המגדלור

אם לרבין היה פנקס שירות, לא ראיתי סיבה שלי לא יהיה. בכל תקופת המילואים כתבתי בו ראשי פרקים, תובנות, סיפורים קצרים, שיהיה לי מה לפרסם כאן אם וכאשר אשוב. רק שהוא היה חכם מספיק בשביל לא לכבס את הפנקס יחד עם המדים. נשאר לי רק סיפור אחד.

וגם כותרת.

מאוחר בלילה, או אולי מוקדם בבוקר, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. החצי השני של המשמרת השלישית נראה הרבה יותר ארוך מהחצי הראשון, בו היו לנו כל מיני מטלות לבצע. אמנם מעיקות אבל מעבירות את הזמן, גם זה חשוב. אבל בשלב הזה כל מה שהיה צריך להעביר ממוצב למוצב כבר עבר, כל הגוזניקים דלקו, הכנו קפה שחור עם הל ובלעדיו על כל גבעה, ובעצם נשאר רק דבר אחד לעשות – ללכת ולדבר עם האנשים במחסום.

הדבר היחיד שיכול להיות יותר משעמם משמונה שעות סיור בלילה זה לעמוד שמונה שעות ולשמור על מחסום שעוברות בו 4 מכוניות. לא בשעה, במשמרת. שלושה אנשים שיושבים ומחכים, לפעמים עומדים, לפעמים שותים מים. אחרי חודש כבר לא ממש נשאר על מה לדבר, ומחכים רק שיבואו להחליף. באותו הלילה, רצה הגורל והאחראי על השיבוצים, הרכב הכוח היה לא אטרקטיבי במיוחד, שילוב מנצח של חייל חדש ושתקן וחייל ותיק ומעיק, בפיקודו של אחד מידידי הקרובים. כשהוא ביקש שנבקר שם בסיור, לא יכולתי להגיד לא.

יותר אנשים זה יותר אפשרויות לשיחה, אולי יהיה מישהו שעוד לא שמע את הסיפור על בית הזונות הכי טוב באירופה, אולי מישהו עם סיפור שעוד לא שמענו, בדיחה שלא הכרנו. במקרה הכי גרוע נוכל לדוש בסוגיית תזמון הוספת הסוכר לקפה, או לדבר על השוטרות הצבאיות שמאיישות את המחסום בשעות היום.

אז ישבנו ודיברנו, אין לי מושג על מה, כשרכב התקדם מהצד השני, שבכוונה לא נקרא הפלשתיני (כי הכל שלנו, הרי). דן, מפקד המחסום, קם לקראתו ואני אחריו, והרכב פונה ועוצר בחניון שבצד ההוא של המחסום. עד כאן הכל תקין, לגיטימי. איש יוצא מהרכב, סופה ממוגנת, לבנה. הוא מתקרב לעברנו. הניצרה שלי פתוחה מהרגע שירדתי מההאמר. הוא חייל, אני רואה. מדים, נשק, מחסנית בהכנס. לא יוצא דופן, אבל משהו מוזר, בכל זאת, אני לא יודע מה.

הוא ממשיך להתקרב וכבר אי אפשר לדרוך את הנשק בלי שישמע. לא משנה, קרוב לוודאי שאין ממש סיבה לעשות את זה, אבל משהו מוזר לי. הוא לא אומר מילה ורק ממשיך להתקרב. הוא נראה קצת מוזר, והיד שלי על ידית הדריכה, גם של דן, אני רואה. יופי, אז לא רק אני מרגיש את זה.

"שלום" הוא אומר כשהוא קרוב מספיק ובמבטא ערבי (דרוזי? בדואי? מחבל מחופש?) ומציג את עצמו בתור נגד המחסום. הוא מתעקש ללחוץ ידיים עם שנינו ושואל שאלות על המחסום, איך אנחנו כאן, כמה אנשים, עמדות, חילופים. דן עונה לו תשובות מעורפלות ואני צועד קצת שמאלה, פותח זוית ירי למקרה והאפשרות השלישית היא הנכונה. לא חסרים נגדים דרוזים, הרי. כשהייתי בסדיר היו המונים, אין סיבה שזה ישתנה עכשיו, וזה מעולם לא הרגיש בעייתי, אבל השאלות ששאל, משהו לא היה בסדר.

