המגדלור

הבוקר, בעודי יושב ומעיין לי להנאתי בדה מרקר נתקלתי בכתבה שמספרת שזרובבלה (מפרגן לה לינק, בטח שמפרגן), בלוגרית ידועה ככל הנראה, מפרסמת תמונות שלה בבגדי ים של פלפל כחלק מקמפיין חדש שלהם.

זאת סוג של נישה פרסומית חדשה, והגיונית לגמרי. הרי אם מפסיקים לראות טלוויזיה ועוברים למחשב כמרכז הבידור, אז למה שהפרסום ישאר מאחור? אם הבלוגרים הם גיבורי התרבות החדשים, למה שצביקה פיק ימשיך לפרסם?

הדבר היחיד שמפתיע אותי הוא שאלינו אף אחד עוד לא פנה. למרות העליה העקבית במספר הכניסות, למרות העומק, למרות הנאמנות הבלתי מתפשרת שלנו לעקרונות הצדק והיושר הציבורי, למרות שלאורן יש גוף של שחיין (לא שהסתכלתי, אורן, אבל, אתה יודע…) ולמרות שלי יש בגד ים, אף מפרסם עוד לא פנה אלינו.

חבל.

הפסד שלהם.

(אף פעם לא מאוחר מדי)

שלום, אני ערן סנדלר. אני בטח זכור לכם מפוסטים קודמים כגון "עבודות בכביש".

אני סטודנט בערך. בגדול זה אומר שאני לפעמים לוקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה אבל בדרך כלל מוצא את עצמי לא ניגש לבחינות מחוסר זמן או עניין. אני לא הייתי אף פעם במכללות ובאוניברסיטאות הרגילות ומלבד תגובות פה ושם על שביתת הסטודנטים ואין ספור דיונים עם אורן על הנושא לא דיברתי על זה יותר מדי.

הפעם, במקום לבקר צד זה או אחר יש לי הצעה. היא כנראה לא מספיק מבושלת אבל היא צריכה לצאת החוצה כדי שגם אחרים יהרהרו בנושא קצת.

כבר רבות דובר ונאמר על כך שרוב הדברים שבאמת קורים בכנסת נמצאים בוועדות השונות. שתי הוועדות שרלוונטיות לעניין החינוך (הגבוה והרגיל) הן ועדת החינוך של הכנסת וועדת הכספים של הכנסת.

כמו כן, רבות דובר על כך שאין נציגות בכנסת לסטודנטים. אין איזו שדולה או גוף שהסטודנטים עומדים בראש מעיינותיו ועל כן סטודנטים הם, מכל הבחינות בתחום הזה, אזרחים סוג ב' ומטה. מה גם שרוב הסטודנטים לא נמצאים במערכת ההשכלה הגבוהה למספיק זמן (רובם יוצאים אחרי 3-4 שנים אחרי תואר ראשון, פחות אחרי תואר שני ועוד פחות אחרי תואר שלישי) כדי להוות גוף שיכול לרקום את הקשרים הדרושים בוועדות השונות על מנת שישפיעו בצורה משמעותית.
במהלך נסיעה הבייתה אתמול עלה בי רעיון אשר שואל כמה רעיונות ממערכת החינוך הגבוה בארה"ב.

באוניברסיטאות האמריקאיות, בפרט הפרטיות שבהן, יש מושג חזק מאד ופעיל של תחום הבוגרים ה-Alumni. בוגרי אותן אוניברסיטאות ממשיכים להיות בקשר עם האוניברסיטה בה למדו. הם תורמים לה כספים (לפעמים) ונשארים מעורבים ברמה כזו או אחרת בחיי האוניברסיטה, הניהול שלה וההחלטות שלה.

לפני שאתם קופצים בראש ואומרים לי "למה אתה רוצה שאנשים פרטיים (ואני לא אזכיר פה איזה נדבן ממוצא רוסי) יתרמו כסף על דברים שהמדינה צריכה לתת?", אני אומר לכם שזה לא העיקר פה, אז תמשיכו לקרוא.

מה אם בנוסף למועצת סטודנטים ארצית (או התאחדות הסטודנטים, תקראו לזה איך שאתם רוצים) תהיה מועצת בוגרי המכללות והאוניברסיטאות?

