המגדלור

"…אף פעם לא הבנתי אנשים שאומרים שטלוויזיה משפיעה לרעה על אנשים, שהיא הופכת אותנו לאלימים יותר. חשבתי שאלה שטויות, אולי בגלל שלי זה לא קרה. אבל גם אני פיתחתי הרגל רע משנים של צפיה. גם אני למדתי משהו, משהו שלא הייתי מגלה בלעדיה. סוני, זה כל השוני…"

מתוך הפרק הראשון בספר "סודות של אנשים אחרים".

בקרוב על צג המחשב שלכם.

לא תמיד אתה יכול לגלות את הסיבה, לא כולם צריכים לדעת הכל, אחרי הכל, אבל לכל דבר יש סיבה.

גם לאיך שאני מרגיש עכשיו.

ולא, אין לי למי לספר. אין לי עם מי לדבר. אולי זה מה שבאמת מציק – שאין שום דרך לשחרר, להשתחרר.

אז אני ריק, ועייף, וכבד, ועצוב, וכועס, ואפילו אין לי על מי.

הופ הופ טרללה, בחודש אחד גדלתי בשנה, ואפילו קיבלתי עוגה.

מזל טוב לי.

לחץ חברתי
אומרים שלכתוב בצורה מגזינית כזאת, עם כותרת משנה לכל פיסקה, זה הטרנד החדש. האמת? אני לא יודע עד כמה אני מת על זה, אבל כל דבר צריך לנסות פעם אחת, לא? אחרת, בשביל אנחנו חיים?

קום קשת ענן
השעון המעורר צילצל בחמש בבוקר, או ליתר דיוק חמש לפנות בוקר. כן כן, אז שבת, אז מה? הוא לא אמור לדעת את זה, אז הוא צילצל. גם בחמש וחמישה הוא צילצל, וקיבל ממני את אותה תגובה נוזפת. קצת לפני 6 צילצל הטלפון. כן אמא, בטח שאנחנו ערים. כבר יוצאים. כן. טוב. ביי. אז מהר מהר התעוררנו, התלבשנו, ציחצחנו שיניים, זרקנו אל תיק גדול את כל מה שלא היה גדול מדי בשביל להכנס לתוכו, שיבחתי את עצמי על שאת הדילמה הגדולה – החולצה הכחולה עם האדום או החולצה האדומה עם הכחול – כבר יישבתי אתמול (האדומה עם הכחול לקחה, ובגדול) ואצנו רצנו לאוטו. איש איש במקומו. הנעתי. דוממתי. חזרתי הביתה, לקחתי את הפנל של הרדיו, את חטיפי הגרנולה שהשארתי בפריזר ואת הסלולרי ואצתי רצתי חזרה לאוטו. שוב, הנעתי ("למה השארת אותי כאן בלי מזגן?" ננזפתי) ויצאנו לדרך באיחור לא בלתי צפוי.

נשירה טבעית
בסוף אפילו הגענו. ואפילו בזמן. מקבוצה של חמישה אמנם נותרנו רק שניים, לאחר ששלושה נשרו במועדים שונים ומסיבות שונות (שילוב של בעיות ציוד, בעיות רפואיות ומוטיבציית יתר) אבל זה לא באמת משנה, לא לשם כך נתכנסנו בשעת בוקר מוקדמת יחד עם 7500 מידידינו הקרובים ביותר. טוב, לא ממש הקרובים ביותר. אבל השמועות אמרו שmenzib הידוע מפורום אופניים בתפוז ניצפה באזור ההרשמה. אני לא ראיתי אותו. או שאולי כן. אין לי מושג איך הוא נראה. אבל לא, לא זאת הנקודה.

