המגדלור

חזי שטרנליכט, שבדרך כלל הוא אחד מהכותבים האהובים עליי, מתייחס לשלושת הישראלים שהלכו לאיבוד בטרק (לא "טראק") בצ'ילה.

הפוסט שלו מזכיר לי טוקבקים שמופיעים בדרך כלל בהתייחסות לידיעות על מטיילים אי שם במזרח או בדרום אמריקה. כתבתי תגובה קצרה, אבל פיספסתי נקודה חשובה- פוסטים כמו של שטרנליכט וטוקבקים דומים תופסים את כל מי שהעז וטייל מחוץ לאירופה ובירותיה כחסר אחריות, הזוי, "סטלן" לדבריו של שטרנליכט.

מגוון ההכללות בפוסט הנ"ל מדהים- החל באשר לחומרים שעישנו המטיילים, כי הרי הם ישראלים אחרי וצבא ואבוי, הם לא משוטטים במיטב הגלריות של לונדון או פריז, ועד לכך שאם יצאו מגבולות העיר הקרובה הם כמובן מסתובבים "על פסגת הר קרח". עצם העובדה שירד שלג במסלול טיולם לא הופך את זה לשוטטות על פסגת הר קרח (מה זה לכל הרוחות הר קרח??).

קוראיי היקרים- צאו, טיילו, תראו נופים, עמדו במקומות שרק מעטים עמדו שם לפניכם. לפעמים גם הולכים לאיבוד, זה חלק מהסיכון המחושב. בארץ הופכים את זה אמנם לקרנבל שלם, אך בחו"ל זה עניין די שגרתי. בשביל זה מודיעים לפני לאן יוצאים וכמובן חשוב לעשות ביטוח, 1.85$ וגם אתם מכוסים.

היום אני בן 26.

עד עכשיו התקשרו שלושה, אני מניח שהשאר לא התעוררו. לאנשים יש נטייה לזכור יומולדת שבוע או כמה ימים לפני ובאותו יום פשוט לשכוח.

בשנים קודמות נהגתי לערוך סיכומים ארוכים ונוקבים על מה היה טוב ומה לא. בדרך כלל זה נגמר בפוסטים מדוכדכים משהו, הרבה יותר קל להתמרמר על הדברים הרעים שקרו מאשר להתענג על הטובים. אם בכל זאת אני נדרש לנקודה לשיפור לשנה הבאה היא תהיה לנסות לכתוב יותר. התייחסתי כבר כמה פעמים (אין לי כוח לחפש פוסטים קודמים) לנקודה הזו, אבל שום דבר לא קרה. אני תולה את זה בכך שיש לי המון לקרוא ועוד יותר רעיונות לפתח במסגרת הלימודים, מה שלא משאיר יותר מדי מקום לכתיבה שמגיעה ממקום אישי. ערן ודאי היה אומר שכדאי לי לדון בלימודים בבלוג.

אם כבר הגענו לנקודה של לדון על החומר בלימודים בתחומי הבלוג, אוסיף טיפ מעשי נוסף שאני יכול לתת לעצמי- לתת פחות משקל לעצות . אני מתייחס לאירוע שאירע לאחרונה, רובכם יכולים להרגע.

מסתבר שאחרי חצי תואר (ועוד חצי למנייק) בפסיכולוגיה אפשר לקבל מושג קלוש על עד כמה העולם החיצון נתפס בצורה שונה אצל אחרים. הבעיה היא שעם כל מנגנוני ההגנה שאנו, בני החברה המודרנית, נאלצים להפעיל , בדרך כלל עצות שמתקבלות כוללות המון מטען עודף ואף חורג, פרי כל אותם מנגנוני הגנה של הפרט שעץ את העצה.

לפני שיפלו עוד נפגעים, אאחל לכולם חג אורים שמח.

הייתי שואל אותו למה הוא חושב שהמין האנושי ישרוד רק אם יצא לכוכבים.
הייתי שואל אותו לאן אפשר ללכת.
הייתי שואל אותו איך זה שפתאום החליט שבעצם כן אפשר לצאת מחור שחור, והאם זה לא סותר לחלוטין את מהות החור.
אולי הייתי מבקש ממנו שיעזור לי עם התרגיל שיש לי להגיד מחר בתכן ביו-חשמלי. זה לא התחום שלו, נכון, אבל אולי הוא יודע.

לא הייתי שואל את סטיבן הוקינג אם הוא חושב שהמחלה שלו עוזרת לו להתרכז בעבודה ולהמנע מהסחות דעת.

אבל כנראה שבגלל זה אני לא יאיר לפיד. אחרי הכל, לו יש תעודת עיתנואי.

התגובה הראשונה שלי הייתה אדישות. נו, אז תפסו אותו, נו יופי באמת. מעניין לי את התחת. הרי גם לא מאוד הטרידה אותי העובדה שהוא מסתובב חופשי. אחרי הכל, אני גבר, ולא קטן במיוחד, אני לא מפחד ללכת בחושך, אני לא באמת חושב שמישהו ינסה לתקוף אותי ואם כן חושב שאני אצליח להתמודד עם זה, יש לי חגורה כתומה בג'ודו.

