המגדלור

היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת לגלעד

היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת לגלעד

חג לא שמח
וזר לא פורח
היום יום הולדת לגלעד

חג לא שמח
וזר לא פורח
היום יום הולדת לגלעד

האגדה מספרת שהרב עובדיה, בצעירותו, עבד במכולת של אביו. נדמה שהוא פיספס את יעודו האמיתי בחיים, ושהיה צריך להישאר שם.

למרות מה שאמר אלי ישי על הרב (בראיון אצל רזי ברקאי בגל"צ) – דבריו אינם דברי אלוהים חיים, שהרי אלוהים אינו אידיוט (ולראיה העולם בו אנחנו חיים, שאמנם אינו מושלם אבל ללא ספק הושקעה בו מחשבה), ודבריו של הרב – היות ואין לי משהו נחמד להגיד עליהם, אולי עדיף ולא אומר דבר. אבל ללא ספק העולם היה מקום הרבה יותר סימפטי אם עובדיה הצעיר היה נשאר במכולת המשפחתית, משמיע את משנתו באוזני לקוחות מזדמנים.

בשעה טובה ומוצלחת הגשתי לפני מספר ימים את העבודה האחרונה לסמסטר ב', מה שאומר שסוף כל סוף יש לי קצת זמן לנשום ולאגור כוחות לקראת הישורת האחרונה, הממתינה לי בשנה הבאה.

תואר ראשון בפסיכולוגיה הוא תואר ייחודי ולא במובן הטוב של המילה. הוא ייחודי מכיוון ש-95% מהלומדים אותו שואפים להמשיך לתואר שני קליני. אנחנו מדברים כאן על משהו כמו 200 איש מכל מחזור, בכל מוסד אקדמי בארץ, שמתמודדים על מקומות בודדים בלבד לתואר שני. אם תשאלו סטודנטים לפסיכולוגיה למה הם באו ללמוד פסיכולוגיה הם יענו בדרך כלל "כדי לעשות תואר שני בקלינית", אך לא "כדי ללמוד פסיכולוגיה".

החומר הלימודי בכל הקורסים מתבסס אך ורק על Text Books אמריקאים וכמעט לא על טקסטים מקוריים או מאמרים מחקריים. המרצים שמצידם מנסים שנים רבות להעלות את הרף ולהקשות את הקורסים גילו את שיטת המבחנים האמריקאיים. במבחנים אלו נדרש הסטודנט לענות בדרך כלל על שאלות הבודקות שינון של כמה עשרות מושגים לפני המבחן, לא הבנה, לא הפנמה, אך ורק שינון.

שיטת ה-Text Books מגוחכת כשלעצמה, שכן הסטודנט לא נדרש לקרוא כתבים מקוריים של הוגים ותיאורטיקנים בתחום אלא אך ורק תמצות מעובד שנועד לסטודנטים בני 18 שזה עתה הגיעו לקולג'.

הסטודנטים, שמצידם תולים את כל עתידם בתואר השני, למדו את שיטת השינון של המושגים המודגשים בספר, ועקומת פיזור הציונים נראית בהתאם- עמודת הציונים של 90-100 בדרך כלל מכילה את המספר הרב ביותר של הסטודנטים, שלמדו ועשו את הנדרש מהם.

השיטה הנ"ל הגיונית ביותר ומתאימה לקורסים כמו פסיכולוגיה פיזיולוגית בה כל החומר מבוסס על שמות מסלולים עצביים ואיזורים במוח, אך הדבר הופך לאבסורדי לחלוטין כאשר מדובר בקורס כמו "תיאוריות אישיות", בו שאלות שאמורות לבחון ידע על תיאוריות סבוכות ולא ניתנות להוכחה אמפירית, מתומצתות לתוך חמישה מסיחים בשאלה אמריקאית.