אין בעיות יש רק אתגרים
גלגלים של תקוה התקיים בפעם הרביעית אתמול בבוקר. מסע אופניים של 55 ק"מ (ויש גם מסלול מקוצרר של 10) בכבישי עמק יזרעאל שכל הכנסותיו יוקדשו לשילוב ילדי אתגרים בחברה באמצעות פעילות ספורט אתגרי. זאת לא תחרות, לפחות לא תחרות בין אנשים, אבל זאת כן תחרות של אדם עם עצמו, בחינה של הגבולות. היו שם אלפי רוכבים, נכים וכאלה שאינם, ילדים וקשישים, אופני כביש ושטח וגם כמה רולר בליידרים, או איך שלא קוראים להם. זה באמת היה יפה, בלי טיפה של ציניות. זה לא אופייני לי, אני יודע.

שלושים בצל, בעליה
האתגרים שהצבתי לעצמי היו מוגדרים היטב: לא לרדת לגלגל השיניים הקטן ביותר מלפנים בשום מצב, לסיים את המסלול בפחות משלוש שעות ולא לצעוד בכלל – את כל המסלול אני עושה ברכיבה, בלי ויתורים ובלי הנחות. עליה, ממש בדומה לשחיית מאה מטר, יש רק דרך לעלות – מתחילים הכי מהר, לאט לאט מגבירים את הקצב, ובסוף נותנים ספרינט. אמר לי את זה סרן שי הרבה לפני ששמעתי את זה מסא"ל קרמבו, אם כי אני מניח שגם הוא לא המציא את "שיטת האצן הסודני". אז רכבתי. רכבתי לבד, עם עצמי, בין כל האנשים האלה, משתדל שלא לדרוס אף אחד. משפטים נכנסים ויוצאים לי מהראש. הגיגים לא רעים בכלל, כמה תובנות חביבות שאת כולן תכננתי לחלוק איתכם אבל אני לא זוכר מהן כלום. אפילו חשבתי על לראיין כמה אנשים מעניינים, אבל החלטתי שתוך כדי רכיבה ובלי פנקס ועט זה פשוט לא רציני, וכך הפסיד העולם ראיון בלעדי עם האיש שבנה אופניים מעץ ועם הילד על אופני ה BMX שהתעקש לעקוף אותי שוב ושוב ושוב.

כמו אש על הפנים
כשחציתי את קו הסיום הבנתי שאני אידיוט. לא, אני לא נסחף. אין ספק שחכם בשמש אני לא, ויש לי סימני שיזוף מגוחכים לחלוטין כהוכחה לכך. אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שעמדתי באתגר שלי. למרות שהירידות היו מאוד קצרות והעליות מאוד ארוכות (אולי כדאי בשנה הבאה לרכב בכיוון ההפוך?) ולמרות שכרגע אני כולי סמוק ורגיש למגע, עמדתי באתגר. והיום, יותר מתמיד, אני מעריך את אנשים שנענים לאתגרים. ובשנה הבאה צריך לזכור להביא סנדוויץ'.

המקינטה
לאבא שלי כבר די נמאס לשתות את הקפה התורכי (המכונה בלשון 'ארץ נהדרת' – קהווה אסלי נטוליה גרגריה) שאני מכין לו באהבה רבה מדי יום, אז הוא החליט לעבור לאספרסו והפקיד אותי על ביצוע המשימה. מכונת אספרסו לא באה בחשבון- היא עוד עלולה להרוס לו את 'תדמית האדם הפשוט' שהוא עובד עליה כבר עשרות שנים ולכן האופציה היחידה הייתה מקינטה. "רק מנירוסטה,אלומיניום זה לא בריא, שלוש כוסות לפחות ושלא תעיז לקנות גם מקציף, זה ליאפים ששותים הפוך ואני לא יאפי" , תידרך אותי בסמכותיות. בריאות לחוד וכסף לחוד, משגילה שנירוסטה אולי תשמור על בריאותו אך לא על כיסו הסכים להתפשר, "רק תבדוק שיש תו תקן לאלומיניום" , יש תו תקן, בטח שיש תו תקן.