למה שלא יהיה גוף של אנשים שלא, כפי שאורן אמר לי לא פעם, יתחלפו כל 3-4 שנים. שיהיה גוף שיש לו את הידע, הנסיון (כולל הנסיון ממקור ראשון של התמודדות עם עבודה ולימודים) ואת הרצון לתרום ולדאוג שבכנסת יהיה ייצוג הולם של הסטודנטים?

גוף כזה, יכול להתחבר למקורות החשובים כגון ועדת הכספים וועדת החינוך ולדאוג שאנשים יבינו שפגיעה בחינוך היא פגיעה ארוכת טווח במדינה.

גוף כזה יכול, במידת הצורך, להפעיל את הקשרים שלו ואף (במידת הצורך) הממון כדי לדאוג שלסטודנטים יהיו "אבא" ו"אמא" בכנסת שלא דואגים לכסא שלהם כל קדנציה ולא תלויים בהחלטות פופוליסטיות או קואליציוניות.

כמובן שגוף כזה יהיה תלוי ברמה זו או אחרת בהתנדבות ובהרתמות של הבוגרים למען שאר הסטונדטים אבל אני בטוח שלאלו שבאמת חשובה ההשכלה הגבוהה (וגם הנמוכה) בישראל ישמחו לתרום מזמנם ומרצם על מנת לקדם שדולה שתוכל (כולי תקווה) להוות מגדלור שינחה וידאג לחינוך בישראל במים החשוכים והעכורים של הפוליטיקה הישראלית.

כפי שאמרתי, הרעיון לא ממש מבושל. הוא עדיין תחת קטגוריית "יש לי הרבה זמן לחשוב במהלך הנסיעה הביתה" ואני (כפי שאמרתי גם כן) בערך סטודנט. עם כל זאת, אשמח לקבל תגובות ולפתוח דיונים פה (או במקום אחר אם יש צורך) על הנושא.

הפוסט נכתב בהשראת הפוסט המצויין שכתבה איה מרקביץ'.

בימים האחרונים הייתי עסוק מעל לראש בשביתה זכרה לברכה. כבר במוצ"ש הבנתי שהכל עומד להיגמר בדיל מסריח, כאשר אורי חברי היקר שלח לי SMS מנתניה- "משהו מסריח קורה פה" , כתב.

במשך כל השביתה הזו גילינו את המשמעות בלהיות "אחרים". עד היום היינו ילדים טובים, תלמידים ממושמעים בתיכון, חיילים טובים בצבא, הלכנו בתלם. בשביתה הזו לפתע הפסקנו להיות "נחמדים" וברגע שאתה מעז במדינת ישראל להיות "לא נחמד" המשמעות היא שמשסים בך את בריוני היס"מ. לפתע גם ראשי האוניברסיטאות פועלים נגדך בתכסיסים עלובים של איומים, לאחר מכמובן שמילאו להם את הפה בכסף, רק שיסתמו את פיהם וישרתו את האינטרסים של האוצר.

מרקס טען שאדם יכול להבין את המציאות רק כשהוא מנסה לשנות אותה, אתה מבין כמה קיר חזק רק כשאתה מנסה להפיל אותו במו ידיך. אתה מבין עד כמה מושחתת ומתפוררת מבפנים המדינה בה את חי, רק כשאתה מעז לערער באופן לגיטימי על האוכל הגרוע שהיא מנסה לדחוף לפיך.

את "האחרות" האחרונה שחווינו כלל לא צפינו מראש. ברגע שהפסקנו לשרת את מטרותיו של שונשיין, הוא ויקיר שגב (היהיר והשחצן שבטוח שהסטודנטים הם חיילים בפלוגה שלו בגולני) החלו לכנות אותנו "קיצונים", הזמינו מאבטחים שירחיקו אותנו מהדיונים ומכרו אותנו ואת המאבק הראוי הזה במחיר זול, זול מדי.

המאבק לא תם. המבחן הראשון יהיה ביום חמישי, אני מקווה שציבור הסטודנטים יחוש את אותה חוסר נוחות שאני אחוש כשאכנס לכתה ויצביע ברגליים, יראה שהמאבק לא שייך לפוליטיקאים, אלא לסטודנטים האמיתיים.