באופן מעשי ייתכן וסטודנט ייתקבל לתואר השני היוקרתי מבלי שקרא ולו פעם אחת את פרויד, יונג או כל הוגה חשוב אחר. שיטת המבחנים האמריקאיים יוצרת בעיה גם כן, שכן פסיכולוג קליני/ תעסוקתי/ חברתי וכן הלאה, נדרש בעבודתו לרמה מסויימת של ורבאליות, יכולת התבטאות ואינטגרציה של תאוריות ועקרונות שונים. המבחן האמריקאי כמובן אינו דורש כתיבה ולו של שורה אחת שלא לדבר על אינטגרציה או התאמת החומר למקרים מציאותיים שונים. רק לסמן את האות הנכונה, וזהו.

השיטה זו מניבה בכל שנה גדודים של משננים ובעיקר משננות, שמתקשים להתבטא בכתב בנושא אותו למדו במשך שלוש שנים ומתחמקים מלקרוא ולהתמודד עם מאמרים מחקריים, שכן נדרשו לעשות זאת פעמים בודדות במהלך התואר הראשון .

עדיין לא דיברנו על מבחן המתא"ם המצפה לבוגרים הטריים כתנאי לקבלתם לתואר שני. המתא"ם הוא בעצם הפסיכומטרי של התואר השני בפסיכולוגיה. אנשים שעשו אותו או הלומדים לקראתו מספרים שמדובר במבחן בסטטיסטיקה והבנת הנקרא באנגלית בעיקר. שוב אין מצופה מהנבחן להראות יכולת התבטאות, המבחן כמובן אמריקאי. כמו כל מבחן מבית היוצר של המרכז הארצי למבחנים והערכה, גם המתא"ם יצר מסביבו תעשייה שלמה של קורסי הכנה למבחן שעולים אלפי שקלים.

לא דיברתי עם כל הסטודנטים, לא עברתי על הסילבוסים של כל הקורסים, מדובר בתחושה שהתגבשה אצלי במשך שנתיים תמימות. כל האמור לעיל נכתב לאחר שיחות רבות עם סטודנטים ממספר אוניברסיטאות ומכללות, שיחות שהבהירו לי שהמצב פחות או יותר אחיד בכל הארץ.

אני יכול להעיד על כך שבסוציולוגיה ההפך הגמור הוא הנכון. אני עדיין לא סבור שזה אמור להעיד על איכות המטפלים או היועצים הפועלים בשוק, אולי רק נורת אזהרה לגבי התהליך הארוך והמתמשך שעובר על האקדמיה בישראל שהופכת אט אט לחותמת גומי המאשרת חתיכת נייר שלא באמת שווה משהו.

האשמים העיקריים הם המרצים שמחפשים לעשות לעצמם חיים קלים בבדיקת מבחנים ובהרכבת רשימות קריאה לקורס. גם הסטודנטים אשמים בחוסר ביקורתיותם וברצון לסמן וי כמה שיותר מהר להמשיך הלאה אל הספה הנכספת.

בדיוק סיימתי לצפות בכתבה של נסלי ברדה (אני סוג של גרופי שלה) על תיכוניסטים שטסים לפרוק עול באיה נפה, אשר בקפריסין.

רבות נכתב כבר על הישראלי המכוער שהורס, גונב, נדחף ומדבר לא יפה. אולי זו נוכחותה של המצלמה (ואולי של נסלי ברדה) אבל חוץ מכמה בני נוער שקנו אלכוהול בדיוטי פרי, דיברו בעברית עילגת (שלא לדבר על האנגלית) ונכנסו בטעות לנתיב הימני (בקפריסין נוהגים בצד שמאל) עם טרקטורון שכור, לא תועדו בכתבה מעשים נוראים במיוחד.

אני מניח שאף אחד לא היה מעז להרוס חדר אל מול עדשת המצלמה, אבל את התיאור של המעשים שנעשו בעבר אפשר לשמוע מכל מנהל בית ספר שדה או אכסנייה שאירח בית ספר בטיול שנתי, מה שקורה בארץ יקרה כנראה גם בחו"ל, והילדים של מי שגונב ברזים במרמריס כנראה גם יתלשו וילונות באיה נפה, אבל זה דיון שונה לגמרי.