הוא נפרד מאיתנו, חזר לרכב. נרגענו, אבל אז הוא הוציא משהו מהרכב וחזר לכיווננו, בקבוק ריק, הוא ניגש למלא אותו בבודקה שלנו, שם ישבו כל החיילים. הם ראו חייל במדים מתקרב אליהם ולא הפסיקו את שיחתם. דן הלך אחריו, מוכן להגיב ואני נשארתי במקומי, צופה לסירוגין בממלא המים וברכב ממנו יצא.

התרחיש ממנו חששתי, מה שקרוי בעגה הצבאית הדפ"א המסוכנת, היה שהוא יתחיל לירות בחיילים מטווח אפס ובינתיים יסתערו אחרים מהרכב החונה. דן היה מספיק קרוב אליו, ומוכן להגיב, ולכן על עצמי לקחתי את הרכב. יכולנו לצעוק ולהזהיר את החיילים, אבל, אולי הוא באמת חייל תמים? אולי הוא ערבי טוב? אולי למרות שהוא ערבי עם נשק, הוא לא מחבל?

ואז הוא לקח את הבקבוק המלא, אמר תודה ושלום וחזר לרכב. דקה אח"כ הגיעה עוד סופה ממוגנת, הפעם מהצד ה"ישראלי" ויחד הם נסעו להם פנימה, אל עבר הלא נודע.

דן התסכל עלי ואני עליו.

"חשבת מה שאני חשבתי?" הוא שאל ועניתי שקרוב לוודאי שהייתי יורה אם הוא היה מתעטש חזק מדי.

מה מוסר ההשכל שלי? אני לא יודע. אולי סתם רציתי לספר סיפור מילואים. אולי זה הזכיר לי סצנה מהסרט "התרסקות". שמאלני טוב ויפה נפש שכמוני, שמאמין בזכויות אדם, שנזהר מדעות קדומות, שיכול בכנות להגיד שכמה מחבריו (לא הטובים ביותר, נכון) הם ערבים, שמרגיש רע כשהוא צריך להגיד לחקלאי ערבי שהיום הוא לא יוכל לעבור לשדה שלו בגלל תקלת מחשב של המנהל האזרחי, עדיין לא בוטח בבעל מבטא ערבי. בטח לא כשהוא אוחז בנשק.

הסיפור היה יכול להגמר אחרת. אולי הוא באמת היה מחבל, אולי הוא היה הורג את כולם. אז אולי הייתי כותב על איך לא רציתי לפגוע בו ולהביע בקול את חששי, לא הזהרתי את החיילים שישבו, נתתי לו להתקרב אליהם וכך למעשה חרצתי את גורלם. אולי גם את גורלי.

לקח? אין לי.

יש משהו משפיל בזה שאתה מגלה שלא הכל קשור בך. לא משפיל כמו לקום להקריא את יומן הקריאה שלך בצרפתית ולגלות שאתה עירום לחלוטין, או לנגן בכינור במחסום בפני חיילים כובשים, אלא משפיל כמו במובן הדתי, שגורם לך להבין כמה אתה קטן מול העולם, כמו להכנס לקתדרלה ענקית, או להתסכל על מקדש קמבודי בן אלפי שנים ולהבין שגם פעם הם ידעו מה הם עושים, וגם עשו את זה קצת יותר טוב.

לא הכל קשור בי, לא הכל בגללי, העולם מסתובב והשמש זורחת איתי ובלעדי, זה הלקח שאני לוקח איתי לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

שנה טובה לכל קוראינו, חברינו, משפחותינו ולכל בית ישראל.

אז האפיפיור אמר, אז מה?

בנדיקטוס ה-16 בסה"כ רצה לגנות את האיסלאם הקיצוני וכבר רבבות מוסלמים שוטפים את הרחובות ומציתים כנסיות, על ראש הגנב בוער הכובע. המוסלמים שוב ושוב נופלים לאותה מלכודת – מישהו מעז להעביר עליהם ביקורת והתגובה היחידה שהם מכירים היא אלימות וחרחור מלחמה מצד מנהיגיהם. במקום להוכיח לנו אחרת, שמדובר בדת שוחרת שלום ואחווה, הם שוב ושוב , בטפשותם הרבה , נופלים לאותו בור.