הבוקר גיליתי כי חל מהפך בגישת ראש הממשלה ואנשיו כלפי הסטודנטים. אנשי ראש הממשלה הבינו סוף כל סוף את כוחם האמיתי של הסטודנטים והבינו כי יש להתחשב בהם ובדעתם. לכן ובהמשך לדרישת הסטודנטים ראש הממשלה מתכוון להעניק לסטודנטים זכות וטו על החלטות ועדות שוחט, תהיינה אשר תהיינה.

כן, בטח.

לא ברור לי של מי הספין הפעם. שלשום, בדרכם העסקנית והשקרית, ניסו יועציו של ראש הממשלה לרמות את נציגי הסטודנטים לגבי הסכם הרבה פחות טוב עבור הסטודנטים. ההסכם של שלשום דיבר על בורר בעוד שכרגע מדובר על הישג שלכאורה מוציא את האויר מהבלון שנקרא ועדת שוחט.

זה נשמע יותר מדי טוב ואני כבר מחכה לראות מאיפה יבוא הספין הבא, בדיוק כפי ששלשום, עת ניסו ראשי האגודות לשכנע אותנו שמדובר בהסכם טוב, מישהו החליט להדליף מוועדת שוחט כי שכר הלימוד יעלה ב-40%, אותו מישהו שדאג שיהיה פער בין ההסכם הכתוב להסכם שבעל-פה, מישהו שלא באמת רוצה לתת לסטודנטים הישגים משמעותיים.

אני רוצה להבהיר נקודה אחת- ההסכם הזה טוב מדי ומפתיע לעומת ההתייחסות שקיבלו הסטודנטים עד כה, בדמות הצעות מביכות וביזיוניות מצד משרד ראש הממשלה, אך כמו בפרסומת- טוב אבל לא מצויין.

ביום שני תעלה לקריאה שניה ושלישית הצעת החוק של סילבן שלום, הצעה שמעגנת בפעם הראשונה את שכר הלימוד. לפי ההצעה שכר הלימוד יוצמד לשכר הממוצע במשק. הממשלה כמובן לא תיתן לכנסת לכפות עליה את שכר הלימוד ואולי מכאן באה ההתגמשות המפתיעה כלפי הסטודנטים.

אם כך הדבר, נשאלת כאן שאלה אחרת- בפעם הראשונה מאז החלה השביתה הסטודנטים הופכים לקבוצת לחץ. האם לא כדאי לחכות עוד קצת, לתת לראש הממשלה ופקידוני האוצר להתבשל עד כמה שעות לפני ההצבעה ולהשיג התחייבויות קצת יותר מרחיקות לכת מאשר זכות וטו?

אני יושב ומרפרש, מחכה לספין הבא.

זוהי תרומתי הצנועה למאבקו של אורן צור בחברת ישראייר . לקרוא את הסיפור על המזוודה שטיילה לה במשך 12 יום בעולם, על האדישות שהפגינה החברה והזלזול בלקוח ולא להאמין. בימינו יש כל כך הרבה אלטרנטיבות אחרות, הגיע הזמן שחברות תעופה ישראליות יאמצו אמות מידה בינלאומיות של שירות.

המשיכו ללנקק!

יום לפני שנהרג, ניסה לברר דרור קורן פרטים נוספים לגבי הגלישה בקומראן, בפורום של המועדון האלפיני הישראלי.

מצמרר.

אתמול התחיל דווקא לא רע בכלל, כמו שיום צריך להתחיל – מאוחר. אני לא בטוח אם באמת אפשר לקרוא לזה אתמול, אבל בינתיים נשאר עם הכינוי הזה, בהיעדר תיאור מוצלח יותר. אתמול אף אחד לא היה צריך אותי ולא רצה שאהיה בשום מקום עד הצהריים, ואכן, בשום מקום לא הייתי, שום דבר לא עשיתי. כלום.

ואז יצאתי לדרכי, שמח וטוב לב, והגעתי, לא הרבה יותר מאוחר, רוטן ונוטף זיעה, אל המעבדה. התיאור הרישמי של המעבדה היה "ניסוי בקריסת מוט בלחיצה צידית", אבל מהר מאוד הבנתי שזה רק כיסוי, שכל שאר האנשים הם רק תפאורה, הסוואה, לניסוי האמיתי. שאני שפן הניסיונות.