מה שהטריד אותי בכל זאת התירוץ להתנהגות המודעת הזו- צבא. הם מתגייסים בעוד כמה חודשים, קצת ירוצו, קצת יראו פחות את אמא ובעיקר יעשו קצת פחות מה שהם רוצים. אכן הסיבה האולטימטיבית ל"שפוך חמתך על הגויים". מצחיק לראות שדווקא המקומיים הם אלו שכמעט מגלים אמפתיה כלפי מעשי החוליגנים הצעירים על-ידי שימוש באותו תירוץ שחוק.

אפשר לגלות הבנה כלפי התיכוניסט הבתול שבסך הכל רוצה קצת להנות, ורואה בביקור באיה נפה את ההזדמנות האחרונה לעשות קצת חיים. העניין הוא שזה לא נגמר בזה.

את התירוץ השחוק של "עשינו שלוש שנים צבא" תשמעו בדיוק מאותם אנשים ששלוש ומשהו שנים אח"כ מתנחלים בגסט האוס אי שם בצפון הודו, או לחילופין על החוף בקופנגן, מחלקים פקודות למקומיים ומתייחסים בחוסר כבוד למקום בו הם נמצאים.

אין לי כאן שורה תחתונה. ישראלים נוטים לחשוב שמגיע להם הכל כי הם עשו צבא, או כי הם עומדים לפני גיוס. אז הבנו, כולנו גיבורים, כולנו עשינו או נעשה מבצעים עלומים בעורף האוייב ו… ועכשיו להירגע בבקשה.

השר כהן היקר,

איננו מכירים ואני אשמח להשאיר את המצב כמו שהוא. אני לא חושב שיש בסיס למערכת יחסים כלשהי בינינו. אתה בז לי, לשכמותי ולדרך שבה אני בוחר לחיות את חיי, ואני חושב שאתה חיי את חייך באפילה רוחנית מוחלטת.

איפה ההבדל בינינו, אם כך? יפה שאלת.

אני מעולם לא אמרתי שאין לך זכות לחיות את חייך כמו שאתה מוצא לנכון. מעולם לא ניסיתי בצורה פעילה או סבילה למנוע ממך לחיות את החיים הללו. לו רק יכולתי להגיד את אותו הדבר עליך.

אני צעיר מכדי לחשוב מה יעלה בגורלה של גופתי כשיגיע יומי. נכון לעכשיו אני מתכנן לחיות לנצח, כך שאין ממש מקום לדון בסוגיה, אבל אני אוהב, כמו שאומרים, לשמור על האופציות שלי פתוחות.

אז כן, נוח לי לזכור שיש מקום בו גופתי תוכל להישרף לה, אם ארצה. אמנם הרעיון של לבלות את הנצח בתוך כד פח על מדף מעל האח, מתחת לתמונה של משפחה מאושרת, נראה לי נוראי למדי, אבל הנה דבר יפה שלמדתי – יש לי זכויות. אחת מהן, כמו שאני רואה את זה, היא הזכות לבלות את הנצח בתוך פחית.

יתכן ולא למדו הסטוריה בישיבה בה למדת, מר שר, וכמובן שאין זו אשמתך. תרשה לי להסביר. הפתרון הסופי נועד לפתור את בעיית קיום היהודים באירופה, ולפיכך גרר את הצורך להשמידם, לדעתם של הנאצים ובעלי בריתם. הפתרון הסופי לא נועד לפתור את בעיית ריבוי הגופות. שריפת גופות, לפיכך, אינה מיישמת את הפתרון הסופי מחדש. השמדה שיטתית של יהודים דווקא כן, אבל זה לא קורה, לשיטתי בגלל חיילים שעומדים בגבולות, לשיטתך בגלל אנשים שלומדים תורה, לא זה הדיון כרגע.

כמובן שאין שום מורשת לשורפי הגופות, ממש כשם שאין מורשת למניחי פסי הרכבת (גם ברכבות השתמשו הנאצים, אגב. גם את רכבת ישראל צריך להוציא אל מחוץ לחוק?), ולכן ממילא אינם "יונקים את מורשתם של משמידי העם היהודי", כפי שציינת.

