המגדלור

לולו התחילה להתלבש אחרת, יותר חשוף, יותר צמוד. זה לא שלפני כן היא הייתה מתלבשת כמו בתולה אירנית חסודה, אבל משהו בה השתנה. ישר שמתי לב, אז שאלתי את סאמר, והוא סיפר לי שהם נפרדו, אחרי שנתיים וחצי. אני בטוח שאם הייתי שואל אותה הייתי מקבל הסבר מפורט ומנומק על הסיבות למשבר, אבל הוא רק משך בכתפיו, "נשים, אתה יודע." אמר.

הוא ישב בשורה שלפני באולם ההרצאות, עם כמה מחבריו. ראיתי שהוא מסתכל מעט מאוד על המרצה ולא מעט על לולו, לוחש בערבית ליושבים לידו. אני לא יודע מה הוא אמר. ללא ספק הוא לא ביקש מהם תעודת זהות, וגם לא שידוממו את המנוע או שיעצרו או שהוא יורה. את זה אני דווקא יודע להגיד, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה הייתה רוח הדברים, והיא לא הייתה אוהדת.

אחרי ההרצאה אמרתי לו "עזוב אותה, היא סתם מנסה לגרום לך לקנא, יש הופעה של אריק ברמן על הדשא, בוא נלך לראות."
"אריק מי?" הוא שאל "מי זה, ההוא מהוגו?"
"לא, זה טל ברמן. אריק ברמן הוא זמר. חדש. בטוח שמעת אותו בגלגלצ."
"אני לא שומע גלגלצ, לא ממש מבין במוזיקה ישראלית." הוא אמר
"לא משנה, יאללה, בוא, נקנה קולה, נשב בשמש ונסתכל על כוסיות, נתגבר עליה. " שכנעתי אותו והוא בא, בעיקר כי היו לנו שעתיים להרוג ולא באמת היה משהו הרבה יותר מעניין לעשות.

אריק ברמן שר איזה שיר על איך הוא זיין בחורה עם חתולים בזמן שהחבר שלה היה בלבנון.

"תגיד," שאלתי "זה אומר שעכשיו אני יכול להתחיל עם לולו?"
מבט עויין ושתיקה.
"טוב, אז לא. נהנה מההופעה לפחות?"
"תזכיר לי למה אני מסתובב איתך." ביקש.
"מה זאת אומרת למה? אני משדרג את רמת המגניבות שלך,שלא לדבר על זה שאתה חייב לי כי לא נתתי לך לשטוף את המבחנות בכל המעבדות בכימיה. זוכר?"
"זאת הייתה ההחלטה שלך. העם שלי דווקא ידוע ביכולות שטיפת הכלים שלו. הוא באמת פופולרי אצלכם? הג'ינג'י המכוער הזה?"
"תלוי את מי אתה שואל".

שתקנו קצת, אריק שר משהו על זה שאין שום עננים היום, ושהשקט אצילי.

"אז מה, אתה חוזר לגור עם ההורים?"
"לא יודע, נראה, עוד לא החלטתי."

שתקנו עוד.

"אז אתה הולך להתפוצץ באוטובוס עכשיו?"

זה קרה אתמול בערב, בדרך חזרה מהעבודה. בצומת רעננה עלה גבר בערך בן 50 לאוטובוס והתיישב לידי למרות שהאוטובוס היה ריק. כמה דקות לאחר שיצאנו מהתחנה הרגשתי שהוא מתחיל להשען עלי, עיניו היו פקוחות ולכן האפשרות שהוא נרדם בטעות נשללה. הערתי לו בטון תקיף שזה מפריע ושיזוז חזרה ימינה. הוא חזר ימינה, אך לא עברו כמה דקות ושוב הרגשתי אותו נצמד אלי והפעם בתוספת יד שנשלחה והונחה אחר כבוד על רגלי הימנית. כנראה חשב שאני משחק איתו משחקים, אז הבהרתי לו שאני לא בעניין על ידי מרפק חד וחד משמעי שנשלח בחוזקה לצלעותיו. הוא נבהל מאוד ונצמד בחזרה לכסאו. במשך כל הנסיעה הוא המשיך לזוז בעצבנות אך לא העז לגעת בי שוב. האוטובוס כבר היה מלא ולי לא היה לאן לעבור.