מוטות פלדה שניצני חלודה בשוליהם, אותם מרחתי בגריז צהבהב ("בנדיבות, כן?" הורה המדריך) היו, ככל הנראה, הבקרים של מכונת הזמן שסחפה אותי לאחור.

שילוב הריחות המוכר החזיר אותי כמעט 10 שנים אחורה, לשלהי שנות התשעים, לילה ואני איפשהו מתחת לטנק, מחזק ומגרז, מטונף ושר שירים. במעבדה כולם נגעלים, נוגעים בקצות אצבעותיהם ואני מחייך ומזמר, אני לא שם, אני במשטח הטנקים הפלוגתי, עם החברים הישנים שלי.

ואז קרה משהו, אני לא יודע מה, וחזרתי פתאום לזמן הרגיל (האמיתי?), השיר עדיין על שפתי, אבל שוב במעבדה.

חזרתי הביתה. אוכל, מקלחת, תנומה קלה, ושוב החוצה – יום הסטודנט היום, הלילה. בכניסה קצת עמוס, אומר שלום לכמה אנשים, מתעלם מכמה אנשים אחרים, נכנס פנימה. אנשים מנסים לשכנע אותי לקנות דברים, פיסות קרטון המפרסמות שלל מוצרים ומקומות נדחפות לידי, אבל שום דבר לא עוצר אותי, לא מאט אותי בדרכי על הבמה. ההופעה צריכה להתחיל.

ובדיוק כשאני מגיע, היא מתחילה.

חישוב קטן שעשיתי (בכל זאת, סוג של מהנדס בפוטנציה) העלה שאני הייתי בן 14 כשיצא הדיסק הראשון שלהם, ושרוב הסטודנטים שהיו שם היו עוד יותר צעירים, אבל הם היו נהדרים. הם היו מעולים. מופע הארנבות של ד"ר קספר נתנו את ההופעה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון, כמו לקוחה ישר מהניינטיז, עם איזה פסטרנק שעורר בי זכרונות מסלאש.

פעם עשו מוזיקה, פעם, לפני שכוכבים התחילו להיוולד בניצנים. בואי דינה, סקס, רדיו ג'ו ושימלה אדומה ושתי צמות החזירו אותי שוב לימים אחרים, רחוקים. יותר פשוטים, יותר שמחים, ועם עתיד הרבה יותר מבטיח.

אולי אחלום לנצח?

מדהים אותי לראות איך כל פעם מחדש, כשיש כותרות שקשורות למאבק הסטודנטים משום מה בנרג' בוחרים להתעלם לחלוטין. אני לא מבקש אפילו כותרת ראשית, אבל איזכור קטן לא עולה לאף אחד כסף. זה מריח רע, מי יודע אלו לחצים מופעלים על מנת שלא יתנו פה לסטודנטים.

בניגוד לביזיון הנ"ל למהנט משחקים אותה כל פעם מחדש עם כותרת ראשית על כל פיפס שסטודנט הוציא מהפה, ההפך הגמור מנרג'.

בניגוד למאמרים שפורסמו עד כה ב"הארץ" על-ידי נחמיה שטרסלר, מתפרסמת היום כתבה חשובה שמתארת איך הדברים נראים בימים האחרונים בשטח. קשה לומר שהמאבק יצא משליטה משום שרשת המיילים וה-SMS שהוקמה על מנת לשלוח סטודנטים לפוצץ שיעורים יכלה לשמש דוגמא לצה"ל. הסטודנטים עצמם מרימים ראש, מתחילים להבין שהסמסטר הלך כך או כך ושאין כבר יותר מדי מה עוד להפסיד במאבק הכל-כך חשוב והצודק הזה.

היום אני עולה לירושלים לישון מול הבית של אולמרט, אם עוד מישהו מגיע אשמח אם תגיבו למטה ונשב על קפה.

כמה אנשים, פלסטינים וכאלה שהוגדרו כ"אנארכיסטים", ניסו להזיז כמה גושי בטון במחסום שמעה, אי שם בדרום הר חברון. גושי הבטון האלה, או בולדרים מסותתים, או השד יודע מה, יעודם בחיים הוא אחד – למנוע מעבר של כלי רכב מצד אחד לצד השני.