לסיכום, השר כהן הנכבד, אני מבין שקשה לך לגנות מעשה בלתי חוקי הגובל בטרור (איזה קטע, גם אני יכול להיות דמגוג), זה לא שבאמת ציפיתי, אבל אנא ממך – הנח לגופה שלי.

גם לעגבניות היה טעם
לפני יותר מעשור רציתי להקליט תוכנית רדיו – הופעה של להקה שהגיעה לארץ ושודרה בגלי צה"ל. זה היה די פשוט. במיטב כספי רכשתי קלטת (פעם קראו להן קסטות, עכשיו משום מה קשה לי להשתמש במילה הזאת) ריקה של 120 דקות, תכנתתי את אחותי שתתחיל להקליט ברגע הנכון ו…

וזהו.

הקלטת נמצאת ברשותי עד היום.

מאז הטכנולוגיה הלכה והתפתחה לה בקצב מסחרר (אומרים שהתקליטור הומצא לפני 25 שנים, אני לא הכרתי אותו אז) והמצב נהיה הרבה יותר מסובך. אחותי כבר הרבה פחות צייתנית וקלה לתכנות, אבל אני לוקח את כל האחריות בנושא הזה עלי, ובכל מקרה הבעיה היא הרבה יותר חמורה.

אין לי שום מכשיר שמקליט דברים מהרדיו. הנגן שלי מקליט, אמנם, אבל אני לא חושב שהג'יגה בייטים הספורים שנותרו בו יספיקו לשעתיים של הקלטה. מישהו אמר לי משהו על משהו שמחברים בצד אחד ליציאה של הרדיו ובצד השני למחשב, והוא "דוגם". אין לי דבר כזה, אני לא מכיר מישהו שיש לו דבר כזה, וממילא אני לא אהיה ליד המחשב בזמן הרלוונטי. אם הייתי, הייתי יכול גם להיות ליד רדיו, ולא הייתה שום בעיה, אבל, כאמור – יש בעיה.

חשבתי שאני אגיד את זה לראשונה לנכד מנוזל שישב על ברכי, אבל רצה הגורל וזכיתם אתם – פעם היה יותר טוב.

שנות הקסם
היום ילדים מסתובבים עם סכינים, זה מה שאומרים, בכל מקרה. אני לא מכיר ילדים שמסתובבים עם סכינים אבל מצד שני אני לא מכיר יותר מדי ילדים, כך שהמחקר שלי לא מאוד מייצג. אם כתוב בעיתון אז כנראה שזה נכון.

וזה הזכיר לי משהו. פעם, בכיתה ה' או ו', היינו בטיול כיתתי, ובאוטובוס הוקרן הסרט "בנות". מתישהו לקראת אמצע הסרט, אני חושב, מישהו (או אולי מישהי, אני כבר באמת לא זוכר) אמר "בן זונה". זה היה הסוף. מחנכת הכיתה הנועזת זינקה על הוידאו ותלשה את הקלטת הבלתי חינוכית בעליל מהוידאו, בהתעלמות מוחלטת ממחאות קהל הצופים שהיו להוטים לדעת מה עלה בגורלה של שולי, האם ישבר הדיסטנס עם המפקדת (טליה?). שפה בלתי ראויה – לא במשמרת שלה.

זה נראה לי קיצוני מדי אז. אפשר לחשוב, אז אמרו בנזונה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה, סביר להניח שהשתמשתי בביטוי לא פעם לפני כן, ואלוהים יודע שמספיק פעמים אחר כך, אבל בכל זאת – אי אפשר היה להתעלם מהמסר. זה לא בסדר. תעשו, אל תעשו, אני נגד. קוראים לזה חינוך.

פעם היו לילדים פחות סכינים, פעם היו לילדים יותר גבולות. אולי זה קשור, אולי לא.

