המגדלור

אתמול דיברתי בטלפון עם אמא שלי. זה לא ארוע כל כך נדיר, אבל הוא מתרחש, בד"כ, לקראת סוף השבוע. דיברנו לאחרונה ביום שבת, לא הספקתי לחוות מספיק בשביל לספר לה עדיין.

"אתה בא בסוף שבוע?" היא שאלה.
"כן, נראה לי שכן." עניתי.
"אה, יופי, כי סבתא עושה מסיבה".

אני חושב שזאת הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה. סבתא שלי לא עושה מסיבות. סבתא שלי לא חוגגת כלום. אני לא בטוח שסבתא שלי חייכה אי פעם, ואני משוכנע שאם כן זה לא היה בנוכחותי. סבתא שלי שומרת תמיד על איפוק פולני אופנייני, מלווה במבט של חוסר שביעות רצון ואכזבה מסויימת.

"מה סבתא חוגגת?" תהיתי בקול רם.
"את הקיצבה החדשה" ענתה אמא.

כי עכשיו, אחרי 60 שנות זלזול והתעלמות, סוף סוף מתחיל לזרום הכסף הגדול, הכסף האמיתי, הכסף שישנה את מצבם של עשרות אלפי ניצולי השואה השחיים מתחת לקו העוני (איפשהו בין שבעים למאה אלף, תלוי מי סופר). עכשיו, שמקבלים 83 ש"ח (בממוצע) אפשר לקנות תרופות, אוכל, אולי משקפיים חדשים כי המספר עלה, איזה ביקור אצל רופא השיניים, ואפילו ישאר קצת בשביל לקנות איזה שוקולד לנכדים.

סבתא שלי החליטה להוציא את כל הכסף על דג מלוח.

החיים הטובים.

יש לי פצע שאני מתעקש לחפור בו, לקלף את הגלד שמכסה אותו בסופו של דבר, לפתוח אותו ולהתחיל מהתחלה.
זה לא פצע אמיתי, כמובן, זה פצע מטפורי, אבל זה רק אומר שהוא קצת יותר כואב.

למה אני עושה את זה? כי אני אידיוט. למה אני מספר לכם את זה? אין לי מושג.

יש שתי קסדות אופניים על המדף שמאחורי. לפעמים אני רוכב עם, בעיקר ברכיבות כביש ארוכות, או בשטח. כשאני רוכב למכולת וחזרה אני רוכב בלי. קוראים לזה "בחירה חופשית", זאת מין יכולת כזאת שיש לי ואני משתמש בה כשבא לי. בשאר הזמן אמא שלי מחליטה במקומי.

ח"כ גלעד ארדן מנסה להעביר חוק שיחייב אנשים לרכוב על אופניים עם קסדה, ומאיים בקנס של 250 ש"ח על מי שיתפס בלי. רעיון נחמד, באמת. רק שהוא לא יעזור.

הוא לא יקטין את מספר רוכבי האופניים שנהרגים בכבישים, הוא לא פותר את הבעיה. רוכבי אופניים נהרגים כי דורסים אותם, לא כי אין להם קסדה על הראש. רוב רוכבי האופניים שנדרסו למוות בכבישי ארצנו רכבו עם קסדה, היא לא עזרה להם. קסדת פלסטיק קלילה לא תעזור לאף אחד מול משאית שנהגה לא מבחין בו.

אז איך מקטינים את מספר ההרוגים? מפסיקים לדרוס אותנו, ויש כמה דרכים לעשות את זה. הדרך הראשונה היא שאנחנו נפסיק לרכוב. אני לא חושב שזה יקרה, היות ורובנו מכורים מספיק, טיפשים מספיק, אמיצים מספיק, בשביל לרכוב גם היום בכבישי ארצנו. מה עוד אפשר לעשות?

אפשר לחנך נהגים.
אפשר לסלול שבילי אופניים בערים.
אפשר לסלול כביש סגור למכוניות, בו יוכלו לרכוב כל רוכבי הכביש ובא לציון גואל.

קסדה היא רעיון לא רע בכלל, היא תגרום לילד הקטן שאתמול הורידו לו את גלגלי העזר לא לפתוח את הראש אם יפול, אבל היא לא תציל את החיים של הרוכבים בשוליים.

בימים ההם בזמן הזה
אני לא מאמין בט' באב. אני לא קונה את זה שבית המקדש חרב היום. בטח שלא שניהם. נגיד שבערך שניהם בקיץ, מילא, אבל לא יותר מזה.

בר קמצא ואני
מצחיק איך קוראים לזה שנאת חינם. למה חינם? השנאה הזאת עולה לי המון המון כסף. שונא אותם על כל שקל שהם לוקחים. על כל שקל שהם מקבלים בשביל ללמוד בישיבות כשמעלים את שכר הלימוד לסטודנטים. על כל שקל שאני מוציא על מצופה בשק"מ של צאלים, כשהם לא עושים מילואים, או משרתים בצבא בכלל לצורך העניין. על כל שקל שהם מקבלים בשביל לחתן אותנו ולגרש אותנו ולקבור אותנו כי הם לא מוכנים לאפשר שם דרך אחרת. מיליארדי שקלים של שנאה. לגמרי לא חינם.