בכניסה לת"א הוא התרומם לפתע מכסאו והחל לאיים על נוסעת שישבה כמה שורות מלפנים. כנראה לא ידע לאן לפרוק את עלבונו והאשים אותה בכך ש"קדחה לו במוח כל הנסיעה" וש"ישבור לה את הפנים". זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי. קמתי וחצצתי בינו לבין הבחורה והבהרתי לו שבקצב הזה אם למישהו ישברו פנים באוטובוס הזה יהיו אלה הפנים שלו. הוא פנה במהירות אל הדלת וברח ברגע שנפתחה.

הדבר המקומם ביותר הוא שלאחר שאיים על הבחורה אף אחד לא התערב עד שאני קמתי. ישבה שם חבורה של קצינים שלא פצתה פה ושאלתי את עצמי אם אלו הערכים שמלמדים בבה"ד 1. חבל שלא שאלתי אותם. בחורה מאויימת במקום ציבורי, מלא באנשים. כולם שומעים, כולם רואים אבל אף אחד לא מתערב.

אני לא רוצה לצאת כאן גיבור, זו לא הכוונה. פתאום נופל לי האסימון לגבי חוסר האונים בו נמצאות נשים בסיטואציות דומות, שעבור גברים הן אולי נדירות אך נפוצות עד כאב אם את אשה. ראיתי כאן שני צדדים- מצד אחד תחושת הגועל שלי כשהחל להיצמד אלי ולשלוח את היד ומצד שני חוסר האונים של הבחורה שאויימה על ידו.

לי הוא לא יכל לעשות כלום מעבר לנסיונות שכאבו לו מאוד בסופו של דבר. הוא בחר משום מה באדם הלא נכון,זה היה יכול להגמר רע רק עבורו. לא ברור לי מי הוא או מה הוא, סוטה, חולה נפש, זה לא באמת מעניין אותי. מעניינים אותי כל אותם אלו שאינם יכולים להגיב כפי שאני הגבתי.

מאתיים וחמישים ימים עברו מאז שנשבו אודי גולדווסר ואלדד רגב. גלעד שליט נשבה משהו כמו שבועיים וחצי לפני כן. הם לא נחטפו, הם נפלו בשבי במהלך פעילות צבאית ולא נדחפו למסחרית שחורה באישון לילה בסמטה חשוכה, אבל זה לא באמת משנה.

מאתיים וחמישים ימים מאז יצאנו למלחמה בשביל להחזיר אותם הביתה והתחרטנו בדרך. מאתיים וחמישים ימים. אין שום משמעות דווקא למספר הזה, פשוט נוח לנו לחשוב במספרים עגולים. ככה המוח שלנו עובד, אבל אין לו שום משמעות. גם זה לא משנה.

זה לא ממש משנה כמה זמן המיטות שלהם ריקות, כמה זמן עבר מאז שהם הכינו ארוחת ערב או ראו שידור חוזר של סיינפלד. זה לא משנה כמה זמן הם לא כאן, הדבר היחיד שמשנה הוא מה אנחנו עושים בשביל להחזיר אותם הביתה, וזה מרגיש כמו כלום.

מה שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור אותם, זה לחשוב עליהם, זה להמשיך להאמין שהם יכולים לחזור. לא להפסיק לדבר עליהם, לא לתת להם לשקוע ולהיקבר בזכרון הקולקטיבי שלנו. להמשיך להזכיר לממשלה ולעומדים בראשה שלא משאירים אנשים מאחור.