ואחר כך אנחנו שומעים יללות על אפליה, אלימות מוגזמת ועוד כהנה וכהנה. וכל מה שנותר לומר הוא- תבדקו קודם כל את עצמכם.

אם מישהו היה מספר לי לפני שנה שבקיץ הזה אעבור לת"א הייתי צוחק לו בפנים. וזו לא סתם ת"א, זה המרכז של המרכז, שלוש דקות הליכה מכל מקום אחר בת"א, עם כל הפאבים ובתי הקפה.

הזמינות הזו של הכל, העובדה שגם כך רוב חברי כבר עשו את המעבר והאפשרות הכל כך קורצת של לוותר על שימוש ברכב ויחד עמו על חיפושי חניה וכד' , גברו על הסלידה הקלה שהייתה לי מהעיר הגדולה.

עידו חזר בדיוק מטיול של כמה חודשים במזרח. מבנגקוק כבר כתב לי מייל שמבחינתו אנחנו מתחילים לחפש דירה יום לאחר שהוא נוחת. וכך היה. בשתיים וחצי כבר התייצבנו בדירה ביהודה המכבי, אנחנו ועוד עשרים זוגות כמובן. דירה מדהימה עם חוזה מוגבל לשמונה חודשים ולכן גם המחיר האטרקטיבי שגרם לכמה שוכרים פוטנציאלים כמעט להתנפל על בעל הדירה ברגע שהגיע לשם. ארבע שעות אחר כך קבענו כבר במקום אחר שכבר פסלנו מראש בגלל גודלו הקטן יחסית. נשארו לנו כמה שעות לשרוף אז קפצנו לדירה החדשה של אפרת.

מהדירה של אפרת כבר די התלהבנו, אמנם בלי סלון אבל שני חדרים גדולים שמובילים למרפסת משותפת. החלטנו שאם הדירה שאנחנו הולכים לראות נראית כך אנחנו הולכים על זה. אפרת עוד נתנה דחיפה קלה להחלטה ואמרה שבמחיר כזה חבל לוותר.

השעה הגיעה והלכנו לראות את הדירה. בניין קצת מוזנח, אבל המיקום מפצה. ברגע שנפתחה הדלת הבנו שמדובר בדירה עם תכנון דומה לזו של אפרת. סרקנו את הדירה במהירות, החלפנו כמה מילים עם הדייר הנוכחי, רק כדי לוודא שאין בעיות מיוחדות והחלטנו שסוגרים. טלפון לבעל הבית…. הדירה שלנו.

אז אחרי כל סיפורי הזוועה על אנשים שמחפשים דירות כבר חודשים על גבי חודשים, אנחנו הצלחנו לעשות את זה ביום אחד.
מה הסוד? מעט קשרים, אבל הרבה מאוד אופטימיות. למחפש המתחיל אני מציע להפיץ את השמועה בקרב כל מי שהוא מכיר בערך. תתפלאו לראות כמה הצעות מגיעות מהערוץ הזה.

תל-אביב, הנה אני בא ? כנראה שכן.

"אנחנו יוצאים מהמגרש , פונים שמאלה, לאחר מכן עוד פעם שמאלה ומיד ימינה, אתה מוביל", תדרך הבוחן במהירות. חישוב מהיר של הצמתים הביא אותי למסקנה שאנחנו לא נוסעים למה שמכונה "איזור הטסטים" . מכיוון שנראה לי מטופש למדי לשאול למה לא נוסעים לאיזור הטסטים החלטתי לבקש מהבוחן לחזור על דבריו והוא חזר , בדיוק כמו בפעם הראשונה.

יום ראשון בשבוע האיר על העיר האפרורית ביותר בארץ, תלמידים עם ילקוטים נוצצים מלווים בהוריהם נראו ברחובות העמוסים יחסית לכל יום אחר. בדיוק סיימתי את מבחן השליטה שלא היה קשה או מאתגר במיוחד שהעלה בי שוב ושוב את השאלה האם כל מי שמסוגל להפנות את האופנוע בשמיניות מדוייקות ראוי לעלות על הכביש ואיך בכלל על מנת לקבל רשיון לרכב עם ארבעה גלגלים אין דרישה "לשלוט" ברכב בתימרונים חריגים , מקסימום לבצע פניות צמודות למדרכה.

