המגדלור

רק בגלל הרוח
אני זוכר מתי נזכרתי שעברו שלושה חודשים מיום נפילתו בשבי של גלעד שליט. אני זוכר שאמרתי לעצמי ששלושה חודשים הם המון זמן, שלא יכול להיות ששלושה חודשים אף אחד לא יחזיר אותו הביתה, אבל עברו עוד תשעה ומעט מאוד, אם בכלל קרה מאז. ספק אם משהו יקרה עד השנים עשר ביולי. בבוקר שבת, בראש הנקרה, הפריחו כמה אלפי אנשים כמה אלפי בלונים לבנים בתום מסע אופניים שכותרתו "אל תתנו לאדישות להרוג אותם". הבלונים פרחו ועפו להם לצד הלא נכון.

חם, חם, חם
היה חם ביום שבת. לא חם כמו שאמרו שיהיה, אבל השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, אחרי הכל. כמה חם כבר יכול להיות? ובכלל לא האמנתי שהתעוררתי ביום שבת לפני שש בבוקר, ממש כמו בימים שהיה צריך לקום לכוננות עם שחר, רק בלי האפוד. במידה מסויימת זה היה סוג של שיפור, אבל בזמן שגררתי את עצמי מהמיטה קשה היה לי לראות את זה ככה. חשבתי אולי לוותר, אבל משהו שאבא שלי אמר לאמא שלי לפני כמה ימים הדהד לי בראש – "אם זה היה הבן שלך היית רוצה שהם יבואו." אז הלכתי. גם הם באו, ועוד משהו כמו 4000 אנשים. אפילו שהיה חם.

אם יש גיהינום, ככה הוא מרגיש
קראתי לאחרונה את "אם יש גן עדן". הוא עשה לי משהו, אני לא יודע מה בדיוק. אולי זה קשור לעיסוק המוגבר שלי במילואים בתקופה האחרונה, שגררה להבנה שהמילואימניק שנתן לי טרמפ הביתה פעם צדק כשאמר שהסדיר הוא רק הטירונות למילואים.
אני לא יודע מי מחליט איזה מוות הוא חסר משמעות ואיזה לא, מה הקריטריונים, איזה קורבן צריך להקריב ואיזה לא, אבל השרירותיות, השרירותיות. אנחנו משרתים אידאל או אגו? בדיוק בגלל זה צריך לשחרר את כל האסירים שצריך, את כולם, אם צריך, בשביל להחזיר אותם הביתה. זה לא יהיה מאות או אלפי אסירים תמורת שלושה, זה יהיה תמורת כל אחד ואחד מאיתנו שלובש או ילבש מדים, ההורים שלנו, החברים, הנשים והילדים. כולנו, בעצם.

בגלל מאבקי כוחות וזריקת אחריות הדדית בין הצבא למשטרה, בגלל חוסר רצון להחליט, או אולי רצון שלא להחליט, מצד הממשלה, פליטים מדארפור שמגיעים לארץ מושלכים (לאחר שנת לילה בבסיס צה"לי, יש לומר) ברחובות ב"ש. למשפחה מאתמול (אמא, אבא ושלוש ילדות) היה מזל והם מצאו עצמם בכניסת לבית החולים סורוקה, אבל לקבוצה מהיום (שבע נשים, שמונה גברים ואחד עשר ילדים) היה קצת פחות מזל, והם סתם נזרקו לרחוב.

זה העציב אותי לשמוע שככה אנחנו מתנהגים, אני זוכר שחשבתי שמתקני כליאה צבאיים הם פתרון גרוע, איך לא חשבתי שיכול להיות הרבה יותר גרוע?

אז מסתבר שיכול גם להיות הרבה יותר טוב. רשת מלונות פתאל הודיעה אמש כי היא החליטה לאמץ את הפליטים. את ההחלטה קיבל בעלי הרשת, דוד פתאל, כששמע שהפליטים נדרשים לצאת מבאר שבע. מטעם הרשת נמסר כי הפליטים יקלטו החל ממחר בערב לעבודה ומגורים במלונות החברה בים המלח.

עוד קצת. ממש עוד קצת.
ובלי שום קשר, ממש היום לפני 38 שנים, יצא השיר "ספייס אודיטי" של דיוויד בואי לאוויר העולם. השיר שמספר על רס"ן תום שממריא לחלל ולא חוזר היווה השראה מסויימת לקריירה הצבאית שלי, אם כי הקפדתי תמיד לחזור. כמה מידידי הקרובים הביעו אכזבה שפשטתי מדי לפני שהגעתי לדרגה המיוחלת, וזאת הזדמנות טובה להזכיר להם שיש לי עוד כמה עשרות שנות מילואים לפני, בתוך הפחית שלי. גם לרב סרן נגיע.

וסוג של עדכון
עד שפורסם הפוסט עבר חלף לו היום, וכבר נהיה מחר. אם כן, ממש אתמול לפני 38 שנים …

איגוד נהגי המוניות קרא להפסיק לשדר את הפרסומת של מק'דונלדס בה מוצג נהג מונית בצורה, בואו נאמר, לא מאוד חיובית, כי זה פוגע ברגשותיהם.

איגודי נשים קוראים להחרמת הסדרה "האלופה" אם לא יופסק קו עלילה ובו מגישה אישה תלונה שקרית על הטרדה מינית כנגד ראש הממשלה, היות וזה מציג נשים כשקרניות וכמגישות תלונות שווא.

ותיקון לחוק יסוד:ירושלים שהתקבל הבוקר בקריאה טרומית יאפשר למועצת העיר ירושלים לאסור קיומם של מצעדים ותהלוכות "מטעמים של פגיעה בסדר הציבורי ברגשות הציבור או מטעמי דת". הצעת חוק שהוגשה על ידי ש"ס מרחיבה את האיסור לכל הארץ אושרה ברוב של 41 נגד 21 חברי כנסת. זה אומר שמצעד הגאווה לא יתקיים בירושלים, וגם לא בשום מקום אחר, כדי שחס וחלילה לא יפגעו רגשותיהם של מי מהעוברים והשבים.

