המגדלור

תום שתה את הלבן. "אבל אני כל כך אוהב יין לבן" , אמרתי לו. "אין מה לעשות, לא בוכים על יין שנשתה" , אמר וגיהק. פעם ראשונה שאני מגיע אליו הביתה .אגלה לכם סוד מקצועי קטן המסביר את יציבותו של הקשר המקצועי והחברי ביננו – זו גם הייתה הפעם השניה שנפגשנו מעולם. בקבוק היין האדום נמסר לידי וברחתי מהשכונה הצפונית של תל-אביב כל עוד נפשי בי, לצאת מטווח ה"זילזל" במהירות האפשרית.

"נחמד", חשבתי לעצמי. אלכוהול חינם. ברגע שמפסיקים להתייחס למשקה בזהותו המקורית (וזה תופס לכל משקה) ומכניסים אותו לקטגוריה הכללית יותר זה אומר דבר אחד- רוצים לדפוק קצת את הראש. ברור היה לי שלא אצליח לתאר בשפה אנינת טעם הכוללת תיאורי טעמי פירות שלא גדלים כלל ברדיוס של מאה קילומטרים מהכרם ממנו נבצרו הענבים, או לחילופין צורות גאומטריות לתיאור סופו (???) של הטעם. באופן אישי מספיק לי "טעים" ו- "עושה נעים".

זה בדיוק הסיפור שהביא עמו היין שקיבלתי – פיוז'ן מרלו, קברנה פרנק וקברנה סוביניון מסדרת מרום גליל של סגל. לא היה מסובך מדי לשתות אותו. התנאי הראשון התקיים אך מיד- היין היה טעים, תחושה של טעם חד וברור בלי יותר מדי שטויות מסביב שלא בדיוק מדברות לאנשים שאינם מבינים גדולים ביין. לגבי התנאי השני- לאחר שתי כוסות כבר הרגשתי נעים והחלטתי לנצל את המומנטום ולשתף אנשים נוספים. סבב טלפונים קצר העלה שיש מבחן ביום שני ששכחתי ממנו לגמרי. כולם כבר לומדים, נותנים גז ארוך אחרון לפני תום תקופת המבחנים ואין קליינטים ליין, שאחרי הטלפון השלישי והכוס הרביעית כבר זוכה להגדרה "מצויין".

"עוד כוס קצרה" , הבטחתי לעצמי בקול וניסיתי להיזכר במספר של ש' , שהייתה אחת מחובבות השתייה הגדולות ביותר שהכרתי בחיי ומשתכרת מוסמכת. מזג האויר החם וההבטחה ליין צונן עשו את שלהם וש' התייצבה תוך מספר דקות.

ישבנו במרפסת כשנוף הפרדסים והשדות פרוס לפנינו, ממש אווירה רומנטית של שישי בצהריים. בידיים מעט כושלות הרמתי את הבקבוק על מנת למזוג לה לתוך הכוס הגבוהה, אבל חוץ משלוק וחצי לא יצא כלום. "תודה באמת" , סיננה מבין שפתיה, חייכה ובלעה את את המעט שנמזג לכוס בלגימה קצרה.

היא הייתה כל כך יפה. ידיי יצאו לטיול קצר ובקושי רב הצלחתי לכוון את פני אל פניה כש… התעוררתי לפתע משמש אחר הצהריים הנעימה, על הדשא, בבית של סבא וסבתא של תום יחד עם עוד כמה פליטים מהצפון.

אהה, כן…חזרנו.

"מה זאת אומרת כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?" צווחה ס', העורכת המוערכת והחביבה על כולנו.
"אין לי, פשוט אין לי מה לכתוב, אין לי מה להגיד. תנו לצה"ל לנצח? בשביל זה את משלמת לי? בואו ניכנס בהם? בואו לא ניכנס בהם? מה כבר אפשר להוסיף? את רוצה שאני אשווה בין מחנות הפליטים של הפלשתינאים לבין מחנה הפליטים שהקמתי על הדשא של סבא וסבתא שלי? יש מלחמה עכשיו, קיבלתי צו 8 ואני לא מוצא את הגזייה שלי, תעזבי אותי מבלוגים עכשיו."
"מה השעה אצלך?" היא שאלה פתאום. מה היא רוצה ממני? למה זה קשור?
"לא יודע, אין לי שעון, אני פליט"
"טוב, אז לך תפתח את הדלת."
"את הדלת? עכשיו? למה? את שם? למה את שם? ומאיפה את יודעת איפה אני בכלל?" קיללתי את כל המכשירים הסלולרים שמאכנים אותי ונשבעתי לנפץ את הנוקיה המקרקש. מיד. איך שנגמרת המלחמה. אולי.

פתחתי את הדלת ושליח מיוזע הושיט לי שני בקבוקי יין.

"מה זה?" שאלתי אותו אבל הוא רק משך בכתפיו והחתים אותי כאן וכאן וכאן וכאן בראשי תיבות וכאן.