ניסיתי לחשוב על המסר שלי, על השורה התחתונה, אבל אין שורה תחתונה. לשורה התחתונה אנחנו עדיין מחכים.

פורסם היום שכל אחד ואחד מהנזקקים במדינת ישראל (משהו כמו 850,000 אנשים, בספירה האחרונה) יקבלו ממדינת ישראל שי לחג – שלושה שקלים חדשים.

אחרי אלפי (אם לא מיליוני) המילים שנכתבו בחודשים האחרונים על אוזלת ידה של הממשלה, על העמותות הפרטיות שתופסות את מקומו של משרד הרווחה, קם מישהו ועשה מעשה. אז כשירות לקוראינו הדלים שיזכו בשי הנאה, מדריך – מה אפשר לקנות בשלושה שקלים, באדיבות נט-סל:

(כמובן שאפשר לקנות רק את אחד מהפריטים ולא את כולם)

1.765 X שקית שוקו
1.16 X גבינה לבנה עם זיתים (100 גר')
2.16 X פיתה
0.094 X ק"ג חזה עוף
0.054 X ק"ג נקניק קוניאק
1 X פסטה ספגטי 250 גר'
1 X סלט טורקי 100 גר' (קופסת שימורים)
1 X מטבוחה 100 גר' (קופסת שימורים)
1.5 X רסק עגבניות טרי 100 גר'(קופסת שימורים)
1 X פחית RC קולה (330 מ"ל)

אני הייתי קונה קולה.

התפרסם בהארץ שבהוראת אולמרט הכנסת לא תדון בשואת העם הארמני, מחשש למשבר ביחסים עם טורקיה.

מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנחנו יודעים יפה מאוד להזכיר לכל העולם את מה שאירע לעם היהודי, אבל מצד שני עוצמים שתי עיניים כשמדובר במניעים פוליטיים טהורים.

הרי כל חצי סלבריטי שנוחת בארץ לביקור רשמי או פרטי מובל היישר משדה התעופה ל"יד ושם" על מנת להניח זר. עוד לא נולד האויב שלא הושווה לנאצי ולא נולד מנהיג של מדינה עויינת שלא הושווה להיטלר. פעם אחר פעם אנו מביאים לזילות גמורה של כל נושא השואה ובכלל זה גם ההתנהגות של המפונים מגוש קטיף שיצאו בידיים מורמות כשמספרי הזהות שלהם כתובים בצבע שחור על ידיהם.

אך כשלאחת מבנות בריתנו העניין אינו נוח פתאום כולם נועלים את פיהם וזורקים את המפתח לאסלה הקרובה. הס מלהזכיר שואה של עם אחר. במקום שישראל, כמדינה ריבונית המשמשת מקלט לכל יהודי באשר הוא, תצא עם מסר אוניברסלי לעולם כולו, היא בוחרת להתכנס בתוך אינטרסים פוליטיים צרים ולשתוק. במקום לקום ולצעוק שלא ניתן שדבר כזה יחזור באנושות כולה אנו מצמצמים את המסר שלא ניתן שלנו זה יקרה שוב.

כל השאר-כרגיל- לא ממש משנים.

אני לא יכול שלא להיות משועשע מההצהרה של "מקורבי משפחת עמיר", לפיה הם חוששים מתמהונים שיפגעו בלריסה טרימבובלר ובעובר המחייך ברחמה. אם הם הנורמלים, הבריאים בנפשם, אז מי בעצם תמהוני?

הפוסט נכתב לפני כמה ימים. התלבטתי רבות אם לפרסם אותו או לא ובסופו של דבר החלטתי להמתין עד שיפרסמו את תוצאות החקירה הראשונית. היום, לאחר שפורסמו שלל החומרים שנמצאו בדמו של הנהג הפוגע ובינהם אלכוהול וקוקאין, החלטתי לפרסם.