ובמעבר חד
אני רוצה לנצל במה צנועה ודלה זו בשביל להסיר את הכובע בפני אלכסנדר וינוקרוב. יש לי בעיה איתו, עם הקבוצה שלו, עם קזחסטן בכלל. זה לא בגלל בוראט, זה בגלל שאני לא אוהב מילים עם "ח". מפריע לי. שטחי, אני יודע, מעולם לא טענתי שיש בי עומק, אבל אני לא יכול שלא להתפעל ולהעריץ. אחרי התרסקות לא נעימה בכלל, חבוש ותפור כולו (או לפחות ברגליים, אבל זה חלק משמעותי למדי ברכיבת אופניים) שוב ושוב הוא מוספד, ושוב ושוב, כמו עוף החול הוא חוזר לחיים בשביל להראות לפרשנינו מאיפה משתין הדג. כבוד לגלוריוס ניישן אוף קזחסטן.

וגם
ליפהיימר רביעי, קונטדור שני, דיסקברי מדורגת שניה בדירוג הקבוצות, הרבה יותר טוב משקיוויתי ויש סיכוי לא רע בכלל לחולצה צהובה בשער הניצחון. לא מעניין אף אחד, אני יודע. אז מה?

בניגוד לשמועות שרצות בשנים האחרונות בעולם, חבל דרפור הוא מקום בטוח ושליו שהשלום שורר בו. נמרים גרים עם כבשים, זאבים רובצים עם גדיים, מה עוד אפשר לבקש?

איך אני יודע?

נשיא סודן אמר. היה כתוב בוייייינט. אז זה בטח נכון.

סתם האמריקאים מוציאים שם רע.

עכשיו אפשר לאסוף את כל הפליטים שמונחים ברחובות באר שבע ולהחזיר אותם לגן העדן ממנו ברחו, ובא לציון גואל.

שבוע נפלא לכל בית ישראל.

היום יוצא "הרובוטריקים" לאקרנים, אין לי מושג כמה זמן חיכיתי לסרט הזה, ויש גם הופעה שמאוד רציתי לראות. הזמינו אותי למסיבה ולברביקיו, ובלי שום קשר יש לי המון שעורים לעשות, אבל זה לא חשוב.

אני יושב עכשיו ליד אותו השולחן שלידו ישבתי לפני שנה, כששמעתי על קטיושות שנופלות בצפון. לא חשבתי שאחת מהן בסופו של דבר תיפול כמה ימים וכמה מאות מטרים מהבית שלי. לא חשבתי שאני אעשה דברים מטופשים כמו לנסוע מההורים במרכז לחיפה רק בשביל להשקות את העציצים, לא חשבתי שאחרי שנה אני אלך לעצרת למען שחרורם של אודי, אלדד וגלעד. לא חשבתי שהם עוד יהיו שם.

יש משהו בקול של אמא, בקריאה של אמא. אני לא יודע מה בדיוק, לא הייתי אמא אף פעם. כשהייתי בצבא שמעתי פעם הקלטה של בתיה ארד, הפונה לבנה השבוי אי שם.

"רון, זאת אני, אמא שלך".

אין לי מושג כמה שנים עברו מאז, אבל אני עדיין שומע את הקול הזה, וצמרמורת עדיין תוקפת אותי. היא לא זכתה לראות את בנה חוזר הביתה, אבל יש עוד אמהות ובשבילן עוד לא מאוחר.

אז היום בערב, בשעה שבע וחצי, בגן האם בחיפה, יש עצרת אמהות, בקריאה לשחרור הבנים. בסופו של דבר, לשם אני הולך. אפילו שאני מרגיש קצת טרחן כשאני כותב על זה, אפילו שזה קצת משעמם, אפילו שהרובוטריקים יותר מעניינים, צריך להחזיר אותם הביתה.

[הכותרת נכתבה בלשון זכר בטעות שתוקנה בהמשך הפוסט, ההצעה פונה לשני המינים]

נעדרתי מכאן לאחרונה עקב שירות מילואים של שלושה שבועות אי שם בצפון, היה חם ,מגניב ובעיקר מצחיק.

ולענייני היום…

חזרתי לנגן. בגיל 15 התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה, הצלחתי לעשות את זה ברצף למשך שנתיים ואז הפסקתי. מאז חזרתי ושוב הפסקתי ואז חזרתי ושוב הפסקתי. אבל עכשיו אני רציני. באמת. כרגע אני בשלבים מתקדמים של הסרת חלודה ומתחיל לייצר אפילו התחלות של סקיצות מקוריות.

אני מספר את הסיפור המרגש הזה כי אני מחפש מישהו או מישהי לנגן איתו או איתה. מהפורומים כבר התייאשתי, הם מלאים בילדים בני 16 ששולטים מצויין ב"גרם מדרגות לגן עדן" ועוד שני סולואים של מטליקה ותו לא. בלי יותר מדי אגו או שאיפות להגיע לכוכב נולד, אני מאמין בלעשות דברים בשביל הכיף. אני לא מחפש לנגן עם עילוי אבל כדאי שיהיה מושג בסיסי, מה שחשוב לי זה הרצון לעשות משהו מקורי או לפחות בכיוון. אפשר ליצור איתי קשר בתגובות או דרך הקישור הזה.