אחרי כמה שנים הצלחתי לראות את סוף הסרט – שולי התחתנה בסופו של דבר עם הבורר והדיסטנס נשבר. ובאמת היה יגאל.

בשעה טובה מצאנו לג'ק בית חדש. ירדה לי אבן גדולה מהלב.

תודה לליאור ולחנית שהעלו פוסטים משלהם בעניין.

תכירו, זהו ג'ק (שם זמני בלבד). הוא בן 8 חודשים, סוג של בולדוג צרפתי מעורב. ג'ק מצא אותי ברחוב בשעה שטיילתי עם בז, כלבי האהוב. ג'ק הוא כלב מקסים, חברותי ומאוד חכם. הוא כבר מחונך ויודע בדיוק איפה עליו לעשות את צרכיו. יום לאחר שמצאתי אותו ביקרנו אצל וטרינר שאישר שמדובר בכלב בריא, שישאר בגודלו הנוכחי ,או לדבריו "מותק של כלב". ג'ק קיבל כבר חיסון משושה ותילוע.

חשוב לי מאוד למצוא לו בית חם ואוהב כי לכלב שכזה מגיע את הטוב ביותר.אין לי כל כוונה לשלוח אותו לאחת מהעמותות ,שעושות כמובן עבודת קודש. לצערי אני לא יכול לשמור אותו אצלי עקב בעיות מקום/ נוכחות של כלב מבוגר שלא מבסוט כל כך מהחבר הצעיר שהתווסף למשפחה.

ניתן ליצור איתי קשר דרך התגובות לפוסט הזה, אני אחזור למייל (שכמובן אף אחד לא רואה) שיוזן בפרטים.

גלעד שליט, אלדד רגב, אודי גולדווסר.

שלושתם עדיין לא בבית. אתמול מצאתי בתא המטען את הדגל "שבו בנים לגבולם" שהורדתי לפני כמה שבועות כי הוא עשה רעש בלתי נסבל בכבישים מהירים, ושכחתי להחזיר. פתאום שמתי לב שבעצם כבר לא אומרים עליהם שום דבר יותר. אין שום דבר חדש להגיד, וזה גם סוג של משהו להגיד, לא משהו טוב במיוחד.

לא נתקלתי בשם שלהם לאחרונה, אז הנה, שלא נשכח שהם עדיין שם.

כל מיני דברים שקורים לי גורמים לי לחשוב "זה צריך להיות פוסט", אבל רובם לא מגיעים לדפוס, או למסך ה LCD שלכם, בעיקר בגלל שאני שוכח מה רציתי לכתוב, או שאני סתם לא זוכר למה חשבתי שזה מעניין. אבל במהלך אימון המילואים האחרון שלי, האמינו או לא – ניהלתי רישום. וכך, אני גאה להציג – ראשי פרקים מהפנקס, וכמה דברים שהם מזכירים לי:

מפעילות אוספות משפטים
"תוסיפי, תוסיפי. רושמת?" אמרה מפעילת האמר קרבי אחת לחברתה – "כשהם שואלים "בן כמה אני נראה לך?" או כשהם עושים "פו פו, שומעת אותי? פו פו" לתוך הפומית, וכשהם מורחים קרם שיזוף על העורף."
שאלתי אותן מה הן עושות.
"אוספות דברים שאנחנו שונאות שמילואימניקים עושים".
ואני לא הבנתי מה הבעיה עם למרוח קרם שיזוף על העורף.

אף מטאורים לא יבואו
בראשון בבוקר אמרו שיהיה גשם מטאורים בלילה, ששיאו יהיה בשתיים בלילה. הייתי יכול להגיד שנשארתי ער בכוונה, אבל זה לא נכון, כמובן. הייתי ער כי ככה זה. מקבלים פקודות, יושבים סביב המפות והתצ"אות, מתכננים, מסמנים, משרטטים קווי גיזרה, איפה המכשול ואיפה עוברת פלוגה ב' אבל לא ראינו אפילו מטאור אחד. מדי פעם הרמתי את הראש לשמיים ולא ראיתי כלום, עד שבסופו של דבר שכחתי מזה. כל היום כעסתי על עצמי, ודווקא בלילה השני ראיתי שלושה או ארבעה.

