המגדלור

אני מודיע מראש – יתכן ונרדמתי בשמירה, אולי פיספסתי משהו בחדשות היום.

הגארדיאן מפרסם היום ציטוטים מראיון עם אל"מ אמנון אשל, מפקד חטיבה 7 , שיוצא בגלוי נגד מפקדו הישיר, הלא הוא מפקד האוגדה.

נתקלתי בכתבה הזו לגמרי במקרה והייתי בטוח עם סיום קריאתה שמשהו כבר פורסם בעיתונות הישראלית, אך למרבה ההפתעה לא פורסם כלום. חיכיתי לחדשות הערב וגם שם לא נאמרה מילה בנושא.

קצין חי"ר וצנחנים ראשי שאמר "טעיתי" כבר היה לנו, אבל מפקד של חטיבה סדירה שמתבטא בצורה כזו כנגד מפקד אוגדה טרם נראה במחוזותינו. אולי זה רק אני שעושה מזה עניין ואולי יש כאן משהו ששווה לבדוק למה טרם דווח בשפה העברית.

אלוף שטרן היקר,

סליחה.

סליחה שעוד לא נהרגתי בשום מלחמה, באמת סליחה.
סליחה שעוד לא נשכבתי על רימון, שעוד לא הסתערתי על טנק סורי בידיים ריקות. סליחה.
סליחה שאף אחד מהאנשים שלמדו איתי בתיכון עוד לא נפל על הגנת העם והמולדת.
סליחה שהורדתי את הראש בכל פעם שהכדורים שרקו מעליו, סליחה על כל הלילות שישבתי על הגבול וחיכיתי, אבל אף אחד לא ניסה לעבור.

במיוחד סליחה על הכדור שפגע במפקד הטנק השני ולא בי, אז היית יכול לבוא ולבקר משפחה בתל אביב. זה היה גורם לך להרגיש יותר טוב?

ביום ראשון אני יוצא לחודש מילואים. שטחים, לא לבנון, אני מקווה שזה מספיק טוב, וגם שתשאר מאוכזב.

צ'אד אוונס כותב ב- In the Bullpen על הדימיון בין ההתייחסות של קופי אנאן לחיזבאללה בטיוטת ההסכם להפסקת אש לבין התייחסותו להפצצה הלא מכוונת של עמדת האו"ם בלבנון על-ידי צה"ל :

Did anyone expect UN Secretary General Kofi Annan would actually condemn Hezbollah? I certianly didn’t, but he did, kind of, by saying Hezbollah carried out an “unprovoked attack on Israel.” Shocking statement from the same Kofi Annan who proclaimed within hours of a UNIFIL post hit by Israel stating that too was an “unprovoked attack.”

או במילים אחרות ישראל הותקפה ללא התגרות מוקדמת מצדה בדיוק כשם שעמדת האו"ם הותקפה על-ידי ישראל ללא התגרות מוקדמת מצד האו"ם… מעורר תהיות לגבי מי שעומד בראש הארגון הזה, למרות שאני חייב להודות שזו תהיה היתממות מצדי לא להעלות בכל זאת את התאוריה הקונספירטיבית שהפצצת עמדת האו"ם הייתה סגירת חשבון על מעורבתם בחטיפת חיילי ההנדסה ב-2001 , אבל אני רק מפריח רעיונות לאויר.

עושה טוב על הלב לקרוא בלוג שכזה, מזכיר לי שיש עוד כמה דוברי אנגלית שנמצאים בצד שלנו, בניגוד לכמה דוברי עברית החיים בקרבנו .

