המגדלור

מנהגי ישראל
היה מנהג במשפחתי. לא ממש מסורת, פשוט משהו שהיינו עושים בכל שנה – אחרי הצום (לא שהיינו ממש צמים, אבל אחרי שאחרים היו מסיימים לצום) היינו נוסעים לסבא וסבתא שלי, לשם היו מגיעים גם דודי ומשפחתו, ושם אוכלים את הארוחה שאחרי הצום. כולם היו רעבים מאוד, אנחנו סתם, רעב רגיל של שעות הערב.

במהדורת החדשות בטלוויזיה היו מדווחים על ארועי היממה שעברה, ובין השאר מספרים גם על מקרים בהם זרקו אבנים על מכוניות שנעו בכבישים. דודי היה משבח את זורקי האבנים. "כל הכבוד להם, מה פתאום נוסעים ביום כיפור!" אני הייתי אומר לו שהוא איש חשוך ואימי הייתה נוזפת בי שאני מתחצף לאחיה. מסורת.

אחרי המון שנים בהם נדמה היה שהמסורת התפוגגה לה, אתמול היא חזרה.

בארץ המרדפים
יום הכיפורים, כיתה ז', פלוס מינוס. ירון, גיא ואני רוכבים לנו להנאתנו על אופני ה BMX המבריקים שלנו ברחובות העיר. על כר דשא באחד המחלפים של איילון עצרנו לנוח. כמה דקות אח"כ הגיעה לשם קבוצה – כנופיה – של ילדים, נערים, או משהו בין לבין, ללא ספק יותר מבוגרים מאיתנו, רכובים על אופניים, נראו יותר כמו אופנוענים.

במבטא לא לגמרי ברור ביקשו – דרשו לעשות סיבוב על האופניים שלנו. גיא סירב, הם התעקשו, ירון ואני עמדנו מאחורי המנהיג שקם לנו, הם סביבנו, האופניים בידינו ופתאום, כמו גוף אחד, זינקנו על האופניים ונמלטנו. רכבנו כמו הרוח, הם אחרינו. רוכבים ברוקח והם אחרינו, פונים לנמיר, לשטח מוכר, מתחילים לטפס את העליה של האוניברסיטה ומביטים לאחור. הם כבר לא שם.

רק על אופנוע
בערב יום כיפור, שנת 97, בדרך חזרה מאיפשהו, אני לא זוכר בדיוק מאיפה, שמעתי ברדיו על תאונה – אופנוע נכנס בקיר ושני הרוכבים נהרגו. כמה שעות אחרי זה השמועות כבר התחילו לרוץ, עד שפורסם השם וכבר לא היה ספק.

היא ישבה בשולחן שלפני במשך כל י"ב. העבירה פתקים בשבילי, פטפטה איתי כשהיה משעמם, לא הרבה יותר מזה. כמה שבועות לפני כן הייתה מסיבת הסיום שלנו, לא ראיתי אותה מאז. כמה ימים לפני כן קיבלה במתנה אופנוע חדש מאבא שלה, עכשיו שכבר הייתה בת 18 והיה לה רישיון לאופנוע כבד. בערב יום כיפור היא נכנסה בקיר ונהרגה, יחד עם חבר שישב מאחוריה.

בערב, מחוץ לבית הכנסת (מאז הבר מצווה לא נכנסתי פנימה) ישבנו כולנו. מהורהרים, מעלים זכרונות. ביום שאחרי יום כיפור, היום לפני עשור, הלכנו להלוויה.

לפעמים אני חושב שלמרות שיש לי כבר יתרון של עשר שנים עליה, היא הספיקה לחיות יותר ממני.

כשאומרים לאבא שלי "יום כיפור", הוא חושב על המלחמה. כשאומרים לי "יום כיפור" אני חושב על היום כיפור ההוא.

אני מניח שהיה לו שם, אבל אף אחד לא היה בטוח מה הוא. קראו לו הסמג"ד, בסוג של יראה. לא יראת כבוד או משהו כזה, אף אחד לא זכר איזה מעשה שעשה בשביל להרוויח את הכבוד הזה, יראה אמיתית, פחד. הסמג"ד היה צועד לו ברחבי הגדוד ומזמין אנשים למשפט בלשכתו, לרוב על לא עוול בכפם.