ואז חשבתי על כל מיני דברים אחרים. חזרתי לימי המרדפים שלי. אחרי כל "פרש תורכי", תרגול או אמת, היו מתאספים כל הקודקודים, מפקדי הכוחות וסתם סקרנים לסיכום, הפקת לקחים זריזה וטפיחה הדדית על השכם. אולי גם שם זה קרה? כל השוטרים התכנסו לטובת שלוש קריאות "כיפק" לסמ"ר דניאל שתפס את האסיר הנמלט, ואף אחד לא ממש הסתכל על העצור שנשאר יושב לבדו, אזוק בידיו בלבד (כי לשוטר הסיור, בשטח, אין אזיקי רגליים, קשיי תקציב, אתם יודעים), במושב האחורי של ניידת משטרה. השוטרת האחת שנשארה לידו שולחת הודעת אס.אם.אס לחברה ובני חומק אל האפילה. משטרת ישראל, זה לא נשמע כמו תרחיש בלתי אפשרי, אפילו לא קרוב.

אז מזל שתפסו אותו, שם דבר רע לא יכול לקרות עכשיו, ואולי אפילו אמא שלו תוכל לחזור לעבודה ממנה פוטרה.

מעשה שהיה כך היה

"הלו… הלו בחור !" , רעם הקול שמאחורי בשעה שחציתי את הכביש, לא רחוק מביתי אי שם בתל-אביב. פניתי לאחור ועל קו העצירה של המכוניות ראיתי אדם ישוב על כיסא גלגלים ממתין בפקק כאחד הנהגים שמיהרו להגיע הביתה בצהרי יום שישי.

אני חייב להודות שהתקרבתי אליו מעט בהיסוס. הוא היה לבוש בבגדים מלוכלכים ומבטו נראה מבולבל מעט. "איך אני יכול לעזור לך?" , שאלתי. "אני צריך שתעזור לי לחצות את הצומת, תדחף את הכיסא שיהיה ירוק", ענה. מדובר היה בצומת די גדול וסואן והמחשבה של דחיפת כיסא הגלגלים על הכביש מעט הפחידה אותי. "תעלה קודם למדרכה ואני אקח אותך לאן שתרצה" , הצעתי , וביני לבין עצמי תהיתי כיצד הגיע עד כה אם הוא לא מסוגל לעבור שני מעברי חציה מבלי שידחפו את הכסא עבורו.
"לא, אני יכול לנסוע רק הכביש. בוא, תן לי את התיק שלך, אני אשמור לך עליו, יהיה לך יותר קל" , הציע. " זה בסדר, אני מסתדר עם התיק" , השבתי להצעה שנראתה לי נדיבה מדי.

הוא נראה די מסכן וקשה היה לסרב או להתעלם מקריאת העזרה, בייחוד לאחר שכבר החלפתי עמו כמה מילים. נעמדתי מאחורי הכסא מוכן לזנק בירוק. האור ברמזור התחלף ואני דחפתי את הכסא במהירות עד לקצה הצומת בשעה שמכוניות חותכות אותנו ללא רחם משמאל. הגענו לקצה השני של הצומת.

"שאעלה אותך למדרכה ?", שאלתי. "אתה עושה צחוק? ביקשתי ממך עד הרמזור הבא !", הרים את קולו בפתאומיות. הרמזור הבא היה במרחק של כ-500 מטר [עדכון- פחות אבל עדיין רחוק]. "כמו שאמרתי לך קודם, אני אקח אותך לאן שתרצה, אבל בוא נעלה למדרכה" , הצעתי כבר די בעצבנות בעקבות תגובתו החצופה. "לא, רק על הכביש!" המשיך בצעקותיו. " שבת שלום !" , עניתי בתקיפות ופניתי לדרכי.

מאחורי יכולתי לשמוע שלל קללות שהרעידו את הרחוב. התעלמתי.

משהו נראה מסריח בכל הסיפור לכן נכנסתי לאחת מחצרות הבתים הצופים על הצומת. לאחר שסיים לקלל, הוא נכנס לנתיב הנגדי נעמד כאחד הנהגים באדום וכשהתחלף האור ברמזור הסיע עצמו בחזרה לקצה השני.

בצירוף מקרים כמעט מדהים קראתי את הידיעה על מותו של עלי מוהר שנייה לפני שהפלייליסט שלי הגיע למיטב שיריו של מוהר. עכשיו מתנגן לו ברקע "שיר נבואי קוסמי עליז".

"גדלתי בדירת דמי מפתח בתל אביב, מה שנקרא היום 'הצפון הישן', רחוב שלמה המלך. הורי היו שניהם שכירים, אבי (הפזמונאי יחיאל מוהר) היה ספרן בספריית 'בית לסין', אמי היתה מנהלת חשבונות בקרן ביטוח לפועלים חקלאיים, ותמצית האושר כפי שהצטיירה בילדותי ולפי מה שהיה מקובל בבית, היתה ללכת בקיץ לים ברגל או ב'טקסי', כי אוטו לא היה, לאכול ענבים על המרפסת, עם לחם וחלבה, שזה היה מעדן, וללכת לקולנוע ולתיאטרון בלי סוף, כפי שהורי הלכו. וגם לשבת בבתי קפה ולשתות אספרסו.

"זה תיאור של מה שראיתי בבית ונראה לי אידילי לחלוטין. אני הוספתי על כל אלה דבר אחד לנסוע לחוצלארץ פעם בשנה ואם אפשר פעמיים. מכל שאר הבחינות לא השתנה אצלי כלום. אני לא רוצה מכונית ולא מותרות, ולהסתובב בתל אביב נראה לי מספיק טוב. כך חייתי וכך אני חי. העניין הוא שמסביב הכל השתנה. היום אני במיעוט, אבל אין לי טענות".

רק מי שמכיר אותי טוב יכול להבין עד כמה התחברתי לציטוט הזה.