באותו פוסט מקשר אוונס גם למכתב למערכת שהגיע לעיתון גרמני מאזרח לבנוני החי בדרום המדינה, בו הוא מספר על מצבורי תחמושת שנחפרו באדמה ומעליהם נבנו בתי-ספר. במכתב מצוטט איש חיזבאללה שמתאר בפשטות את שתי האפשרויות שעומדות בפני ישראל: הרקטות ימצאו את דרכן לישראל ואם תפציץ ישראל את "בתי הספר ובתי המגורים" היא תגונה על-ידי שאר העולם. לאור הפסקת האש שהולכת ומתקרבת אני לא יודע אם יש טעם לחזור ולדוש בסוגיית השטחתם של כפרים מהם נורות רקטות, את דעתי בנושא כבר הבעתי מהבטן . רק אצטט את אבי דיכטר שהתראיין בהקשר אחר באחד מימי המלחמה הראשונים: "מי שיש לו חמאה על הראש מוטב לו שלא יעמוד בשמש."

לאחר עשרות הרוגים ופצועים, המלחמה פגעה בפעם הראשונה במישהו שאני מכיר. יונתן, חבר מבית הספר היסודי שלא ראיתי כבר די הרבה זמן, נפצע קשה מאוד, חטף כדור בראש וכעת הוא שוכב מחוסר הכרה בבית חולים. אין מילים חוץ מלהחזיק אצבעות ולחכות לטוב, בייחוד בפציעות מהסוג הזה שחומרתן נשארת בגדר תעלומה עד לחזרתו של הפצוע להכרה.

כבר כמה שנים טובות שאנחנו לא בקשר, פעם היינו החברים הכי טובים. פתאום אני קולט את כמות האנשים שאני נמצא איתם בקשר, חברי הטובים, חבר'ה מהצוות בסדיר, פרטנרים לטיפוס והרשימה עוד ארוכה , שנמצאים שם עכשיו, נלחמים. גם להם זה יכול לקרות.

שלל האינטלקטואלים שיצאו מחוריהם וקוראים להפסקת המלחמה ללא תנאים גורמים לי לבחילה. זו בגידה במלוא מובן המילה בחיילים שמסכנים את חייהם בכל דקה,שעצרו בבת אחת את חייהם האזרחיים ויצאו לשם כדי להביא שקט לצפון ולשנות את המצב הקיים. הם שם וישארו שם עד שהאויב, שאינו עובד לפי כללי מוסר אוניברסלי ומידתיות, יבין שאיתנו לא מתעסקים, אחרת אפשר לספור את החודשים עד למלחמה הבאה. בסיבוב הבא זו אולי תהיה סוריה, אולי טילים ארוכי טווח במשלוח ישיר מטהראן.

אסור להיגרר להשוואת הרוגים שלנו לשלהם. אני חושב על כל אחד מחברי, אם לבחור בין חבר פצוע או חלילה גרוע מכך, לאזרחים לבנונים הרוגים אני בוחר באפשרות השניה. אני מניח שכל לבנוני היה עושה את הבחירה הדומה רק מהצד ההפוך והבחירה שלי תופסת לגבי כל חייל או אזרח בצד שלנו. אנחנו לא יכולים לזעוק בשם המוסר כשהאויב שמולנו אינו מוסרי בעצמו ובשעה שקריית שמונה חוטפת מטחים כשמדברים בטלוויזיה על הפסקת אש. במקרה כזה צריך לשחק לפי כללי המשחק – הפצצת כפרים שלמים לפני שנכנסים אליהם כוחות רגליים, בתגובה לירי רקטות. כן אנחנו חזקים יותר, אי אפשר לשמור כאן על מידתיות, הממשלה הלבנונית הייתה צריכה לקחת את זה בחשבון לפני שנתנה לחיזבאללה יד חופשית בדרום לבנון, מי שחמור אוכל קש. יפגעו אזרחים, יהרסו תשתיות But I Couldn't care less , הכל כדי שלא ישרט עוד ולו חייל אחד.