הכוכבים, כמו אבק
הוא שם של ספר של אסימוב, אבל זה היה התיאור הכי מתאים. אין כמו שמי הלילה של המדבר. אינסוף כוכבים שאי אפשר לספור, כמו חול על שפת הים, כמו אבק על המדף מעל המחשב. זה גורם לי לחשוב את המחשבות הרגילות, כמה אני קטן וכמה העולם גדול, האם יש חיים במקומות אחרים, אם נפגוש קודם את הרומולאנים או את הוולקנים, כל מיני דברים כאלה. זה בעיקר יפה. מאוד יפה. שביל החלב בוהק לו, הדובה הגדולה וקסיופיאה, חץ הצפון וג' הדרום וכל הכוכבים שהיו מכסים אותי פעם, כשהייתי ישן במדבר. דברים רואים משם, לא רואים מכאן.

לאן הזבובים עפים כשהאגם קפוא
זאת כמובן שאלה טיפשית, כי הרי בצאלים אין אגם, וממילא שום דבר לא קופא שם. אבל אני מניח שגם לו היה אגם, גם לו האגם הזה היה מאכלס זבובים וגם לו היה קופא לעיתים, הזבובים לא היו עפים לשום מקום. נראה שכל זבובי העולם מתנקזים דווקא לשם, לצאלים, ואין איך לברוח מהם.

צעיר לנצח
כבר כמה שנים שהטנק שלי לא בשימוש בצבא הסדיר. הטנק שלי, שאותו, באופן לא ברור לחלוטין, אהבתי אהבת אמת, עליו הייתי חושב ולו הייתי עורג, זה שצליל צעדיו, או ליתר דיוק חריקת זחליו, היה מעלה חיוך על פני, עת הייתי מסתובב לאחור ומביט בו בחיבה, הטנק שלי שהיה זהה לחלוטין לכל אחיו אבל יחיד ומיוחד מאוד, הטנק שלי הוא מטרה בשטח אש אי שם. הוא עומד, קרוב לוודאי מנוקב מפגיעות פגזים, מכוסה חול ואבק, בודד. ואף אחד כבר לא ילמד על טנקים כאלה. אף מדריכה לא תלמד, לא תראה, לא תספר. והטנק ימשיך לעמוד שם. הוציאו את הטנק שלי משימוש ואני נהייתי כמו המילואימניקים הקשישים שהייתי פוגש פעם, שהיו מספרים על ימיהם על הצנטוריונים. אני מזדקן, והפטון שלי נשאר צעיר לנצח.

לוף
אכלתי לוף. אני לא אוכל לוף, לא אכלתי לוף שנים. אכלתי לוף בטירונות ועוד פעם בשבוע הניווטים בקורס קצינים, וזהו. לא יותר מנגיסה קטנה, רק בשביל לוודא את מה שידעתי – אני לא אוהב את זה. עם כל שבוע שטח נוסף (בהתחלה עוד היו להם שמות, שדאות, ניווטים, דברים כאלה, אח"כ זאת כבר נהייתה שגרה) אכלתי פחות ופחות מוצרים ממנת הקרב. הלוף ירד מהר, גם התירס, הטונה, אפילו המלפפונים החמוצים, ואחרי שהסוכריות פינו מקומן לפירות יבשים הגעתי לשיא – לחם ובצל, כי זה מה שהיה ושהייתי מסוגל לאכול. אבל דודי הרס"פ בישל, הכניס פנימה את כל מה שהיה במנת קרב (לוף, תירס, חרדל, ריבת שזיפים, עגבניות ובצל) ולא היה נעים לי להגיד לו לא. מה גם שהייתי מורעב. אז אכלתי. זה לא היה רע, בכלל לא. אפילו די טעים, על סף ממש טעים. הופתעתי, אני חייב להודות. ושמחתי. הנה, יש מה לאכול. אחרי שעה וחצי, בערך, זה התחיל. הגיהוקים, ואיתם הטעם המוכר והזכור, ולא לטוב, של הלוף. אני יכול לעבוד על עצמי, אבל לא על הקיבה. בערב כבר הלכנו על שקשוקה.

