצורה אחרת לגמרי.

בקיצור, באחד מביקורי בבסיס שריון אי שם במרכז הארץ בשבוע שעבר (הש"ג נתן לשלושה גברים מרושלים במדי ב' ונשק, ברכב אזרחי לא חדש במיוחד להיכנס בלי להניד עפעף), יצא לי לחלוף על פני קבוצת גברים, לבושים באזרחי, מחזירים ציוד רב. משתחררים. גם אני הייתי כזה פעם. אבל היום אני כבר יותר מהנדס מאשר חייל משוחרר, ומיד התחלתי לעשות את המתמטיקה – בשר טרי. חלקתי את הגילוי עם הנערים, הם לא התרשמו. "עד המילואים יש עוד שנה" הם אמרו. צודקים. וכשהשנה תעבור חצי מהם לא יהיו בארץ, גם את זה הם ואני יודעים. אבל הם יחזרו בסופו של דבר, והמעטפות לא מפסיקות להגיע. אתם חושבים שזה נגמר, אבל זה לא, אמרתי להם, זה רק התחיל.

ובהצלחה לשריונרים הצעירים שהתגייסו השבוע, ברוכים הבאים למרובע.

שביתות
שתי שביתות רצות כבר די הרבה זמן. שביתת ארגון המורים העל יסודיים ושביתת המרצים. על אחת מדברים די הרבה, בעיקר על זה שהיא לא מתקרבת לסופה, על השניה לא אומרים יותר מדי. אומרים שזה לא בסדר שמאות אלפי תלמידים יושבים כבר חודש בבית, וזה נכון, אף אחד לא אומר שום דבר על עשרות אלפי סטודנטים שיושבים בבית ולא עושים הרבה יותר מדי. ברי המזל שבינינו נותנים קצת יותר משמרות בעבודה, אבל לא הרבה יותר מזה. חדרי מעונות שעולים כסף, דירות ששכרנו רחוק מהבית, קרוב לאוניברסיטה, שכר לימוד ששילמנו ולא קיבלנו כלום תמורתו, נראה שכלום לא מטריד את המרצים שממשיכים לבוא לעבודה כל יום, ממשיכים לקבל את רוב משכורתם, כי רק חלק קטן מהעבודה הוא להרצות, ומשאירים אותנו עוד כמה חודשים סטודנטים.

שפיכה מוקדמת
טיילתי בטיילת של תל אביב. אחרי הכל, בשביל זה היא שם, לא? בטיילת מטיילים, אז טיילתי. ובעודי מטייל ראיתי איש, והאיש נעצר מול אחת האדניות המונחות שם, הפשיל מכנסיו והטיל מימיו, שנשפכו, כאמור, מוקדם מדי – היו צריכים לחכות עד שיגיעו עם האיש לביתו. האיש, אגב, נראה נורמטיבי לחלוטין, סיים, ניער, הרים מכנסיו והמשיך לצעוד.

איפה הבושה, תשאלו, שאלתי גם אני. ומצד שני, כשנשיאת בית המשפט העליון ושר המשפטים מזנקים זה על צווארו של זה, כשנשיא המדינה מואשם (ומודה) באי אלו סעיפי התנהגות שאינה הולמת, כשאנשים מודים בפה מלא שהם מעריצים את מייקל לואיס, כשזקנות מותקפות בבתיהן, כשאין כסף לתרופות מצילות חיים, כשהמורים והמרצים שובתים ואין פתרון באופק, כששדרות מופצצת מדי יום וכשרוחמה אברהם (לא בא לי להגיד בלילה. היית אברהם, תשארי אברהם, גם אני לא משנה את שמי באמצע) שרה, על מה בדיוק נשאר להתבייש?

(מחר – איך בועז בנאי הציל את חיי)

הראשון שהתחתן התקשר מקודם, נולד לו בן. מזל טוב וכמה שוקל ואיך הייתה הלידה ומה שלום הרך הנולד והאם הצעירה וכולם ומתי באים לבקר, ואחרי שניתקתי את הטלפון רציתי להתקשר אליו, להגיד לו, אבל…

אבל הוא כבר לא איתנו. עוד מעט שש שנים, והנה, עוד לא התרגלתי.