"אולי את רוצה להסביר לי מה זה?" שאלתי אותה בבלבול.
"זה יין, מה זאת אומרת מה זה? קיבלתי אותו מאנשים טובים שעושים פרוייקט עם בלוגרים ושרוצים לשמוע את דעתכם עליו, אלוהים יודע למה. תכתוב על היין. בלי לדבר על המצב, בלי להזכיר את זה שנפל טיל 300 מ' מהדירה שלך, בלי להזכיר את זה שאתה לא יודע איפה הגזיה שלך. יין. משהו שמח, בלי שום דבר מסביב. בלי מצבים, בלי חילופי אש, בלי מנצחים ובלי מפסידים. נראה לך שאתה יכול לעשות את זה?"
"הממממ…."
מה כבר יכול להיות? יין. זה לא יכול להיות כל כך נורא. אנשים שותים יין. כבר אלפי שנים. נכון, לא אני. אני לא אוהב יין, אבל, בעצם, שווה לנסות. אני אראה מתוחכם, ומרשים, אולי אני אפילו אחזור ללכת עם המשקפיים עם העדשות הלא אופטיות שלי. מעניין איפה הם, בטח נשארו בחיפה.
"טוב בסדר, תני לי איזה שבוע."
"בסדר גמור, יש לך עד מחר בבוקר להעביר לי את זה. עשר זה בסדר? יופי. אז ביי."

"אז היום בארוחת צהריים שותים יין." בישרתי לחבורת הפליטים שהשתזפה על הדשא של סבא וסבתא שלי. הם נשארו אדישים.
"רק יין. אין קולה, אין מים, אין מיץ, ואף אחד לא קם עד שהבקבוק לא מתרוקן.” הסברתי אבל הם רק גיחכו ופתחו עוד בקבוק בירה הולנדית שעשתה את כל הדרך מחיפה.

לא, לא משם תגיע הישועה. אבל יין לא שותים לבד, זה ידוע. זה הקו הדק שבין כוס יין עם הארוחה לבין בקבוק חסר שם בשקית נייר חומה ביד של חסר בית המוטל על ספסל ציבורי. אין ברירה, עשיתי כמה טלפונים וכינסתי לסעודת חירום את אחותי הקטנה (כי אם אתה לא יכול לסמוך על משפחה, על מי תוכל?) יחד עם בן זוגה שיצא להגן על העם והמולדת למחרת, ואת נועה ורון שחזרו בדיוק משלושה שבועות בגולה. הם מימשו את זכותם לבחור את התפריט והביאו איתם ממיטב יצירות המטבח המזרח תיכוני – קובה, חומוס, סלט ירקות וקבבים.

"יש לי יין שילך ממש טוב עם הארוחה הזאת!" הכרזתי בידענות ומיד שלפתי באופן אקראי לחלוטין את אחד הבקבוקים – פיוז'ן שרדונה קולומברד 2004 של סגל.

אני מודה, פחדתי. פחדתי לשתות יין בארוחת הצהריים. זה לא הרגיש לי טבעי, זה לא אני. זה הרגיש לי מבוגר מדי, ובכלל, מה הקטע? אבל פחדתי עוד יותר מס', אני אפילו לא יודע למה. אם היא אמרה שצריך אז צריך. שתיתי. שתינו.

היין נגמר לפני שנגמרו הקבבים וזה סימן חיובי ללא ספק כי הקבבים של אמא של נועה ידועים בטעמם המשובח. והיין? במילה אחת היין היה טעים. פשוט טעים. הוא היה קליל, לא השאיר תחושה כבדה ולא העיק יותר מדי, כמו שיין יכול להעיק לפעמים. למעשה, הוא היה מלווה משובח מאוד לאוכל הפשוט, הבסיסי, שאכלנו. הוא הוגש מקורר מעט והיה מרענן מאוד בחום של מחנה הפליטים הלא ממוזג שלנו. נאבקתי (ועודני נאבק) בדחף עז לכנות את הטעם "פירותי", אך ללא ספק הייתה נוכחות ברורה מאוד של ענבים, דבר טבעי למדי כשמדובר ביין, אני מניח, ומעט מתבייש להודות שמעולם לא הבחנתי בו.

את הכוס האחרונה לקחתי איתי ויחד צנחנו על השמיכה שהייתה מונחת על הדשא, במתחם הפליטים שותי הבירה שעל הדשא. בשמש המלטפת ובין דיווחי החדשות לצילצולי הטלפונים נתתי לעצמי להתרחק קצת, להתנתק. אולי האלים כועסים ואולי אנחנו עומדים על פי התהום, אבל ממש כמו רומאי שהישיר מבטו אל העשן שעלה מלוע הר הגעש בימיה האחרונים של פומפיי, עם כוס יין ביד, אם כבר ללכת – אז ככה.

יש לי התחלה, אבל אין לי סיום. אני המום.

זה לא שאסור לירות בי, מותר. לא לפגוע, זה לא, אבל מותר לנסות. היו להם משהו כמו 5 שנים לעשות את זה ועוד כמה שבועות פעם בשנה, אבל לירות בי ככה, בבית? כשאני יושב ואוכל ארוחת ערב? מנסה לראות השיר שלנו? (רני שולתתתתתתת!!!!!!!!!11)

לא, זה כבר עובר את הגבול.

נראה לכם באמת?

נראה לכם שאני מתכוון לבלות לילה במקלט? עם האיש המעצבן מהועד והילדים הצווחים של המשפחה שגרה מעלי? נראה לכם באמת?

ונראה לכם באמת שאני צריך לקבל שיחות טלפון מודאגות מהאנשים התמימים במרכז הארץ, שחושבים שחיפה עולה בלהבות? (ותודה לכל הפונים)

עכשיו זה אישי. וזאת רק ההתחלה.