אף פעם לא הבנתי אנשים שאומרים שטלוויזיה משפיעה לרעה על אנשים, שהיא הופכת אותם לאלימים יותר. חשבתי שאלה שטויות, אולי בגלל שלי זה לא קרה. אבל גם אני פיתחתי הרגל רע משנים של צפייה. גיליתי משהו שלא הייתי מגלה בלעדיה. סוני, זה כל השוני.
יש כאלה שלומדים איך להרביץ, שלומדים שאלימות היא הפתרון לבעיות שלהם. יש כאלה שחושבים שהם יכולים לעוף כמו סופרמן, שחושבים שהם יכולים לעשות כל מיני פעלולי אופניים, או סקייטבורד או כל מיני שטויות כאלה, כמו שהם ראו בטלוויזיה. אני תמיד חשבתי שאנשים כאלה הם מטומטמים וטוב שנפטרנו מהם כשהם היו צעירים.
אבל גם אני, ואפילו בלי לשים לב, למדתי משהו.
למדתי שכשרע לך אתה יכול לברוח מהעולם, אתה יכול להתחבא בתחתית של בקבוק. למדתי שמי ששותה לבד בקבוק של ג'ק דניאלס – רצוי בשקית נייר חומה אבל זו לא חובה – מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו. נכון, זה זמני. נכון, יש הנגאובר שצריך להתמודד איתו בבוקר. אבל זאת כבר בעיה של מיכל מהעתיד, לא שלי.
וחוץ מזה, בשביל מה אלוהים ברא את האדויל?
לא בכיתי כששמעתי. לא רציתי שמישהו ידע שיש לי סיבה לבכות. ובכלל, באותה התקופה השתדלתי לבכות כמה שפחות, במיוחד מולו. לא רציתי שיראה אותי שידע שרע לי.
זה התחיל בתמימות ולא, זה לא נגמר ככה. ישבתי לידו בהרצאה פעם, לגמרי במקרה, והוא הציע לי מסטיק, בננה אם אני לא טועה. שבוע לאחר מכן איחרתי והוא סימן לי על מקום פנוי לידו. בשבוע שלאחר מכן אני כבר שמרתי לו מקום, ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.
לא, זה לא נכון. תמיד הייתה דרך חזרה, אבל לא רציתי לחזור. היה נעים לי בדרך הזאת.
וכן, כבר הייתי נשואה אז. וכן, הוא ידע את זה ואני ידעתי שלו יש חברה. כנראה שלשנינו היה חסר משהו, ובכל מקרה, זה לא שפגענו באף אחד, זה לא שבאמת קרה בינינו משהו. אולי בראש שלו, בטוח שבראש שלי, אבל לא קרה כלום בשום מקום אחר.
שנתיים אחרי שסיימנו ללמוד הוא התקשר אלי פתאום. שנתיים לא שמעתי ממנו – הוא נשאר בחיפה, אני עברתי לתל אביב והקשר לאט לאט התמסמס. אני מודה שלא מאוד התאמצתי בשביל לשמור איתו על קשר, חשבתי שאולי זאת הזדמנות טובה להשקיע בנישואים שלי, גם נכנסתי להריון וילדתי באותה התקופה וקיוויתי שאולי דברים ישתנו, שאהיה שמחה ומאושרת אבל זה לא קרה ופתאום השם שלו על הצג. הייתי קצת המומה אבל עניתי. אז מה שלומי, ומה איתו, ולמה לא סיפרתי לו על הילדה ולמה לא דיברנו כל כך הרבה זמן ומתי נפגש ומה אני עושה ביום שישי.
אני לא יודעת למה אבל לא הרגשתי נוח לספר לבעלי שהוא התקשר ובטח לא שאני רוצה לראות אותו. הנה, אני שוב משקרת. אני הרי יודעת בדיוק למה לא הרגשתי נוח לספר לו. קודם כל כי כבר אז, באוניברסיטה, הוא לא סבל אותו ולא אהב בכלל את הקשר בינינו. הוא טען שהוא רוצה ממני רק דבר אחד, ומי יודע, אולי הוא צדק, אבל זה לא עצר אותי, אולי אני רציתי את אותו הדבר. וחוץ מזה, ידעתי מה יקרה כשניפגש, ידעתי שאם בעלי ישאל מה היה אני אצטרך לשקר לו ולא רציתי לשקר. לא על זה, בכל מקרה.
אז נפגשנו. שלוש פעמים החלפתי בגדים לפני שיצאתי מהבית אבל לא איחרתי. לא ממש הגעתי בשעה שקבענו אבל הגעתי לפניו, ובסופו של דבר זה מה שקובע. אין לי מושג מה בעלי חשב כשפתאום אמרתי שאני יוצאת הערב עם חברות, אבל הוא לא אמר כלום ובעצם, מה כבר יש לו להגיד? שישמור הוא פעם אחת על הילדה.