עם הוראות לא מתווכחים אז התחלתי בנסיעה. הרוח בפנים השמש עדיין לא מציקה, אני ממוקד. מבצע את הפניה הראשונה כמו בספר, לא משתהה יותר מדי וגם לא מזנק לתוך הצומת. ברמזור הבא אני כבר פוגש את המורה שלי שמזכיר לי בצחוק לא לנסוע אחריו מתוך הרגל. פונה שמאלה, פניה חלקה ויפה והופ אנחנו מחוץ לעיר. המהירות עולה יחד עם ההילוכים ואני כבר מתחיל לחפש את הפניה הבאה שמאלה שלא מאחרת להגיע. לאורך כל הדרך ראיתי את הבוחן ושני הנבחנים האחרים מאחורי, אך לפניה שמאלה הם לא הגיעו. אין שום בעיה , קוראים לזה נוהל נתק, מסיימים את הפניה ועוצרים בצד.

אני ממתין לאור ירוק במשך כדקה וחצי, פונה , שוב כמו בספר ומחפש מקום בטוח לעצור בצד. בדיוק התפנתה חניה ואני מחליק לתוכה וממתין.

וממתין , וממתין עוד קצת , ועוד כמה דקות. אולי מישהו נפל , אולי יש בלאגן בצומת הראשונה , אי אפשר לדעת עם הכלי המסוכן הזה. אני גאה בעצמי שאני לא מדחיק שהכלי הזה מסוכן. עברו כבר חמש דקות ואין אף אחד באופק. אט אט נופלת עלי ההבנה שלכאן כנראה לבוחן אין כוונה להגיע.

אני עושה הערכת מצב קצרה. הבוחן המשיך כרגיל עם שני התלמידים האחרים ככל הנראה. לזוז מכאן אסור לי לפי החוק, עדיין אין לי רשיון. אני בודק בכיסים ונזכר שאת הפלאפון השארתי במשרד בית הספר, מזל שיש לפחות את כרטיס הביקור. אני מדומם מנוע, יורד מהאופנוע ומתחיל לחפש פלאפון.

עובר האורח הראשון לא הבין עברית, השניה סיפרה שיש לי כרטיס טוקמן לא טעון והשלישי, צדיק בסדום- רץ לבנין הסמוך כדי לראות את מספר הרחוב והשאיר לי את המכשיר הסלולרי שלו. התקשרתי למשרד והסברתי את הבעיה למזכירה.

נקצר את הסיפור- המורה הגיע לאסוף אותי , לא הבוחן שהייתי תחת אחריותו. הבוחן איבד נבחן בדרך והמשיך כאילו כלום. אם חלילה הייתי נמרח מתחת לאוטובוס אף אחד לא היה יודע על כך מכיוון שהבוחן לא טרח לעדכן אף אחד על כך שאיבד נבחן בדרך. יצא עם שלושה וחזר עם שניים וזה נראה לו הכי טבעי בעולם.

לא עברתי כמובן ואני לא מתלונן על כך. אני מתלונן על בוחן חובבן שלא מילא את עבודתו, והיא בין השאר , חוץ מבחינת רמת הנהיגה של הנבחנים, גם שמירה על בטחונם והחזרתם בשלום לאחריותו של המורה ללא קשר לביצועיהם במבחן. מבחינתו ברגע שלקחתי את הפניה הלא נכונה, זהו , נגמר. לא עברתי עבירת תנועה , בסך הכל , מנקודת מבטו, פניתי בפניה לא נכונה. במקום להפסיק את המבחן, לנסוע עוד שתי דקות ולהחזיר אותי, הוא פשוט נטש ובכך התרשל בעבודתו.

זו תהיה דמגוגיה לומר שבגלל בוחנים כאלה ככה הכבישים שלנו נראים , אך בכל זאת מעורר כמה נקודות למחשבה על מי האדם שמאחורי החותמת החורצת לפעמים מי לחיים ומי למוות.