שמשון, יובב, ואני
לילה, כולם ישנים. השמש שקעה כבר מזמן, לא חם בחוץ וזה הזמן שלי. מים, משאבה, קסדה (בראש טוב) וארנק-פלאפון-מפתחות נכנסים לתוך התיק ואני עולה על האופניים ויוצא לדרך. שעה וחצי-שעתיים של רכיבה עירונית מאומצת למחצה כדי לנסות ולהוריד את ארוחת הערב. ואולי גם כמה מהטובלרונים שאני טוחן כבר שבוע.

זה לא הפעמון שלנו, אתה מקשיב?
ביציאה מהמעלית אני מפעיל סטופר, מנסה לראות אם אני יכול להוריד כמה שניות מהזמן שהיה לוקח לי להגיע על אופניים לבית ספר, אי אז בכיתה ח'. אחת עשרה דקות וכמה שניות מאוחר יותר אני עומד מול השער הנעול, מרוצה. הורדתי שתי דקות. ועברו רק 13 שנים. ססעמק, הייתי צריך לעשות את זה יותר מהר. מצד שני לא התאמצתי. וגם היה חשוך. המשכתי לרכוב, בדרכי אל הפארק.

חובה או חובה
עובר את הגשר ולוקח ימינה, לכיוון הים. עוקף בדרך כלבים ואנשים, אנשים בלי כלבים, כמה זוגות על ספסלים, כמה קבוצות שיושבות על הדשא, חלק עם גיטרות, קצת שירה באוויר וריח של בשר ניצלה שהזכיר לי את הטיול במזרח. כמה זמן עבר? הגיע הזמן לחזור. בקיוסק בנמל קונה שקית שוקו ומכניס אותה לתיק. רוכב על הגדה השניה, לצד השני, רואה קבוצות אחרות עושות את אותם הדברים. כלב רודף אחרי קצת אבל אני יותר מהיר ממנו, או שאולי סתם לא מספיק אכפת לו. קצת אחרי האגם אני עוצר לנוח לכמה דקות, לא רחוק מכמה אנשים שיושבים במעגל וצוחקים. מוציא את השוקו מהתיק כשאחת מהן קמה וניגשת אלי. "סליחה, יש לך אש אולי?" היא שואלת ולפני שאני מספיק לענות הלשון שלה בפה שלי. היא התנצלה והסבירה שהם משחקים אמת או חובה. עמדתי ושתקתי כי לא ידעתי בדיוק מה להגיד ואז היא אמרה שתורי לסובב את הבקבוק אבל באדיבות סירבתי, זה לא בשבילי, ועכשיו יש לי טעם של סיגריות בפה.

במכונית החדשה של אבא
כבר מאוחר וצריך להתחיל לחזור. כל הרמזורים ירוקים ואני טס. קצת אחרי הקניון אני רואה מכונית בתוך עמוד תאורה. מאט קצת לראות אם אני יכול לעזור אבל יש שם רק שלושה נערים עומדים, מסתכלים על רביעי שיושב על המדרכה ומנסה להסביר לאבא שזאת לא הייתה אשמתו. הוא סתם נסע נגד כיוון התנועה באחת וחצי בלילה ונכנס בעמוד. יכול לקרות לכולם. בקצה הרחוב, על ספסל שלושה נערים משחקים טאקי. מישהו שינה צבע לצהוב כשעברתי לידם, הזכיר לי כמה משעמם החודש השני של החופש הגדול יכול להיות.

על הראש הגבעה
מתחיל את העליה האחרונה, זאת שמתחילה במתנ"ס ונגמרת ליד השבט של הצופים, זאת שאני שונא כל כך כי אף פעם אין לי כוח אליה, אני כבר רוצה הביתה אבל צריך לטפס בשביל להגיע. אני לא יודע למה אני מתמלא בחשש שאולי יהיו שם ילדים, על הברזלים מחוץ לשבט. אולי הם יצעקו לי דברים. אולי הם ינסו לעצור אותי. למה אני מוטרד מכמה ילדים קטנים? אין לי מושג. אולי טרומת עבר שהדחקתי. אולי אני סתם דפוק. אולי זאת השעה. אולי הטילים שנופלים לי על הבית. מגרש את המחשבה מהראש. שיבואו, שיעשו מה שהם רוצים. הפחד הוא קוטל הבינה, אמרו ב"חולית". שתי נשימות עמוקות ואני בקצה העליה. קופץ מהמדרכה לכביש ומהכביש שוב למדרכה. תופס מהירות בירידה ועוצר בחריקת בלמים מחוץ לדלת הכניסה לבניין. שעה, שלושים ושבע דקות, שלושים ושלושה ק"מ ותשע מאות חמישים מטר בלילה של תל אביב.