אגב, מבחינת סגנון אני פתוח כמעט כמעט להכל בתור אחד שבפלייליסט שלו פינק פלויד באים מיד אחרי "אבא שמעון" של ציון גולן.

גיבור אל
אל תתקשרו אלי. אל תבואו לבקר. אל תזמינו אותי לשום מקום. אל תעשו שום תוכניות שמערבות אותי. אני לא אענה, לא אפתח לכם, לא אבוא ולא אשתף פעולה. היום מתחיל הטור.

בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב
אני לא יכול להגיד איזו קבוצת כדורגל אני אוהד, אני לא חושב שיש כזאת, אני לא חושב שאי פעם היה חשוב לי מי ינצח (מלבד הפעמים בהן שיחקנו נגד ו' 2, כמובן, אבל כבר די הרבה זמן שלא עשינו את זה). אני מניח שאם ממש תלחצו עלי אני אוכל להגיד שאני אוהד את מכבי תל אביב בכדורסל, אבל אני לא אצליח לתת שמות של שחקנים, או להגיד שראיתי משחק. כשאני חושב על זה, אין לי מושג מתי מתחילה עונת הכדורסל, אם היא אי פעם מפסיקה. מדי פעם הרחובות שוממים כי יש איזה משחק של מכבי, זה הזמן שלי לצאת החוצה – אין פקקים, אין עומסים, אפשר לשבת איפה שרוצים בקולנוע – מת על מכבי.

ביד חזקה ובזרוע נטויה
כל עוד לאנס היה שם, לא הייתה לי דילמה בכלל. קניתי אופניים כמו שלו (טוב, לא ממש כמו שלו. למעשה אין טיפת קשר בין האופניים שלו לאופניים שלי, מלבד העובדה שלשניהם יש גלגלים, ומדבקה עם אותו הלוגו), חולצה כמו שלו (הפעם כן, באמת כמו שלו) והרגשתי ממש כמו אחד מהחבר'ה, ואז הוא ניצח את הטור של 2005 ותלה את הקסדה, ואני נשארתי בלי קבוצה. מצד אחד, קבוצה לא מחליפים, ומצד שני – הקבוצה לא עשתה לי כלום, זה הוא, אז בלעדיו – הקבוצה היא רק אנשים שבמקרה לבשו את אותם המדים. אז בטור שעבר, אני חייב להודות, לא ממש תמכתי באף אחד, לא באמת אכפת היה לי מי ינצח, אבל השנה זה לא יקרה.

האהבה הישנה, זאת שברחה לי
לגמר הגדול הגיעו שתי קבוצות – למפרה פונדיטל, בזכות רוכב צעיר ומבטיח בשם דניאלה בנטי, שהזכיר לי את הילדה שאהבתי אהבת אמת אי אז בכיתה ד' (וגם כמה שנים אחרי), ודיסקברי צ'אנל, קבוצתו לשעבר של לאנס ארמסטרונג, כי בסופו של דבר, עדיין יש לנו (כמעט) את אותם האופניים, וגם כל הקבוצות האירופאיות האלה קצת מעצבנות אותי. אנטישמים כולם.

הפעם ברחתי אני
בסופו של דבר בחרתי בדיסקברים. אני אוהב את הערוץ, והם מרגישים לי הכי נכונים, אז עם זה נלך. נכון, הם לא מועמדים לזכות ביותר מדי, אבל לאהוד את האנדרדוג זה חלק מהעניין, לא?

עוד 3550 ק"מ וזהו
אז עוד כמה שעות יתחיל הטור דה פרנס ה94. הערוץ הראשון משדר (וגם יורוספורט, איפשהו באזור החמישים ומשהו על הממירים שלכם, או על שלי, לפחות). הכל פתוח. הכל יכול להיות. סוף סוף יש מה לראות בטלוויזיה.

אמש חזרתי, בשעה טובה ומוצלחת (אם כי מאוחרת יותר מהשעה המתוכננת, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי) מארצות הניכר. מבקרת הדרכונים בכניסה תיחקרה אותי ארוכות ועמוקות, מה שם אבי ומה שמה של אימי, איפה אני גר ומה אני עושה שם, מאיפה באתי ולאן אני הולך, אבל הכניסה אותי בסופו של דבר, והנני כאן.

אז קצב לא יואשם באונס (כנראה) והיו כל מיני ניסיונות לפיגוע ברחבי העולם, ארמון הנציב מתמרק ומשתפץ לקראת בואו של טוני בלייר ואני מניח שכמה וכמה כדורים הוחלפו בינינו לבין ידידינו מעברה השני של גדר ההפרדה, אבל כלום לא השתנה. טוב לחזור הביתה.

עכשיו רק נשאר להתחיל לכתוב.