למען הגילוי הנאות אציין שגם אני נשפטתי בפניו. הוא טען שניסיתי לדרוס אותו עם טנק, אני טענתי שראיתי שאצליח לעבור לידו, במרחק של כמעט מטר, ולכן לא ראיתי צורך להאט. הוא ניצח, רותקתי למספר שבועות, חברתי דאז מצאה לה בן זוג אחר, חיי נהרסו, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ובחזרה לסיפורנו, נוהג היה בפלוגה למשוך את המכנסיים למטה, לאי שם באיזור מרכז העכוז. למה? לא בטוח שהייתה סיבה. אנחנו היינו הולכים עם קתות מקופלות כי הפלוגה השניה הייתה הולכת עם קתות פתוחות, והם היו עושים את זה כי אנחנו היינו הולכים עם קתות מקופלות, סוג של מעגל שהזין את עצמו כבר שנים, יתכן ונושא המכנסיים הגיע משם, יכול גם להיות שלא, אף אחד לא יודע, אבל זה היה המצב. יכולת לדעת עד כמה ותיק חייל בפלוגה לפי גובה המכנסיים שלו, המכנסיים הנמוכים ביותר, מתחת לישבנים, היו סימן ההיכר של הרס"פ.

והסמג"ד, כמובן, התנגד בנחרצות לתופעה. השמועה אמרה שזה בגלל שבעבר היה המ"פ של הפלוגה השניה, אם כי זה מעולם לא הוכח. הוא פקד על הרס"פ להרים את מכנסיו, והוא ציית למשך כמה דקות, עד שמצאו עצמן שוב אי שם באמצע הדרך בין התחת לברכיים, לאות מחאה. הסמג"ד בעל עיני הנץ הבחין בכך, עוד באותו היום שפט את הרס"פ לארבעה עשר ימי מחבוש והדיח אותו מכל תפקיד פיקודי.

אני לא יודע מה עלה בגורלו של אותו סמג"ד, אני גם לא יכול שזה הטריד אותי במיוחד. משהו שקראתי הבוקר בויינט גורם לי לחשוב שהוא היגר לארה"ב.

אתמול הלכתי לאחל שנה טובה לסבתא שלי.

לא היה לה מושג מי אני.

פעם היא עוד הייתה שואלת איפה אני גר, מה אני לומד. זה לא היה כיף גדול לענות על זה כל פעם מחדש, מי היה מאמין שאני אתגעגע לזה?

היא ניסתה לדבר איתי בפולנית, אח"כ באידיש, ורק בסוף בעברית, אבל גם אז לא לגמרי הבנתי מה היא רוצה. ניגשתי למטבח ולקחתי פרוסת עוגת דבש. זה בד"כ מה שהיא רצתה ממני, וידעתי שגם אם לא תזכור מי אני, גם אם לא תזכור שבאתי, היא תזכור שלא אכלתי עוגה.

וזה עצוב. אחרי כל מה שעברה, אולי בגלל כל מה שעברה, להגיע למצב הזה. אני לא יודע עד כמה זה נורא בשבילה. אין ספק שפעם היא הייתה מודעת לזה שהיא לא יודעת דברים, אבל היום – אני בכלל לא בטוח. נעה ונדה בעולם, חיה הרפתקה חדשה בכל יום, שותה כל יום ב"ארומה" בפעם הראשונה, אבל זה עצוב לראות את זה.

שנה טובה סבתא.

רחוק, מזמן
כולם היו המומים כשזה קרה, והיא לא הייתה שונה. זה תפס אותה בעבודה אבל היא גרה רק כמה בלוקים משם, בשטח שנסגר מיד לתנועה. השוטר השחור הגדול נתן לה לעבור בשמחה, אחרי שהוכיחה שהיא אכן גרה שם, אבל לא משנה כמה ביקשו וצעקו וכעסו והתחננו ואיימו, הוא לא נתן לחבר שלה לעבור ביחד איתה. רק לאנשים שגרו שם מותר היה לעבור את מחסומי המשטרה, לא לחברים, לא למשפחות. היא הלכה הביתה לבד.

היא עוד זוכרת איך האבק עמד באוויר משך כמה ימים, את הריח, את הרעש, את השקט, את הפחד, את הבדידות.