אותי לא גייסו.
האם יש לי בעיה עם זה? לא וכן. מצד אחד הצלחתי להשלים את כל המבחנים על מי מנוחות בניגוד לשנה שעברה , שדווקא אז, בעת רגיעה היה "דחוף" לגייס אותי לצורכי אימון. מאידך גייסו את כל חברי הקרובים וכשאני כותב כולם זה אומר כולם חוץ משניים. אנחנו מהווים קבוצת תמיכה אחד לשני. בל נשכח שהפעם זו מלחמה אמיתית וכאן במרכז כאילו כלום, יושבים בפאבים, הולכים לים. כל כך הייתי רוצה לעשות את מה שאומנתי אליו, אני רואה בטלויזיה מילואימניקים מבוגרים, חלקם מתנדבים בני ארבעים פלוס שסוחבים ציוד כבר בעזרת מנשאים מתפרקים וחושב על זה שבעצם עכשיו אני בכושר הרבה יותר טוב מזה שהייתי בו בסדיר והולך לישון בתחושה שהייתי יכול לתרום כרגע אף יותר מאותם מתנדבים, שכמובן צריך להוריד בפניהם את הכובע.

האם יש לאחרים בעיה אם זה שלא גוייסתי? תלוי את מי שואלים. בני ה-25 פלוס שגוייסו, הסטודנטים, שכבר הספיקו לטייל פעמיים ודעתם התיישבה מעט מקנאים בי ומשתיקים אותי כל פעם שאני מביע מחאה באוזניהם בשיחה השבועית על כך שאותי לא גייסו. מספרים שגם ככה הם יושבים ומחכים, שאין באמת כרגע מה לעשות. מצד שני יצא לי להיתקל בדעתם של כמה ילדים שזה עתה השתחררו מהצבא. התואר אותו אני לומד מושך אליו הרבה בנות ובגיל צעיר יחסי. בקבוצת הלימוד שלי גילן הממוצע של הבנות הוא 22, כמעט ארבע שנים הפרש ביני לבינן. המנטאליות שונה לחלוטין בגיל- חלק גדול מהמעגל החברתי עדיין בצבא/חוזר מהודו.

אתמול נפגשנו בפאב, שתינו לכבוד סיום הבחינות. תוך כמה דקות החלו השאלות התוהות על "למה לא גייסו אותך?", הרגשתי שאני כמעט צריך להתנצל בפני הבנות על כך שאני לא במילואים אלא שותה איתן בירה. השעה הייתה מאוחרת והבנות החלו לקבל טלפונים ו-SMS מהחברים בחזית, שגם הם הביעו את פליאתם- "איך לא גייסו אותו? איפה הוא משרת? איפה הוא היה בסדיר?". עמדתי בחקירה צולבת על עברי הצבאי, שהרי לכל חייל יש הסבר מיידי ומקיף ללמה לא גייסו אותי ומה צופן לי העתיד, כל חייל רמטכ"ל.

אין כאן ממש פואנטה, סתם תהיה על כך שעוד מעט אני בן 26 ועדיין נשפט על ידי אנשים לפי קריטריונים של שירות צבאי. הייתי בטוח שעברתי את זה כבר לפני שלוש שנים, כאשר אחרוני חבריי סיימו את שירות הקבע שלהם, אך הסתבר שלא.