שנים עשר אנשים צעדו להם ברגל מאפריקה מוכת הקרבות, מגיפות, דבר שחין ושאר ירקות, וזכו בסופו של דבר להגיע לארץ המובטחת. אפילו לקח להם שלושים ותשע וחצי שנים פחות מלנו. כוחות הצבא תפסו אותם, הלינו אותם במתקן צבאי והבוקר העבירו אותם לידי משטרת מחוז הדרום. השוטרים סירבו לקבלם ורצו להחזיר אותם לצבא, אבל גם הצבא לא רוצה אותם. נכון ללפני שעה הם יושבים מחוץ לש"ג. אף אחד לא רוצה אותם.

אבל הם לא נשים, לא נהגי מוניות, לא דתיים או סתם הומופובים. אז אין להם רגשות.

ולא, לא אותם פליטים אפריקאים הם הנושא, הם לא. הנושא הוא שנהיה לנו יותר מדי חשוב לחוס על רגשות של אנשים, שחס וחלילה לא יפגעו ברגשות שלנו, שאף אחד לא יעלב. הרגשות נהיו הדבר החשוב ביותר, ובדרך להציל אותם אנחנו דורכים על כל השאר.

זכויות אדם? חופש הביטוי? שטויות. העיקר שאף אחד לא יפגע.

אז איך אומרים?

כנסו כנסו. לפרופורציה.

פעם אחת בחיי הייתי במשחק כדורסל.
משחק כדורסל אמיתי, כלומר.

זה היה משחק שלישי מתוך חמישה בגמר (או גביע, אין לי מושג) בין מכבי תל אביב לגליל עליון, מכבי ניצחו, אני לא זוכר בן כמה הייתי. הלכתי עם אבא שלי ואחותי, ועוד חברים שלו מהעבודה ואיזה ילד או שניים.

קנו לי צעיף. עוד יש לי אותו, אם אמא שלי לא זרקה לי אותו.

לפני שהמשחק נגמר אבא שלי רצה שנלך. נכון, לא ראינו את סוף המשחק, לא ראינו את סל הניצחון, אבל לפחות לא נתקענו בפקק.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, או אתמול, אם תרצו שאהיה ספציפי, ראיתי מודעה (בהארץ, איך לא) ובה פלסתינים מזמינים ישראלים להפגנה גדולה שמטרתה להראות שהרוב בשני הצדדים רוצה שלום, שתתקיים בכפר ענתא ליד ירושלים, איפשהו דרומית לחיזמא, המוכרת לחלקנו מהמחסום הידוע בעל אותו השם.

מסיבות שונות ומשונות, אקדמיות בעיקרן, אם כי קשה להגיד שהמשפט "דיברנו עם הפת"ח והבטחנו את בטחון המשתתפים" עורר בי תחושת בטחון, לא הגעתי להפגנה, אבל חשבתי עליה.

הבוקר קראתי שההפגנה התפזרה מעצמה מוקדם מהצפוי. למה? כי הפלסתינים רצו להגיע מוקדם למחסום, לפני הפקקים.

אולי אנחנו מספיק דומים בשביל שיהיה שלום אחרי הכל.

הקהילה היהודית בעיירה הקטנה והמנומנמת וודנטון, אי שם בפאתיה הצפוניים של מדינת ניו יורק, הייתה קטנה ומנומנמת אף היא. שום דבר מיוחד ומרגש לא התרחש שם. לפחות לא עד הקיץ של 2005.

באותו הקיץ התפרצו כמה צעירים ממוצא מזרח תיכוני (וביניהם גם כאלה שמותחים את ההגדרה "צעיר" אל הקצה) אל מבנה סמוך לבית הכנסת בעיירה והחלו ליידות אבנים וחפצים כבדים אחרים בנערים יהודים ששהו במקום. באותו הזמן התקיים במקום דיון שצולם עבור ערוץ הטלוויזיה המקומי, ובצילום נראה בבירור אחד המתפרצים, סמיר אל ברדעי, מטיח אבן בפניו של בראדלי נימן, נער יהודי בן 16, שאיבד את הכרתו כתוצאה מכך, ושזכה בה רק לאחר כמה ימים במחלקה לטיפול נמרץ.

כשהגיעו השוטרים לעצור את ההתפרעות קיללו אותם המתפרצים ואף השליכו עליהם כיסאות עד שלבסוף הצליחו השוטרים לעצור אותם.

למרות צילום הוידאו המרשיע החליט חבר המושבעים לזכות את אל ברדעי מהאשמת נסיון רצח, והוא הורשע בגרימת חבלה, איומים והשגת גבול בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מהמניעים הגזעניים שהביאו לביצוע העבירה.

זה מטריד, זה מרגיז, וזה גם לא נכון.

או לא לגמרי נכון.

סאמיר אל ברדעי הוא בעצם שמשון סיטרין, בראדלי נימן הוא הילאל מג'יידה. גם המקום לא לגמרי מדוייק, וודנטון השקטה היא למעשה מקום מושבם של שבט המואסי אי שם ברצועת עזה.

אבל המשפט היה אמיתי, ושמשון סיטרין אכן זוכה לחלוטין מניסיון לרצח, ללא שום התחשבות במניעים הגזעניים שהביאו אותו לביצוע ניסיון הלינץ' הזה.

אין לנו מה לעשות עם זה, רק לזכור בפעם הבאה שנשמע על יהודי מותקף ברחובות פאריז או על גדות התמזה.