אומרים שזה ארוע שאף פעם לא תשכח איפה היית כששמעת עליו. יכול להיות. אני זוכר בדיוק איפה הייתי, מי סיפר לי. אבל כשאני חושב על זה, אני חושב עליה. בת דודה (דרגה רביעית, לערך, אף אחד לא יודע בדיוק, אבל ככה זה בעדה שלנו, כולנו משפחה אחת גדולה) שגרה בניו יורק באותה התקופה (וגם לפני, וגם אחרי, גם היום. אמריקאית מגעילה עם מבטא מזעזע, אבל משפחה זאת משפחה) ושסיפרה לי על הכמה ימים האלה, באמצע ספטמבר 2001, בעודנו יושבים על המרפסת, משהו כמו שנה אחרי.

קרוב, היום
בלילה נפלו קסאמים בזיקים, הורים מגיעים לבסיס לקחת את הילדים שלהם, אני לא יודע איך אני מרגיש כלפי זה. זה מגוחך בעיני, אבל אני לא יודע אם אני הייתי נוהג אחרת.

נפלו קסאמים בבסיס צבאי לא ממוגן. ראשים לא יעופו, אבל זאת רשלנות. זאת לא אשמתו של אף אחד שנפלו שם הקסאמים, אבל נראה שמזלזלים בחיי החיילים. נכון, הם ג'ובניקים, נהגים וטבחים וטכנאים, לא לוחמים מהוללים, לא אחי גיבורי התהילה, ולא סתם ג'ובניקים – טירונים ג'ובניקים, ממוקמים אי שם מתחת לתחתית שרשרת המזון הצה"לית. חייל שאמור היה להיות חצוצרן בתזמורת צה"ל איבד רגל.

אומרים שאי אפשר להגיב על זה, כי לא הגבנו כשנפגעו אזרחים, אז איך זה יראה, אומרים שאי אפשר למגן כי לא ממגנים אזרחים, אז איך זה יראה. הכל נכון, רק שזה לא משנה. גם חצוצרן בלי רגל לא נראה משהו.

גם בימי עזה העליזים שלי לא היינו ממוגנים. המוצבים היו אוהלים מוקפים בסוללות עפר. היו לנו שכפ"צים וקסדות, ובזה הסתכם המיגון שלנו. אנחנו היינו לוחמים, וזה קצת אחר, אולי. אנחנו היינו שם מסיבה, הטירונים שם סתם כי לא היה מקום בניצנים, ועיר הבה"דים עוד לא מוכנה. אנחנו היינו שם בשביל למנוע פעילת טרור, והם בגלל חוסר מזל שלישותי.

זה סתם אוסף של מחשבות, אני לא חושב שיש לי פואנטה, אני לא יודע מה צריך לעשות. מישהו אמר היום ברדיו שאפשר להפוך את זיקים למחנה מעצר לעצירי החמאס. אולי להשתמש באסירים כמגן אנושי זה לא מוסרי, אולי גם לא חוקי, אבל גם להוריד להם את החשמל זה לא. אני לא יודע מה צריך לעשות, אני רק מקווה שמישהו יגלה בקרוב.

בונוס
ולמי שהגיע עד כאן – זוכרים את יעקב רצאבי, חניך בהוסטל "צהלה" של אקי"ם, בן 59, שנעלם לפני שנה? עדיין לא מצאו אותו. אם במקרה נראה לכם שראיתם אותו – דברו.

וגם
אני לא אשלח לכם סמס, אז אני אנצל במה והזדמנות זו – שנה טובה לכם, יקירי. שנת אושר ועושר, צחוקיה ושיגועים.

ציחצחתי נעליים, מילאתי סוכר בפק"ל קפה, ביקבקתי גרביים, תחתונים וגופיה, אני מוכן. שיבואו. שרק יתקרבו לגדר.

אורן אמר לי אתמול, ועשה שכל, כמו שהיו אומרים אצלנו, שאם הסורים היו בדרך לגדר הוא ואני כבר היינו על אוטובוס, וכמו שלא קל לשים לב – אנחנו לא על אוטובוס עדיין.

אי אפשר לדעת למה עשינו את מה שעשינו אתמול, אם אכן עשינו את מה שלכאורה עשינו אתמול. אולי הייתה סיבה, אולי בדקנו את מערך הנ"מ שלהם, אולי אנחנו באמת מחרחרים מלחמה, בשביל להתחיל אותה בתנאים שלנו ולא בשלהם, כי הם נערכים למלחמה גם הם. אולי האנשים שם למעלה יודעים מה הם עושים.

ואולי לא.