לפני שבוע, לאחר שנפוצו השמועות לגבי מקום מגוריו של הנהג שנכנס באור אדום לצומת והרג את בני הזוג ויסלר, שהותירו אחריהם שלושה יתומים, מיהר ראש המועצה המקומית של צור יגאל לפרסם הצהרה גזענית למדי- "תרבות נהיגה שאינה מתאימה לתרבות הנהיגה היהודית" ,קבע. כאילו שיש כזה דבר "תרבות נהיגה יהודית".

אחריו נהרו כמובן מאות טוקבקיסטים שהעלו אי אלו הצעות לגבי הגבלת ערבים בנהיגה על הכביש וכן הלאה.

התאונה בצומת גינתן הייתה כמעט זהה. שוב נהג פורץ באור אדום לצומת, שוב הרוגים. חמישה עולמות ומלואם נחרבים ברגע אחד של התנהגות פושעת.

הנהג הפוגע יהודי, יהודי מיהוד. אבל הפעם אף אחד לא קפץ וזעק שיהוד מלאה בערסים ושערסים נוהגים בפראות. אף ראש מועצה לא קם ואמר שתרבות הנהיגה של המזרחים לא תואמת את זו של האשכנזים, בדיוק כמו שראש עיריית אשקלון לא אמר שלתושבי יהוד אין תרבות נהיגה, ותאמינו לי, בתור אחד שעבד כמה שנים ביהוד, יש שם חרא של נהגים. הפעם הטוקבקיסטים מחזקים את ידיהם של תושבי יהוד. מגיבה אחת תוהה איך אדם (אייל ברכה) איננו כעת, "בגלל טעות אנוש", ללא שום התייחסות חלילה לחמישה האחרים שאיבדו את חייהם.

לשתות בחתונה ולעלות על ההגה אחר כך זו לא טעות אנוש,זה פשע, ממש כמו הפרסומת הלעוסה שמשודרת שוב ושוב בגלגל"צ. פשע מבוצע על-ידי פושע, לא משנה אם הוא ערבי, אשכנזי או מזרחי. אנחנו כמובן יודעים לשייך כל אחד למגזר בצורה די מדוייקת ולהשליך עליו מנעד שלם של צורות התנהגות.

כן, גם אני שמעתי על המחקר שאמר שאחוז המעורבות של ערבים בתאונות גבוה מחלקם באוכלוסיה. מי שחושב שזה טיעון טוב שיקרא את המאמר המלא ויבין עד כמה הטיעון הזה חלש. זה לא המקום ולא הזמן להסביר את חולשתם של מחקרים מתאמיים.

משום מה לא הפתיע אותי לגלות ששני התאומים שהיו ברכב הפוגע הסתבכו בעבר בפנמה לאחר ששיחקו באקדחי צעצוע במטוס ואיימו על הקברניט שביקש מהם להפסיק. שאף אחד לא יבוא ויספר איזה נשמות הם היו, זה לא מעניין. הסיפור רק חושף ומדגיש את קיומו של דפוס התנהגות שמביא אדם לשים פס על כל צורה של סמכות, החל מקברניט של מטוס ועד לרמזור, לחוק.

דפוס ההתנהגות הזה קיים במגזרים שונים, אצל אנשים שונים, מכל העדות, הדתות וצבעי העור. למרות שייתכן ואסתור כעת את הטיעון שלי- נדמה יותר ויותר שמדובר כאן בעוד סיפור קלאסי של הישראלי המכוער.

הכל מותר והכל יהיה בסדר. רוצים לשחק באקדחים במטוס? סבבה, למה מי יגיד אחרת? ממש כמו פילוס מארץ נהדרת שמדרבן את החבר שלו שמעשן סיגריה במטוס- "אל תכבה, אל תכבה". להשתכר ולעלות על ההגה? בקטנה. יהיה בסדר.

רמזור אדום? הצחקתם אותם.

אמרתי לך שאני לא אפסיק לבוא, והתכוונתי לזה.