התערובת
חיפשתי באינטרנט, קראתי מאמרים, ממש עולם ומלואו עולם הקפה. לאחר סקר שוק מקיף כיתתי רגלי לחנות קטנה השוכנת לא רחוק מנמל יפו. הצטיידתי במקינטה ומאה גרם של תערובת שעולה בערך כמו חצי קילו של קפה תורכי באבו-גוש. “כל כך יקר??”, התפלא כאשר סיפרתי לו כמה עלתה התערובת, אבל ריח הקפה הטרי שעלה מהשקית המבריקה היה שווה הכל.

זה חזק החרא הזה
מילאתי מים בדיוק מירבי, פיזרתי את הקפה בצורה שווה על המסננת, בלי לדחוס כמובן ושמתי את המקינטה על הגז. לאחר שנחלטה התערובת, מזגתי את הנוזל בעל הצבע החום כהה לכוס קטנה והגשתי לבעלים הגאים של המקינטה לטעימת בכורה.לא ברור לי מתי החליט שהגאולה תבוא דווקא מהאספרסו, אבל נראה היה שלא ידע לקראת מה הוא הולך . על פניו ראיתי שהוא עוד שניה יורק את מה שיצא, פשוט לא היה לו נעים ממני לאחר שטרחתי כל כך. “זה חזק החרא הזה, הא? נראה שאני אוסיף חלב" . הסברתי לו שכדאי שיחמם את החלב אם הוא לא רוצה לקבל אייס-קפה דלוח ושימלא שליש אספרסו ושליש חלב פושר.
"ומה עם השליש הנותר?”, שאל לאחר חישוב מתמטי פשוט. “שם אמור להיכנס החלב המוקצף, אבל זה רק ליאפים. “ עניתי.

הניכור
אחת מטענותיו של מרקס כנגד השיטה הקפיטליסטית הייתה שהיא מנכרת את האדם מסביבתו ומהסחורות אותן הוא צורך או מייצר בעצמו, בניגוד למשל לחברות הציידים והלקטים הקדומות. אני מקבל את הקפה טחון. אם אני מזמין דרך האינטרנט או קונה בסופר אני אפילו לא רואה את הקפה נטחן. פולי הקפה הם בכלל פרי אדמדם שדי דומה לתותי יער, אבל למי יש בכלל מושג? לילד הקולומביאני שעובד שעות בשמש הקופחת עבור 80 סנט ליום. הוא לא נהנה מפרי עמלו.

ירוק זה טוב
אז החלטתי לחזור אחורה והזמנתי קילו של פולי קפה ירוקים, לפני קלייה. קצת עשן בבית, מעט מוץ שיתפזר במטבח והרבה בלאגן ולכלוך על השיש , באזור המטחנה הפרימיטיבית שקניתי בעשרים שקלים בגראז' סייל ואוכל להכריז בגאון- אני לא מנוכר ובעיקר עם יותר כסף בכיס.

בשמי ובשם ההנהלה – אנא קבלו את התנצלותנו הכנה על חוסר הזמינות של האתר ביומיים האחרונים.

כפי שרשום בכותרת, הדיסק הקשיח בשרת שעליו מאוכסן אתר זה החזיר את הביטים שלו לבורא (או לפחות ניסה לעשות זאת – מזל שיש גיבוי ).
לקח מעט זמן עד שנמצא מחליף לדיסק הקשיח (ראיונות, בלאגנים, בחינות וכו') והוא הותקן בהצלחה.

אנו מקווים שלא יהיו עוד חלקים שונים שינסו לעשות צרות.

הם היו בגילה בערך, חבורה של ערסים צעצוע. סימן ההיכר שלהם היה כובע NBA, שנחבש הפוך על הראש. לאף אחד אחר בשכבה אסור היה ללכת עם כובע הפוך, מי שהיה מעז היה חוטף עלבונות. כבר חודש הסתובבה שמועה על רוני, ששכבה עם ההוא מהשכבה מעל בזמן שאחד אחר, מהשכבה מתחת ישב והסתכל עליהם. כמה בנות אף טענו בעקשנות שהיא נכנסה להריון.