זה הדבר שהכי מטריד אותי. שאולי אין להם מושג מה הם עושים. רק אחרי המלחמה, אם תהיה, נוכל לדעת, ואולי גם אז לא, מה היו השיקולים, מי חשב מה ומי אמר מה ומי יצליח לצאת נקי מועדת החקירה.

אולי תהיה מלחמה ואולי לא, התיק שלי כבר ארוז.

אתמול קראתי ספר.

לא קראתי בספר, קראתי ספר. ספר שלם. מכריכה לכריכה. מאתיים עשרים ומשהו עמודים. זאת לא הפעם הראשונה, אבל זה בהחלט לא קורה יותר מדי. אחלה מבצע בצומת ספרים.

אתמול שטרית יצא גבר.

אתמול החליט שר הפנים מאיר שטרית להעניק אזרחות ישראלית למאות פליטים מדרפור. אין לי שום דבר ציני להגיד, כך צריך לעשות. ממש כמו שמנחם בגין נתן אזרחות לפליטים ויאטנמים (אולי בגלל זה, אולי בלי שום קשר, הויאטנמים מאריכים את תוקף הויזות לכולם מלבד אמריקאים וישראלים).

אתמול החלטתי לאכול רק טריפה במשך שנה.

או לפחות להשתדל ולהימנע מלאכול במקומות האוחזים בתעודת כשרות. לקראת שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה אי"ה בסוף החודש (סוף חודש אלול, קרי תחילת תשרי, כלומר בעוד שבוע) החליטו מי שהחליטו שהיתר המכירה, הכסת"ח התורני שאיפשר להתעלם, הלכה למעשה, משנת השמיטה,או לפחות מעצם השמיטה עצמה, כבר לא תופס, אחרי מאה ועשרים שנים בהן תפס לא רע בכלל. כמה קבוצות חרדים החליטו שהדבר הנכון יותר יהיה לייבא ירקות מחו"ל, מה שכמובן יפגע בחקלאים המקומיים וגם יביא לעליית של חמישים אחוזים במחירים הירקות.

לסיטונאי הפירות והירקות בירושלים הגיעו כבר מכתבים בהם נאמר כי הם מחוייבים לרכוש רק תוצרת חקלאית המוגדרת "שמיטה לחומרה", וזאת משני ספקים בלבד, שנבחרו בלא מכרז על ידי הרבנות בעיר. בערים אחרים מחכים לראות איך יתקבל הדבר בירושלים (וזאת ירושלים, כך שלא קשה לנחש איך יתקבל) לפני שידרשו גם שם את השמיטה המחמירה, וזאת, כמובן, בניגוד לסטטוס קוו, שביל הזהב שעל כל סטייה ממנו, למשל תחבורה ציבורית בשבת, רחמנה ליצלן, קמה זעקה גדולה, נופלת עטרת ראשנו, וגם בניגוד להחלטת הרבנות הראשית.

את הקופון, כמובן, יגזרו כל אותן חצרות רבנים המכשירות, כל אחת בשביל עדת המאמינים שלה, את הירקות מאותן שתי חברות שנבחרו ללא מכרז, ללא שקיפות, ללא תחרות. ומי ישלם?

לא אני.

לא רוצה תעודת כשרות. לא רוצה שחיטה כשרה ואכזרית. לא צריך את זה. רוצה שרצים ונבלות.

אתמול רצו שאני אתנצר.

הכל התחיל לפני כמה שנים, בניו זילנד. אני ושתי הבחורות איתן טיילתי (הרבה, אבל הרבה פחות אטרקטיבי ממה שאתם חושבים) שמענו על איזה אתר ובו רשימה של אנשים שמוכנים, ולא סתם מוכנים, רוצים, לארח ישראלים בבתיהם, ללא תשלום, ללא תמורה, סתם כך כי אנחנו ישראלים. אמרנו לעצמנו שכל דבר צריך לנסות לפחות פעם אחת, ובעצם, למה לא? אין ספק שמיטה חמה ואוכל ביתי יהיו שיפור לא רע בכלל בתנאים להם הרגלנו את עצמנו. אז חיטטנו קצת באתר ומצאנו לנו יעד – חווה אי שם בדרום מערב האי הצפוני.

אני לא אלאה אתכם בסיפור כולו, אולי בפעם אחרת. בסופו של דבר התברר שהזוג שאירח אותנו, או ליתר דיוק האישה, מאמינה שהגאולה תגיע רק כאשר כל היהודים יכירו בישוע כמשיח הצדק, והיא ניסתה להסביר להם את זה אחד אחד, מיד אחרי ארוחת הערב, יחד עם הקפה והעוגה על המרפסת, ובאותו היום היה תורנו.