פגישת מחזור
הלכתי לחתום על ציוד באפסנאות, פתאום קול קורא מימיני. ניר. ניר היה איתי בצוות בבה"ד 1, אח"כ גם בהשלמה, אח"כ נפרדנו דרכינו. ניסינו לשמור על קשר, אבל אתם יודעים איך זה. ופתאום הוא כאן. הגדוד שלו התפרק והוא הגיע לשלי, שלנו. מה אני עשיתי בשנים האלה, מה הוא עשה, ואתה יודע שגם גבי כאן, שאלתי אותו. כן, הוא ידע. הוא פגש אותו קצת קודם. בארוחת צהריים ישבנו שלושתנו, אוכלים קוסקוס צבאי על צלחות פלסטיק כתומות. כמו פעם, כשהיינו שלושתינו צעירים כחולי כותפות ואדומי עיניים, כמה ק"מ צפונית לאילת בבסיס ההדרכה של חיל השיריון, לפני שסיימנו את הקורס ונפרדנו דרכינו. סוג של פגישת מחזור. היה חסר רק ברנע שאף אחד מאיתנו לא סבל ועוד אחד שלקח לנו כמה ימים להיזכר בשמו.

ביקור האלוף
האלוף הגיע לבקר. אני לא יודע איזה אלוף זה היה, אני כבר מזמן לא שולט בתחום. מסוק נחת, אמרו שהאלוף מגיע. אנחנו מיהרנו לצאת מהחניון ולעלות לעמדות. מה זה משנה עם גדוד ההנדסה כבר פתח את המעבר או לא? העיקר שהאלוף לא יבוא לשאול אותנו מה תפקידנו בכוח ומאיפה אנחנו בארץ. אבל ככה זה עם מפעילות האמר, דווקא כשאתה צריך אותן הן לא נמצאות. לא הספקנו להניע והגיעה חולייית הטרדה. האלוף לא הגיע, הגיע רק תת אלוף, נעליים אדומות, כומתה אדומה, כיפה סרוגה ענקית וזקן לבן.
"מי אתם?" הוא שאל. רפי נהיה רפאל ואלי נהיה אלעזר, אני סתם שתקתי, בצד. המפעילות המשיכו לנמנם. איתי הכין קפה.
"מה תפקידכם?" הוא שאל.
"אנחנו צריכים לכבוש בעזרת השם את יעדי איילת והדס" השיב רפאל.
"יופי, והכל בסדר?" שאל הצנחן.
"בטח שהכל בסדר." ענה רפאל. " איך אפשר שלא הכל יהיה בסדר בראש חודש?"
הרב הצבאי הראשי חייך ונפרד מאיתנו לשלום.

(לא) רוצה בנות
אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה לי, אבל פלוגה שלמה של ילדות בנות 19 לא עשתה לי כלום. פעם זה היה עושה לי את השבוע, והיום- כלום. אפילו לא לשניה. עוד משהו שאומר לי שהתבגרתי. אני לא מרוצה מזה, אבל כנראה שאין איך לעצור את הזמן.

עפיצות, הזיות
המון זמן לא הייתי עייף כמו שהייתי השבוע. השכמה מתישהו בשעות בהן בעולם האמיתי הייתי הולך לישון, תופס כמה דקות שינה מתי שאפשר, מתי שמצליח, על הכיסא או על מכסה המנוע או סתם על האדמה, בהתעלמות מוחלטת מהעקרבים. בלילה מורידים פקודה ואז יש לתכנן ציר תנועה, כוחות ומשימות, כל מיני שטויות כאלה, ואם יש קצת מזל, אפשר לתפוס גם שעה וחצי של שינה, שוב, על כיסא, מכסה מנוע, או סתם על האדמה, בתקוה שגם העקרבים ישנים עכשיו. ביום השני החום וחוסר השינה היו מוצלחים יותר מכל סם שיובא ע"י, למשל, שר לשעבר ממיטב המעבדות בהולנד. השיא היה כשעניתי להודעת סמס שקיבלתי רק כדי לגלות שלא התקבלה שום הודעה ואני סתם מקליד מספרים. ההרים נראו כאנשים והאנשים כאנשים אחרים. רגעים שלמים לא ידעתי מי ומה ואיפה. חשבתי שאיבדתי את זה, אבל לא. אולי אני לא מתבגר אחרי הכל.

