היום בבוקר. עומד, מצחצח שיניים. אני צריך להתגלח, אמרתי לעצמי, יש לי ראיון עבודה עוד מעט ואני נראה כמו מי שעומד להיבחר ל"בדיקה אקראית" ע"י מאבטחי שדה התעופה. היד לא מושטת לסכין, אבל. אני לא יכול להתגלח. אסור להתגלח ביום בו אתה מחליט שצריך, חייבים לחכות יום. זאת מסורת, ויותר מזה, זה חוק.
חוקים נועדו שישברו אותם, לא? זה ראיון חשוב, משרה לא רעה, צריך להראות כמו בן אדם. פעם אחת לא תהרוג אותי. התגלחתי.
בדרך למשרדי החברה חשבתי לעצמי על מקורותיה הרחוקים של המסורת, החוק.
< חמש שנים אחורה. מחרתיים תום משתחרר, מתחיל טופס טיולים. יושב במשרד של הילה, מש"קית ת"ש. חושב על ערבות אוסטרליה, תוהה למה היא מש"קית ועל מה בדיוק היא מפקדת, בזמן שהיא מדברת והוא לא ממש מקשיב.>
"אז מה אתה אומר?" נימת השאלה שולפת אותי מהחלום האוסטרלי.
"מה אני אומר על מה?" אני מנסה לדלות כמה פרטים לפני שאני מתחייב לתשובה.
"על מה שסיפרתי לך, נראה לך מתאים?"
"אה… כן, כן, נראה לי שסבבה." מלמלתי.
"מצויין, אז זה המספר שלה" הושיטה לי חתיכת נייר "ואני אגיד לה שתתקשר."
רציתי לבקש שתזכיר לי את השם, אבל הוא היה כתוב על הפתק. מורן. טוב, מה זה משנה? אני לא באמת הולך להתקשר.
אבל התקשרתי בסופו של דבר, היא דווקא הייתה נחמדה בטלפון וקבענו להיפגש למחרת. יצאנו פעמיים וזה הרגיש לי לא זה, אז כשהתקשרה יום אחד אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך. אולי לא הייתי אולטרא נחמד, אבל בטח שלא גס רוח. נכון, זה לא נעים, אבל כולנו היינו שם ושרדנו. מה שלא הורג מחשל.
"מה, זהו? אתה גומר איתי?" היא שאלה בתדהמה.
"תראי, יצאנו פעמיים, היה נחמד, אבל אני מרגיש שזה לא זה, שאין טעם למשוך את זה סתם, אז…"
"אז זהו?"
"אה, כן."
"טוב" שתיקה "אז.. ביי?"
"ביי" אמרתי, וניתקתי את הטלפון.
< חודש אח"כ הייתי על מטוס בדרך לכל מיני מקומות. ידה ידה ידה עברו עוד כמה חודשים וסיפורנו מוצא את גיבורנו, כלומר אותי, ברחוב הקוואסאן הרועש והצפוף, בבנקוק הרחוקה>
בעוד כמה שעות אני אעלה על אוטובוס שיקח אותי לצפון תאילנד, יש שם מסלול אופניים ששמעתי עליו רק דברים טובים, ואני חייב לנסות אותו. ובכלל, צפון תאילנד קוסמת לי הרבה יותר מבנקוק הצפופה והמחניקה ומהאיים הבלייניים מדי, לטעמי. אבל עדיין, יש לי עוד שעתיים לשרוף ולא יותר מדי מה לעשות. אולי כדאי ללכת להתגלח לפני הנסיעה? בכל זאת, כבר שבועיים. אבל המחשבה על הגילוח המייסר (כי כאמור, שבועיים…) מוציאה לי את כל החשק. למה לעשות היום מה שאפשר לדחות למחר? אז מסתובב לי ברחובות, מסתכל על אנשים, מעביר את הזמן. כמה קל לזהות את הישראלים, את האנגלים, הגרמנים, האמריקאים, גם את אלה שנשבעים שהם בעצם קנדים. את אלה שכאן כבר חודשים, את אלה שהגיעו היום, ופתאום, פרצוף מוכר ליד דוכן הפלאפל, כמה מטרים ממני. אבל מוכר מאיפה? (ומי טס לתאילנד ואוכל פלאפל?)
מורן!
