30 אחוזים מתושבי מדינת ישראל חושבים שצריך לשחרר את יגאל עמיר, היום או בעוד עשרים וחמש שנים. לעומת זאת רק 20% חושבים שהוא צריך לצאת לחופשות. 10% מאוכלוסית מדינת ישראל חושבת שהוא צריך להשתחרר מהכלא, אבל כל עוד הוא בפנים לא לצאת לחופש. אותי זה משעשע.
ולא שיש משהו משעשע בכל הנושא הזה. הקפדתי לא לכתוב כלום על ביקור ההתיחדות של לריסה. לא כי אין לי מה להגיד על זה, אלא פשוט כי זה לא מעניין, כי זה לא צריך להיות עניין ציבורי, צריך לשכוח אותם, להשאיר אותם מאחור ולנסות לבנות כאן סוג של עתיד עם מידה מינימלית כלשהי של תקוה.
אבל זה לא עובד. כל שנה, באופן טבעי, עולה הנושא של יגאל עמיר בכלל ושל שחרורו בפרט. בשנה שעברה רק שמונה עשר אחוזים מאיתנו חשבו שצריך לשחרר אותו, משהו כמו אחד מחמישה אנשים, היום זה קרוב יותר לאחד משלושה. זה מזעזע.
ואני לא אומר את זה כי אני שמאלני יפה נפש שונא דתיים, מתנחלים, תימנים ואנשים מהרצליה, בכלל לא. יש לי חבר טוב מאוד שגר בהרצליה ולפעמים אני הולך לקניון שבעת הכוכבים, זאת לא הגזענות מדברת.
זה כי הוא בוגד.
זה לא כי הוא רצח את רבין, זה לא כי הוא רצה לעצור את התהליך המדיני, זה לא כי החיוך השחצני שלו מעצבן אותי. כל זה נכון, אבל זאת לא הנקודה. זה כי הוא מאס בדמוקרטיה והחליט, לבדו, על דעת עצמו (או שלא על דעת עצמו, זה אפילו לא משנה) שהוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר מה צריך להיות, או ליתר דיוק מה לא צריך להיות.
בספרו של ג'יימס קלאוול "שוגון" אומרים שמרד הוא בגידה רק אם הוא נכשל. אם הוא היה מצליח, אם הוא היה מעורר איזשהו שינוי, הפיכה, משהו שישנה את חוקי המשחק כאן הוא לא היה יושב בכלא, הוא היה גיבור העם, פידל קסטרו שחרחר וחייכני. אבל הוא לא. הוא כשל, הוא בוגד, הוא צריך להשאר בכלא עד סוף חייו הטבעיים.
זה לא הכעס שלי שמדבר, זה לא כי אני בז לו, זה כי אם ישוחרר יקיץ הקץ על הדמוקרטיה במדינת ישראל.