ילדים בני שלוש עשרה, מה כבר הם מבינים? האם לרגע מישהו חשב להפסיק לקרוא לה שרמוטה מאחורי הגב ולבדוק מה באמת קורה עם הילדה המסכנה שהסתובבה בגפה בהפסקות, חיוורת כסיד, לובשת בגדים רחבים, מסתירה משהו.

בערב הראשון של הטיול השנתי תפס אותי אחד החבר'ה של הכובעים ההפוכים ושאל אותי אם אני רוצה לבוא להציץ. ' להציץ למה?' , שאלתי ברוב תמימותי, למרות שעמוק מאוד ידעתי בדיוק מי המטרה. ' תבוא, כולם עושים סיבובים על רוני', הגיעה התשובה ולא בהפתעה.

לא הלכתי. מצד שני גם לא הלכתי לספר. אם הייתי הולך לספר הייתי מסתבך כהוגן, ובמחשבה לאחור אין מצב שאף אחד מהמורים לא שם לב למה שקורה, אז מי אני שאקח על עצמי את החובה האזרחית הכבדה ועוד בסוף אסתבך עם חבורה של ערסים שטופי הורמונים? כל הישוב ידע מה קורה, רק הנהלת בית הספר וצוות המורים 'לא ידעו'.

אני לא חושב שהיו אז אשמים מלבד המורים שהעלימו עין ממה שהתרחש מתחת לאפם. חבורה של ילדים חרמנים שרצו כבר להיפתר מבתוליהם וילדה חדשה שהגיעה לבית הספר והייתה מוכנה לעשות הכל על מנת להתקבל לחבר'ה שנמצאים כבר עשר שנים ביחד. לאף אחד לא עברה בראש שאלה מוסרית של מותר או אסור, ספק אם ידעו את משמעות המילה 'מוסר'.

יותר מדי קווים מקבילים יש בין שני הסיפורים- בשניהם ילדה שקיימה יחסי מין בהסכמה, נשמע נורא אבל נכון. ילדה רכה שבסך הכל רצתה להיות שייכת אך ככל שהרחיקה בהסכמתה כך התרחקה שבעתיים מאיזשהי צורה של שייכות נורמטיבית. זה כבר לא משנה אם זה שלוש עשרה או שמונה עשרה, מדובר בחבורה של חרמנים שהיו מוכנים לעשות הכל על מנת לבוא על סיפוקם ולא עצרו לרגע לשאול שאלות. ובשני הסיפורים יש גם את הגורם הסביבתי, חממה. בסיס קטן ואינטימי ששיך לחיל שמזמן כבר בידל עצמו משאר הצבא ומערכיו, אל מול ישוב קטן ושבע עם ילדים שלא חסר להם כלום.

בשני המקרים המערכת היא שאשמה- מורים שהעדיפו לשתות את עוד כוס קפה דלוח בחדר המורים מול מפקדים שספק אם לא לקחו חלק בעצמם במעשה הנורא. ראשים צריכים לעוף . ממערכת החינוך מעולם לא ציפיתי ליותר מדי, מהצבא בטוח שלא, אלא שבצבא ימצאו כבר איזה ש"ג שבמקרה לא שמר בלילה מסויים ויפילו עליו את התיק, כאשר מי באמת צריך ללכת הביתה הוא מפקד הבסיס אם לא מפקד חיל האויר בעצמו.

התקופה הזו (ב-ה' הידיעה) הגיעה. שניה לפני שמתחיל הקיץ על אמת והימים החמים נכנסים על תקן קבוע עד אוקטובר, כשמריחים כבר את סוף שנת הלימודים, אבל בעצם השיא שלה רק מתחיל עם שלל עבודות, בחנים ומבחנים. כשהימים רצים להם והמשפט הידוע 'חיים משבת לשבת' הופך לכל כך נכון ורק בגלל שאתה לא ממש זוכר מה עשית בעצם במשך כל השבוע. זו התקופה הזו. בין כל שאר הדברים שהפסקתי לעשות בתקופה הזו, הפסקתי גם לכתוב.