אני לא יודע בדיוק למה, הדופק שלי הואץ, התחלתי להזיע (או שאולי רק אז שמתי לב שאני מזיע, הייתי בבנקוק, אחרי הכל) וחושי התחדדו. בעודה מסתובבת לכיווני זינקתי שמאלה, גלגול מתחת לדוכן של "תרבות תאילנדית לתיירים" ואני מגיח מצידו השני וחומק לתוך סימטה. מזל, מזל שלא התגלחתי, אין סיכוי שהיא זיהתה אותי. שלוש דקות מאוחר יותר הייתי עם התיק על הגב, ממתין בתחנה לאוטובוס שיקח אותי צפונה, זה שיגיע רק בעוד שעה וחצי. אבל שם היא לא תמצא אותי.
< ושוב חזרה לימינו אנו.>
מוצא חניה ונכנס לבניין. שלט אומר "ננומכנוג'ניקס – קומה 3". נכנס למעלית, יוצא ממנה, אומר למזכירה שבאתי לפגישה עם המנכ"לית. היא מבקשת ממני לשבת, ואחרי שתי דקות מצביעה על הדלת אליה אני צריך להיכנס. השלט על הקיר ליד הדלת מקפיץ לי את הלב.
< שבועיים אחרי הפעם הקודמת בתאילנד, שוב בבנקוק, אחרי שבועיים בצפון הרחוק.>
מחר בבוקר הטיסה לאוסטרליה. מצאתי לי כוך מעופש במלון מעופש במעט מאוד כסף ללילה. נכון, מגעיל ובלי שירותים בחדר, אבל מעט מאוד כסף כבר אמרתי? וחוץ מזה, אני לא מתכוון להישאר בחדר יותר מדי, ולא באמת אכפת לי מה מצב הקירות סביבי בזמן שאני ישן.
נזכרתי שבשביל הטיסה מחר אני צריך להתגלח, להיראות קצת דומה לתמונה שבדרכון. כן כן, אמרתי לעצמי, אבל מחר. יצאתי שוב לשוטט ברחובות. התחלתי ללכת, עם בקבוק מים וכובע. לא ממש ידעתי לאן, אבל לא באמת אכפת היה לי. הלכתי, סתם, צועד לי להנאתי (כאן נכנס סיפור מעניין, אבל לא לגמרי קשור, אני אספר אותו בפעם אחרת), תמונות של המלך, מכוניות, אנשים. גשם פתאומי משך אותי אל מתחת לסככה, מסתתר עם כמה תאילנדים, מפטפט עם דוברי האנגלית מביניהם. "וור אם איי פרום? סוואזילנד, יו נואו סוואזילנד? נו, נוט סוויצרלנד, סוואזילנד. איטס אין דה סאות' אוף אפריקה. יס, פאר פאר אוואי." לא שהייתה לי בעיה להיות ישראלי, פשוט קצת נמאס לי לדבר על ישראל, וממילא סוואזילנד לא הייתה רחוקה מדי מהמציאות. התאילנד פוגשים תייר אקזוטי, אני מדבר על משהו אחר, כולם מרוויחים.
הגשם הפסיק, נפרדתי לשלום מידידי החדשים, והמשכתי חזרה. כששבתי לקוואסאן כבר התחיל להחשיך. "זה זמן טוב לבדוק דוא"ל " חשבתי לעצמי ושמתי פעמי ל"קשר הישראלי", חצי שעה של אינטרנט בחינם, גם אם איטי מאוד, צריכה להספיק. מושיט יד בשביל לפתוח את הדלת, אבל היא נפתחת מעצמה ומתוך הבניין יוצאת מורן. אני מרגיש את מבטה עלי אבל אני, לא מגולח ולפיכך בטוח למדי, מישיר מבטי ונכנס פנימה, שומע את הדלת נתרקת מאחורי.
ראיתי את המבט שלה, בזוית העין. ראיתי שם זיק של זיהוי משולב בחוסר ביטחון. היא לא בטוחה, היא לא תתנפל עלי עם סכין שלופה, אני בטוח, בינתיים.
אני לא יודע למה חששתי ממנה, לא באמת עשיתי משהו רע, אבל החשש היה אמיתי. מאוד.
פעמיים רציתי להתגלח, פעמיים דחיתי את זה למחר, פעמיים ניצלתי בעקבות כך. ומאז חוק – כשאני מחליט להתגלח אני תמיד מחכה למחר.
< ושבנו להבוקר>
"שב בבקשה" היא אומרת לי, בלי להרים את ראשה בקורות החיים שלי. אני מתיישב. היא מרימה את ראשה.
"אתה מוכר לי מאיפשהו." היא אומרת.