מצחיק אותך? אני יודע שזה מצחיק אותי. יושב באמצע הלילה ומדבר עם אנשים מתים, כמו הילד המעצבן מהחוש השישי. כשאתה בא לי בימי זיכרון זאת לא חכמה, אני רואה אותך מתקרב מקילומטרים, ויש לי זמן להתכונן. זה רק עכשיו, שבאת פתאום, תפסת אותי לא מוכן. איך חשבתי להתקשר אליך, תגיד לי?

בדקתי, אני עוד זוכר את המספר שלך, אפילו שאלוהים יודע כמה זמן לא חייגתי, זוכר את קצין השלישות האוגדתי שזרק "אתה יודע שהוא מת?" בזמן שכירסם לחמניה אי שם בפאתי, ואת הכיתת יורים ואיך חזרתי הביתה, ישבתי במטבח של ההורים שלי וחשבתי איך אני הולך לספר להם שהייתי כל כך קרוב ושזה קרה. ובדקתי, הכתבה מהעיתון, זאת עם התמונה שלך מחייך, עוד אצלי.

אתה באמת מת.

אין לי מושג למה פתאום רציתי להתקשר אליך.

נולד לו ילד. למישהו שהיה שם איתנו נולד ילד. זה די גדול, אני חושב.

אני אוהב אותך, אחי. לא ככה, אתה יודע למה אני מתכוון, ומסתבר שאני מתגעגע.

נתראה בשמחות.

יצאנו אתמול לפאב.
שתינו, אכלנו, דיברנו, חזרנו איש איש לביתו.
ואף אחד לא הסריח.

שלוש בנות נכנסו פנימה, שאלו אם מרשים לעשן כאן. כבר העיפו אותן מכמה מקומות, אבל גם כאן לא מצאו מנוח.

למרות שידעתי שהחוק נכנס לתוקפו, הופתעתי שהוא אכן נאכף. זה המזרח התיכון החדש?

ובניו זילנד נחשפה התאגנות טרור של המאורים, ילידי המקום. הם התכוונו (ע"פ החשד) להתנקש בחייה של ראש ממשלת ניו זילנד.
ניו זילנד נראתה לי כמו המקום השליו והמשעמם ביותר בעולם. בשמונה בערב הרחובות שוממים, אנשים מברכים זרים ברחוב, מהדורת החדשות נפתחת בהישגיה של נבחרת הרוגבי ובמזג האוויר, נחמד לכמה שבועות ומשעמם עד אין קץ אחר כך. אי אפשר באמת לחיות ככה, כששום דבר לא קורה.

עכשיו גם הם הבינו את זה. כרגיל, אנחנו אור לגויים.

רק אחרי שנה וחצי בצבא התחלתי לשתות קפה, רק אז היה לי מספיק זמן בבוקר, ופתאום זה לא היה לי חזק מדי. מאז לא הפסקתי. רוב הזמן נס, קצת חלב, בלי סוכר, בעיקר כי אני מתעצל להכין משהו יותר מושקע. אם נחה עלי המוזה אני שולף את הגזיה ומבשל קפה אמיתי.

אבל ככה סתם, ביום יום, נס בבוקר. לא פוקח עיניים לפני זה.

עד שהכרתי את השילוב המופלא.

נס עם נסלי. אנחנו מתעוררים בערך באותה השעה. כלומר, היא קצת קודם, אני מניח, אבל כשאני פותח עיניים וטלוויזיה היא כבר שם עם קפה משלה, וכל מה שנותר לי הוא להכין אחד לעצמי ונסלי מספרת לי מה פיספסתי, מה מצב הפקקים וכמה חם יהיה היום.
יש עוד אנשים סביבה, לפעמים היא לא שם בכלל, אבל נסלי היא קריאת ההשכמה המועדפת עלי.

רק שנסלי לא באה יותר.

זה לא שיש לי משהו נגד חיים אתגר, באמת שלא. אני מחבב אותו מאוד ואת אפרת רייטן אני מעריץ מיליארדי שנים, ובכל זאת, הם לא עושים לי את זה, לא בבוקר. לא יכול. התרגלתי ליותר.