היא לא הצליחה. אבל זה ללא ספק פתח ויכוח תיאולוגי לא קצר בכלל. זה היה קצת בעייתי. אני חושב שאני מבין לא מעט ביהדות, ללא ספק יותר משאני מרגיש שאני צריך לדעת, רקע משפחתי וכאלה, אבל מעט מאוד בנצרות. רוב ידיעותי הגיעו למעשה מסרט המופת "בריאן כוכב עליון", מה שהיה נגוע באי דיוקים מסויימים, אם כי קרוב מספיק לאמת, וכך צלחתי את הערב.

למחרת בבוקר היינו בדרכנו החוצה. אחרי ארוחת הבוקר, כמובן. בכל זאת, שלושה חודשים לא אכלתי חביתה. אבל את הספר יהודים שפגשו את ישוע" לא לקחתי.

אתמול קיבלתי ממנה מייל. "אולי בכל זאת תתנצר? תראה כמה ישוע נחמד. "

הסיפור הזה הזכיר לי את מה שכתבתי לפני כמה ימים. אני מניח שהטראומה שלו גדולה משלי, שהיא באמת לא מאוד טראומטית. אבל לא זאת הנקודה שלי.

מה שהטריד אותי בכתבה הוא המשפט האחרון:

החוקרים הדגישו כי הילדים המתעללים הם "נורמטיביים, בני טובים".

"בני טובים"? מה זה בעצם אומר? שההורים שלהם לא מוכרים למשטרה? שאמא לא זונה ואבא לא נרקומן? זה לא הישג מרשים במיוחד, אחרי הכל. בטח שלא משהו להתגאות בו. בטח שלא משהו שצריך לגרום לנו לוותר להם.

ונורמטיביים? ברצינות? הנורמה היא לצייר גרפיטי בגנות תלמידים אחרים בכיתה? להתעלל בהם, מילולית ופיזית, לצלם ולפרסם את התמונת באינטרנט?

וזה היה נורא.

מ"עלילת" החלום נשארו רק כמה תמונות, לא יותר מדי.
נשארה בעיקר תחושת האימה.
לא אימה של סרטים, לא "הולכים לתפוס אותי ולעשות לי משהו", מין אימה קיומית כזה, מתמשכת.

ככה הרגשתי בתיכון?

ככה מרגישים היום?

אני זוכר שמות כתובים על לוח, השם שלי היה רשום בצורה מוזרה, אני לא זוכר איך בדיוק, כזאת שאם לא הייתי אני בוודאי הייתי מוצא משעשעת, רק שגם בחלום הייתי אני, ולא הייתי משועשע.

לעגו לי.

הייתי מושפל, זועם, נבוך, חסר אונים, הכל מלבד משועשע.

בניגוד לימי התיכון העליזים, בחלום דווקא התמודדתי בגבורה, תוך פניה לליבם של הנוגעים בדבר ואיום מרומז באלימות, והבעיה נפתרה. בסופו של דבר גם התעוררתי, זה בכלל גרם לכולם להפסיק לצחוק, אבל תחושת העלבון נשארה בי.

10 שנים עברו מאז סיימתי את התיכון, הספקתי לשכוח איך זה הרגיש ופתאום הכל חזר אלי. בצבא כבר יכולתי להיות מישהו אחר, והמישהו הזה נשאר אני עד היום. אני אוהב את המישהו הזה, אני שלם עם המישהו הזה, וגם עם מי שהייתי אז. כבר לא בורח מעצמי. כבר שנים שלא. אני לא בקשר עם אף אחד משם, מאז, וטוב לי עם זה. זה נשאר מאחורי, אבל בתוכי.

כמה מאות אלפי ילדים חוזרים מחר לתיכון, חלק שמחים יותר לחזור לממלכה שלהם, חלק שמחים פחות. בין כל הנסיכים והנסיכות, הליצנים ומלככי הפינכה יהיו גם כמה כמוני, שויתרו מזמן על המשחק או שאולי המשחק ויתר עליהם. בסוף הם יגלו שהכל מסתדר, שלא חייבים לשחק את המשחק בשביל לנצח. זה הבינתיים שגומר אותם.

בהצלחה, חברים. שנת לימודים פוריה.