שיחת מח"ט
אחרי שנגמר התרגיל האחרון, בעודי דוהר בחזרה לבסיס, הפלוגה בעקבותי, במטרה להספיק להיכנס לבסיס לפני הפקק שייצרו עשרות האמרים, שמנסים גם הם להגיע ראשונים, להשתחרר ראשונים, לחזור הביתה ראשונים, עולים מולי בקשר ואומרים שצריך לחזור לשטח. יש טקס, המח"ט רוצה את כולם. התווכחנו, אבל זה לא עזר. חזרנו. לקח, כמובן, די הרבה זמן בשביל לצבור את כל הכוח. היה, כמובן, חם ולא היה צל כי היינו באמצע המדבר. חיכינו שם שעתיים, עד שהרס"ר הואיל בטובו לקרוא לנו. אביאל מ"פ החרמ"ש אמר שבטח ככה החיילים מרגישים כשהם לא מבינים למה הם צריכים לחכות בשמש בגללנו. לא הבנתי אם זה אמור לגרום לי להתייחס יותר יפה לחיילים בפעם הבאה, או להבין שהמח"ט יודע מה הוא עושה, אז רק אמרתי "כן, אה?" ליד ה-ח' שסומנה בסרט סימון לבן היה עץ אחד תחתיו נדחסו כמה עשרות אנשים, השאר היו מפוזרים לאורך צלעות ה-ח'. אני עמדתי במרכז הצלע המרכזית, מחכה לראות מה היה למח"ט כל כך חשוב להגיד. בפתח דבריו הוא ביקש ממי שעומד מתחת לעץ לבוא לעמוד ליד כולם, כלומר להתקדם כשניים וחצי מטרים קדימה. כמה בודדים צייתו, הרוב המוחלט נשאר במקומו, אני הלכתי לעמוד בצל גם. נהיה לי חם, פתאום. המח"ט ביקש שוב, לא ממש עזר לו, אז הוא דיבר על זה שהיה תרגיל מצויין, ואז הוא ומפקד האוגדה העניקו דרגה לאיזה קצין מטה. כשהוא הזמין את כולם להרמת כוסית חגיגית כולם רצו בחזרה לרכבים, לתפוס מקום טוב בפקק בכניסה לבסיס.

ארוחה חגיגית
בבסיס, אמר המג"ד, מחכה לנו ארוחת צהריים חגיגית. בד"כ ארוחה חגיגית אומרת שניצלים, צ'יפס סלט ירקות קצוץ דק וחומוס, בניגוד לנתחי עגבניה ונקניקיות ביום רגיל. אחרי שבוע של מנות קרב הארוחה הזאת נשמעה לא רע בכלל.בין שתיים לשלוש בחדר האוכל. רק שבחדר האוכל אליו הגענו שלחו אותנו לחדר אוכל אחר, שם לא שמעו עלינו בכלל, וחדרי האוכל האחרים בהם ביקרנו היו נעולים. בסופו של דבר את הארוחה החגיגית – שניצל ארוז בתוך בגט עם חומוס צי'פס וסלט – אכלנו בשק"מ. המג"ד ישב בשולחן לידי.

ציפורים בדרך הביתה
בדרך הביתה שמעתי גלגל"צ. כמה התגעגעתי. ראיתי מסוקי קרב בשמיים מעלי, במבט שני אלה היו ציפורים. אני צריך לישון.