נפגשנו מחוץ לבית הקפה. חיכיתי לו בחוץ והוא הופיע פתאום ברחוב האפלולי. הוא – הוא נראה בדיוק אותו הדבר. אולי קצת יותר גבוה, אבל הנחתי שזאת אני ולא הוא, קרוב לוודאי שהוא לא גבה בשנתיים האלה. חיבוק קטן, נשיקה על הלחי, ונכנסנו פנימה.
עוד לא הספקנו להחליט איפה נשב וכבר משכתי בשרוול שלו. רציתי החוצה, פחדתי להישאר שם. אולי יראו אותנו, אולי נפגוש מישהו שאני מכירה, אולי ישאלו שאלות ואולי אצטרך להמציא שקרים. לא רציתי, פחדתי, לא הייתי רגועה, הלב שלי דפק ודפק ודפק ואני רציתי החוצה, לחושך, לבטחון.
אז יצאנו, מצאנו ספסל קצת נידח מתחת לאיזה עץ קצת מוזנח ושם סגרנו פערים. אני חושבת. כלומר, הוא סיפר לי מה עשה מאז שסיימנו ללמוד בזמן שאני הסתכלתי לכל הכיוונים, חיפשתי לראות מי עוקב אחרי, מי סתם עובר בסביבה, מאיפה תבוא הנפילה הגדולה כי זה, זה פשוט יותר מדי טוב. לא לגמרי הקשבתי למה שאמר, אני מניחה שהוא שם לב לזה אבל היה מספיק חכם בשביל לא להגיד כלום. הוא ידע שלא נוח לי, הוא ידע שאני לא אוהבת לשקר, אבל ידע שרציתי להיות שם, איתו. אני מקווה שהוא ידע. זה הרגיש נוח, בצורה מעוותת, זה הרגיש נכון.
אני לא יודעת מתי זה קרה, ובטח שלא למה, אבל פתאום שמתי לב שאני רגועה יותר, נינוחה יותר, מקשיבה יותר, מדי פעם אפילו אומרת משהו, אבל רוב הזמן – רוב הזמן פשוט הסתכלתי עליו, ספגתי אותו, שיננתי אותו, ופתאום יד בשיערי. שלו? של מי עוד היא יכולה להיות? זאת הפעם הראשונה שהוא נוגע בי ואני מחייכת, וראשי נצמד לכתפו, שלא יראה שאני קצת בוכה, מתפללת שחולצתו תשאר יבשה, לא להשאיר ראיות מאחור.
ועכשיו מה? נחזור להיות בני 17? נתמזמז על הספסל? נעשה סקס במושב האחורי של הפוקוס מליסינג שהייתי כל כך גאה בה? פגישות חטופות במלונות מעופשים? בשביל מה, בעצם, אני עושה את זה לעצמי? מה אני חושבת לעצמי? מה נראה לי שיקרה?
אין לי, באמת שאין לי מושג. לא יודעת מה רציתי שיקרה, לא יודעת מה קיוויתי שיקרה, מה יצא מזה, איפה אהיה עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, לא יודעת למה ואולי זאת הפעם הראשונה בחיים שאני עושה את זה – בשבילי, כי אני רוצה, בצורה הכי טהורה והכי ילדותית וחסרת אחריות שאפשר. אני רוצה את זה כי זה עושה לי נעים עכשיו. רע בטווח הארוך? סביר להניח, כן, אבל עכשיו יכול להיות לי טוב. וכל כך, כל כך רע לי עכשיו.
זאת הייתה מין שגרה שכזאת, תקיעות, קביעות, מונוטוניות, ולא התגברתי על התחושה שהחיים שלי צריכים היו להיות אחרים. אני לא מתחרטת על דברים שעשיתי, על בחירות שבחרתי, על דלתות שפתחתי ועל כאלה שהשארתי סגורות, אין טעם, אבל פעם, כשהייתי קטנה ותמימה, חשבתי שיהיה אחרת.
ישבנו שם, מחובקים, שותקים. מחשבות רצו מהראש שלו אל שלי ובחזרה, עוברות בעזרת חיוכים, מבטים ונשיקות קטנות. כבר נהיה מאוחר, והייתי צריכה לחזור לפני שבעלי יחשוד שאני לא איפה שאמרתי שאהיה, עושה מה שאמרתי שאני עושה ועם מי שאמרתי שאני עושה את זה. חשבתי את זה כמה דקות בלב אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להיפרד ממנו. אמרתי את זה בקול, כדי להעביר חלק מהאחריות אליו, אבל לשמחתי, בטח שלשמחתי, גם הוא לא רצה ללכת. לא שהייתה לאף אחד מאיתנו ברירה. הוא ליווה אותי לאוטו, ונישק אותי. הוא עמד מולי, החזיק אותי, העיניים שלי נעולות בשלו ואז הרכין ראשו, עצם עיניו ונישק אותי. אני לא יודעת כמה זמן עמדנו ככה, לפני שהוא הסתובב. הסתובב, והלך. התיישבתי מאחורי ההגה, הנעתי ולא הצלחתי לזוז. שנתיים עברו וההרגשה הזאת בלב ששכחתי ממנה, מין דיגדוג מעקצץ, כאילו מעולם לא נעלמה. כאילו אף פעם לא הפסקתי להרגיש שהוא, הוא האיש. הוא.