זה לא רק בשבילך, זה גם בשבילי. אולי יותר בשבילי כי אתה, מה אכפת לך, בעצם? אבל אני צריך את זה, אני צריך להיות שם, לראות אותך, או את מה שנשאר, לראות את האנשים שאהבו אותך, שזוכרים אותך.

תמיד מגיעים הרבה אנשים. פרצופים שהכרתי הרבה שנים לפני המקרה, כאלה שאני מזהה רק כי ראיתי אותם שם בשנים הקודמות. חמש שנים. איך שהזמן טס.

כל דבר שאני עושה, אני חושב על זה שאתה לא תעשה אותו. זה לא היה השחרור, ולא הטיול, את זה גם ככה לא היינו עושים ביחד ושנינו יודעים שהיית נשאר בצבא עוד אחרי, אבל הדברים הגדולים, האמיתיים, המחשבות האלה של החיים האמיתיים, של מה אני באמת רוצה להיות שאני אהיה גדול, מי אני רוצה להיות, אלה מחשבות שכבר לא תחשוב. לא תעבור לגור בתל אביב עם אף אחת, לא תתחיל ללמוד ותחליף מקצוע אחרי שלושה סמסטרים כי זה לא זה. לא תחשוב על הילדים שעוד יהיו לך, לא תחליט אם בא לך להשאר כאן או להגיד שילכו כולם להזדיין, לא תעשה יותר כלום.

בחילוץ שלך נפלה כנף מהטנק, סיפרתי לך? כמו מפגרים הלכנו להביא אותה. אם נדייק, המפגר היחיד היה אני כי כל השאר פשוט עשו מה שאמרתי להם, אבל לא יכולתי להשאיר אותה שם. זה הדבר האחרון שיכולתי לעשות בשבילך, יותר כבר לא היה מה לעשות. אז רצנו לנו, ארבעה חיילים וחתיכת פלדה שלא רצינו להשאיר מאחור.

זה יוצא לי מבולבל קצת, כי אני מנסה למשוך זמן עד שאני אגיע למה שאני רוצה לספר, אבל לא באמת רוצה להגיד. היא לא באה. פעמיים בשנה, כמו שעון, והפעם לא. חמש שנים זה הרבה זמן, ואצלנו זה לא כמו אצלך. הזמן באמת עובר,אנחנו גדלים, אנחנו צומחים ומשתנים ומתפתחים, רק אתה נשאר אתה של פעם. היא לא הייתה צריכה לחכות יותר, אתה יודע את זה. היא הייתה צריכה להמשיך, היא הייתה חייבת, בשביל שיהיה לה טוב, בשביל שתוכל לאהוב ולחיות ולצחוק ולשמוח, היא הייתה חייבת לשחרר אותך. אתה יודע את זה, גם אני יודע את זה, אבל כשלא ראיתי אותה שם הייתי עצוב בשבילך. היא לא תשכח אותך אף פעם, אתה יודע.

ואבא שלך. העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר, מספר לי על הפרוייקט החדש שלו. עכשיו שאני קצת מבין על מה הוא מדבר הוא מספר לי כל פעם על מה הוא עובד, ואיך, ולמה. העיניים שלו נוצצות והוא כל כך שמח ומתרגש ורק לי כל כך עצוב כי אלה העיניים שלך שאני רואה, רואה איך הן חייכו אלי כשסיפרת לי עליה, או כשסיפרת לי על הופעה שהייתה בה בסוף השבוע, או בעצם כל פעם שמשהו טוב קרה. אז לא בכיתי, אתה יודע שאצלנו לא עושים כאלה דברים, אבל עמד לי גוש בגרון, שהשתחרר וחוזר עכשיו כשאני כותב.