וניסיתי, באמת שניסיתי. שלושה ימים. זה פשוט לא זה. לא רוצה מגזין בוקר, אסטרולוג, קרדיולוג, פסיכולוג ומבזק חדשות, אפילו שאפרת מהממת.

היום בבוקר עברתי לקושמרו.

נסלי, שובי הביתה.

הייתי די גאה בעצמי, שהצלחתי להתעלם מהילולת ה – "רוצח-שאין-לנקוב-בשמו". מילא לא לכתוב על זה – אבל אפילו לא התעצבנתי. לא מהתאריך שבו התקיימה הברית (במקרה, יד אלוהים, לא אכפת לי), לא מאוהדי בית"ר, שהעובדה שלא הצליחו להתנהג כבני תרבות לא הפתיעה אותי אף לא לרגע קט, לא מזה שגאולה לא מצטערת על הרצח ולא מכלום. לא אכפת לי מה חושבים אביגדור אסקין, אריאל זילבר וארקדי גאידמק, ואם יש או אין קמפיין שחרור. כל עוד החוק לא מאפשר את שחרורו וכל עוד, למרות ה"סכנה הדמוגרפית", אין להם רוב בשביל לשנות את החוק – אני ישן לא רע בלילה, ושנתי נודדת רק בגלל השכנים הרועשים בקומה מעל.

ואז פתאום מרינה סולודקין, חברת כנסת וד"ר החליטה שהיא לא יכולה לשתוק יותר, וחייבת לגלות את שהיא יודעת – השב"כ הוא שאחראי לקשר בין לריסה ויגאל, וזאת במטרה להעמיק את הקרע בעם. גם הוכחות יש לה: "מבית הכלא לא מטלפנים סתם, מישהו מפקח על זה. לי זה מאוד חשוד."

אני מוצא את זה חשוד שאף אחד לא אישפז את חברת הכנסת הכבודה במוסד פסיכיאטרי. בטח השב"כ משאיר אותה בחוץ, בשביל להעמיק את הקרע בעם.

מצחיק שבאלפי השנים שחלפו מאז הסינים התחילו להשתעשע באורות המופיעים באוויר לקול נפץ עדיין לא מיצינו את החוויה. קריאות התפעלות ותדהמה נשמעות, וזה עדיין נתפס כמשהו חגיגי ומרשים. ולא רק אצלנו, גם ידידינו מעבר לאוקיינוס מציינים כך את עצמאותם מהמלך הבריטי, בעוד שהבריטים עצמם מציינים, למשל, את הינצלו של המלך ג'יימס I מפיצוץ הפרלמנט בידי גאי פוקס, וכולם, בכלל, מציינים בזיקוקים את תחילת השנה החדשה (או את סופה של הקודמת), או סתם חתונות.

בשעה טובה הפכה משפחת סלקום למשפחה הסלולרית הגדולה ביותר. כל הכבוד, באמת, אכן הישג מרשים. למכור טלפונים סלולריים לישראלים קשה כמעט כמו למכור כיסאות לחברי כנסת, ואף אחד, מסתבר, לא עושה את זה יותר טוב מסלקום. באמת, כל הכבוד, ואיזו דרך טובה יותר יש להודות לשלושה מיליון הלקוחות מאשר לזרוע את שמי הלילה בשלושה מיליון זיקוקים? מה יכול לשמח את לקוחות סלקום הנאמנים יותר מאשר אורות צבועניים ויפים בשמיים?

התשובה ברורה – כלום. זיקוקים זה הדבר האולטימטיבי.

לעזאזל עם זיהום האוויר, לעזאזל עם הפניקה והלחץ של חיות הבית (והבר, אבל אלפקה שתתחיל לרוץ אחוזת עמוק תטריד אותי קצת פחות מכלב שיברח מהבית וידרס), לעזאזל עם הרעש.

משפחת סלקום היקרה, אחיי החביבים, בקשה לי אליכם – את הזיקוק שלי תשאירו בארגז.

תנו לחגוג בשקט.