הוא שלח לי הודעה, אמר שנהנה מאוד, שאנחנו צריכים לעשות את זה שוב. חייכתי. בוודאי שאנחנו צריכים לעשות את זה שוב, אבל מתי? כמה פעמים עוד אוכל לצאת עם החברות מבלי לעורר חשד?
בשבת ובראשון הייתי עם בעלי, לא יכולתי להתקשר אליו אבל ביום שני התקשרתי. הוא ענה ואמר שהוא במילואים ויתקשר אלי קצת יותר מאוחר, אבל הוא לא. הג'יפ שלהם עלה על מטען, או נכנס למארב, או משהו כזה, אני לא יודעת. ההלוויה שלו הייתה למחרת בבוקר אבל גם את זה לא ידעתי אז. לא שמעתי חדשות באותו היום ורק למחרת בבוקר, בעבודה, ראיתי את התמונה של בוויינט. ישבתי מול המסך, כל הדם ירד לי מהפנים, אני לא יודעת לאן הוא הלך. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לבכות אפילו, פשוט ישבתי.
לא הכרתי את ההורים שלו, לא ממש ידעתי איפה הם גרים, לא הלכתי לשבעה, אני לא יודעת למה, לא רציתי לראות אף אחד, לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד, לא רציתי לשתף. לא רציתי להראות. אסור, אסור לי להראות. כלום. אף אחד לא יכול לדעת, רק אני, והוא, עכשיו, שהוא יודע הכל.
לא הצלחתי לעבוד באותו היום. בצהריים אמרתי שאני חולה והולכת הביתה אבל לא לשם הלכתי. נסעתי לנמל ת"א, זכרתי חנות שראיתי שם פעם. שטרות נייר מקומטים עברו מהיד שלי לקופת החנות וקיבלתי בקבוק מרובע מלא בתרופת הפלא הזהובה. לא היו להם שקיות נייר, רפובליקת בננות, למה כבר אפשר לצפות? באמריקה זה לא היה קורה.
אז הלכתי לים. תמיד הייתי מגיעה לשם בשביל לחשוב, או בשביל להימנע ממחשבות ולקוות שהתשובות תגענה מעצמן. לפעמים זה אפילו היה עובד אבל היום הלכתי לשם בשביל להתייחד עם כמה זכרונות, חלקם טריים וחלקם ותיקים, להתייחד עם התחושה שעתידי נגזל ממני, אותו עתיד שלא באמת הגיע לי ושספק אם אכן היה מתממש, אם כי עכשיו כבר לעולם לא נדע, ועם 200 מ"ל של מיטב התוצרת של מדינת טנסי שיעשה את הכל יותר טוב.
הוויסקי החליק לי בגרון, בער, שרף, לא זכרתי שזה מה שהוא עושה, אבל לא אכפת היה לי. פעם, כשהיינו באוניברסיטה, הוא חזר מהמילואים בשביל לעשות איזה מבחן. אני עדיין זוכרת בדיוק איך הוא נראה טוב אז, אבל זאת לא חכמה גדולה כי כולם נראים טוב במדים, הרובה תלוי ברישול על כתפו, דרגות על הכתפיים. תמיד הייתה לי חולשה לקצינים, אבל אליו פיתחתי חולשה הרבה לפני זה.
רק כשתחיל להחשיך חזרתי הביתה, ורק אז, כשנכנסתי למקלחת, פתאום נפרץ הסכר. עמדתי שם עירומה מתחת לזרם המים החמים ופרקתי, שחררתי את הכל. מלמלתי את שמו ובכיתי עד שלא יכולתי יותר, עד שלא נותר בי כלום.
אני לא יודעת אם בעלי ידע, אם הוא קישר, הוא לא אמר כלום ואני לא אמרתי כלום. כלפי חוץ נשארתי אותו הדבר. לקחתי את הילדה לגן, עשיתי קניות, בישלתי, אבל הייתי כבויה, והייתי צריכה משהו שיטשטש אותי, שיטביע את הקולות שבראשי.
אף פעם לא הייתי חובבת גדולה במיוחד של אלכוהול. לא אהבתי פאבים, היה שם רועש וצפוף ומסריח. אולי כוס יין מדי פעם במסעדה טובה, לא הרבה יותר מזה. אבל, ילידת שנות השבעים שכמוני ובוגרת עשרות שעות טלוויזיה אמריקאית משובחת, למדתי דבר או שניים על החיים.
וויסקי, נקי, כפול, מעלים את כל הצרות.
וצ'ייסר של אדויל.