עוד שנה עברה. חברים שלך התחתנו, לחיילים שלך נולדו ילדים שנקראו על שמך, אח אחד שלך כבר מתחיל ללמוד ואח אחר סופר דקות לשחרור. רק אתה עוד יושב לך על צלע ההר, עם סיגריה וטילון. אנחנו מדברים איתך המון. לא רק אני, כולנו, חושבים עליך, זוכרים אותך. יום אחד בשנה אנחנו עושים את זה ביחד.

ברעום תותחים, בגעוש מנועים, בברית דמים. אין כמו הטנקים.

2

גב' נכבדה

זאת כבר הפעם השניה שאנחנו נפגשים. אפשר לומר רק הפעם השניה, אבל יש לי ההרגשה שניפגש עוד הרבה בקצה הרחוב שלנו בשעה שבע וחמישים, את ממהרת להניח את הצאצאית לבושת הורוד שלך (כן, זאת שיושבת עם הראש דבוק לחלון ובלי חגורת בטיחות) בפתח בית הספר שלה ואני בדרכי לעיסוק המשמעותית פחות חשוב שמצאתי לעצמי באותו הבוקר.

את ממהרת, אני יודע. ישר ידעתי. ידעתי לפי איך שצפרת לי ביציאה מהחניון המשותף לבניין שלי ושלך (ולעוד כמה) כשעצרתי, בטפשותי הרבה, כדי לתת לרכב שנסע ברחוב לעבור לפני שנכנסתי ממש לתוכו. ידעתי לפי איך שהמשכת לצפור כשחיכיתי לתורי בשביל להשתלב בכביש הראשי. לקח לי לפחות שתי דקות, אם לא קצת יותר.

הבוקר בין צפירה לצפצוף גם הוצאת ראשך מהחלון וזעקת לעברי שאם אני לא אדחף אני אחכה כאן עד תשע. לא יודע אם שמת לב, אבל בתשע כבר מזמן לא הייתי שם.

אז רק בשביל שתביני מה אומר נפנוף היד שלי דרך החלון, כי שיחה אינטליגנטית של ממש כבר לא ננהל, טרחתי וכתבתי לך:

אני לא אסע רק כי את צופרת לי. זה אולי יעצבן אותי, אבל לא יגרום לי להידחף לתוך כביש ראשי כשמכוניות מגיעות במהירות מעבר לעיקול. אם אני לא אהיה בטוח שאף אחד לא יגיע, אני לא אסע. את יכולה לצעוק, ולצפור, ולהבהב עם האורות. את יכולה גם לנסות לעקוף אותי, אם את חושבת שתצליחי. אני לא אסע מטר. את חושבת שאני פראייר, שאם אני לא אדחף אף אחד לא יתן לי להכנס. יכול להיות שאת צודקת, אבל את יודעת מה אומרים – פראיירים לא מתים.

אחרי התיכון ולפני הצבא עבדתי בחנות צעצועים. אהבתי את העבודה הזאת, רוב הזמן. ילדים היו רוצים לקנות משחק לפלייסטיישן, אז הייתי "מראה" להם איך משחקים (לפעמים הם היו נעלמים בזמן שהייתי שקוע במשחק, אבל מה אכפת לי, זאת לא החנות של אבא שלי), הרכבתי ערכות "לגו" לחלון הראווה, והמשחק החביב עלי מכל – מכוניות עם שלט רחוק.

הייתי מניח את המכונית בפתח החנות, עולה לקומה השניה של הקניון, ובעודי משקיף מעל למעקה, כהרצל בשעתו, הסעתי את המכונית הלוך ושוב בקומה שמתחתי. אנשי הביטחון ניסו (אך לשווא) לתפוס את המכונית הזריזה, לא עלה בדעתם להסתכל למעלה ולתפוס אותי. השומרים רדפו, נילדים צהלו, הקופות רשמו, השומרים רדפו עוד קצת ואני שיחקתי להנאתי.

והיום, בימים הספורים של הפוגה אקדמית, מצאתי לי משחק שהזכיר לי את הימים ההם. היו ימים.