ניסו להזיז, אולי אפילו הצליחו, והנה הגיע לשם כוח צבאי. מול אותם כמה עשרות בודדות של מפגינים המנסים לחבל במחסום התייצבו 5 חיילים. מילואימניקים. בלי אמצעים לפיזור הפרות סדר (כי אין בגיזרה?), בלי סמכות לעצור או לעכב או לעשות כלום, כי הרי לחייל צה"ל אין שום סמכות על אזרח. כלום.

לחיילים יש רובים וזהו, וחייל עם רובה, יכול לעשות איתו רק דבר אחד.

אפשר לבקש מהאנשים לעזוב, לא נראה שזה היה עובד, היות והם עמדו שם, קיללו את החיילים, והמשיכו בניסיונם לפרק את המחסום. אז החיילים עשו את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות, את הדבר היחיד שהם יכולים – הם הסתערו. קצת ירי באוויר, הרבה דחיפות, בעיטות, אני חושב שאפילו זיהיתי בצילומים את תנועת ה"מגל-שיסוף-סנוקרת-שיסוף-דקירה" שלימדו אותנו בטירונות.

אבל היו שם מצלמות, כמו שיש בכל הפגנה, והתמונות הגיעו לכל העולם, וגם למסך הטלוויזיה שלי. שוב צה"ל נראה רע, שוב מתעללים ומתעמרים בחסרי הישע בפריים טיים, שוב אנחנו מצקצקים בלשוננו, ושוב אנחנו מזדעזעים. אבל זה לא מפריע לנו לשלוח שוב ושוב ושוב חיילים, עם ציוד של חיילים, עם הכשרה של חיילים, עם סמכויות של חיילים, לעשות עבודה של שוטרים. זה לא גורם לנו, אפילו לשניה אחת, לחשוב שאולי אנחנו צריכים להעלות לשלטון, אותו אנחנו כל כך ששים להחליף, מישהו שיהיה לו האומץ להוציא אותנו משם.

הכיבוש משחית.

בחזרה אליך, מיקי.

עד היום התקיימו מספר מעמדות, שווים יותר אך בעיקר שווים פחות, במדינת ישראל. מצבך טוב אם אתה אשכנזי, נולדת בארץ, גר באיזור המרכז ורצוי שם שתהיה בין הגילאים 20-40 (ואני בכוונה משתמש בלשון זכר). כל מי שלא מוצא עצמו או את עצמה בהגדרה הזו נמצא בבעיה בדרך כלל. כמובן שתמיד אפשר להראות את הרופאה האתיופית שעשתה זאת ופרצה את תקרת הזכוכית, אך הרוב כנראה שלא.

נראה כי יש מי שלדעתו המדינה הזו לא מפולגת מספיק ויש בה יותר מדי שוויון כך שצריך ליצור עוד סולם ריבודי. למהנט מפרסמים כי אלעזר שטרן הגה במוחו רעיון לחלק כוכבים לחיילים שמשתחררים. שבסופו של דבר יראו מי שווה יותר ומי פחות במדינה הזו. כמובן שבמירב הכוכבים יזכו חיילים קרביים, בוגרי קורס פיקודי ללא עבר של בעיות משמעת. התכנית היא לתת שלל הטבות ומלגות לבעלי מספר רב של כוכבים, בעוד החזון האמיתי הוא שגם חברות פרטיות ידרשו מספר מינימלי של כוכבים.

צה"ל מסרב להרפות גם מאלה שכבר השתחררו ולשיטתו של שטרן מי ששירת בקריה עקב פרופיל נמוך חייב לשאת אות קין למשך שארית חייו. חלק גדול מאלו שלא משרתים בקרבי עושים זאת עקב בעיות משפחתיות, מצב כלכלי רעוע או בעיות בריאותיות. תוכניתו של שטרן מזכירה משטרים אפלים שפעלו אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת שבסרטי התעמולה שלהם הואדרו הגוף הבריא וההתמסרות המלאה למדינה כמשהו עליון.

וכמו תמיד ישארו מאחור הנכים, פגועי הנפש ושאר חלשי החברה אותם תמיד קל לרמוס ולהאשים בבעיות הממסדיות מבלי להסתכל רגע אחד פנימה ולעשות בדק בית רציני.