בקרוב אחזור. אני לא מאלה שנוהגים לכתוב מהמותן- כבודם במקומם מונח אבל זה פשוט לא הסגנון שלי וכרגע אין לי ממש על מה לכתוב. מפוליטיקה כבר נמאס, העיתונות גם כך מלאה בסיפורי שחיתות ובסך הכל אין כאן שוב דבר חדש- אותו חרא, יום אחר.

אני מחפש. כיוונים חדשים, תובנות, רק כדי לעניין אתכם, להביא משהו שעוד לא שמעתם, לא ידעתם. הרבה דברים מתגבשים אצלי בראש ואני מקווה מאוד שבקרוב אוכל להעלות אותם כאן.

ליל מנוחה.

אבל אני לא עושה את זה בשבילכם, ובגלל זה אני לא צריך את התודה שלכם. אני לא עושה את זה בשביל שתוקירו אותי, אני לא עושה את זה כי מישהו יעשה לי משהו אם אני לא. זה בכלל לא זה.

אני עושה את זה כי אני נהנה לעשות את זה, אני עושה את זה כי יש לי חברים שם, כי הם חסרים לי, כי אני אוהב לשבור את השיגרה, כי אני אוהב את השיגרה ששם.

אני עושה את זה כי אני אוהב את איך שהמדים יושבים עלי, כי אני אוהב לשתות קפה שחור בכוס פלסטיק כחולה, מלוכלכת ובלי ידית, כי לאוכל יש טעם אחר כשאני שם.

אני עושה את זה כי אני מאמין שאולי הפעם אני אטוס במסוק, כי אני באמת נהנה לזרוק רימונים ולירות בפחיות קולה על קו ה – 50 מטר, כי אין שום דבר יותר יפה מפלוגת טנקים בקרב, או כמו שאומרים אצלנו – כי "אין כמו הטנקים".

אני עושה את זה בשבילי, לא בשבילכם. אני רוצה לעשות את זה, אני אוהב לעשות את זה, אני לא מחפש שתעריכו אותי בגלל זה, בטח שלא יום ממלכתי.

יש לנו מספיק בעיות, לא חסר מה לעשות עם הכסף. תנו לנשים מוכות לנסוע היום חינם ברכבת, שיגיעו למקום מבטחים, תנו לעולים חדשים להגיע למקומות בארץ שאף פעם לא ראו, בכסף של הזיקוקים אפשר לקנות כמה תרופות לכמה אנשים, או שתשקיעו אותו בלהסביר לתיכוניסטים למה קרבי זה הכי, אחי.

עלי זה סתם מבוזבז, אני מבטיח לבוא גם בפעם הבאה.

לגדי הייתה חברה פעם. היום אין לו. היא הייתה החברה הראשונה שלו. ובעצם, היא הייתה הראשונה שלו בכמעט הכל. הבחורה הראשונה שהוא יצא איתה, הראשונה שהראתה לו איך מפוצצים חצ'קונים, הראשונה שהוא נישק, הראשונה שנגע בה, הראשונה שנגעה בו בחזרה. היא הייתה הראשונה שבאמת אהב.

והם היו ביחד לא מעט זמן, שלוש שנים, אולי אפילו קצת יותר, עד שיום אחד היא קמה והלכה. בדיעבד, זה לא היה "יום אחד", זה לא היה פתאומי, אפשר היה לראות את זה בא אבל הוא לא ראה את זה בא, עד שזה קפץ ונשך אותו. הם לא ממש נפרדו, זה היה יותר "לקחת הפסקה ולראות איך זה מרגיש להיות קצת לבד" רק שהם לא חזרו, והזמן עבר. והיא יצאה עם אנשים אחרים, והזמן עבר. והיא לא ממש התקשרה אליו, והזמן עבר, וכמה שהוא רצה אותה בחזרה, הוא הבין שזה לא יקרה.

אבל, גם עם השנים שעברו, הוא לא שכח אותה, ולא ממש ויתר עליה. רק בתוך הראש שלו, כמובן, כי בשום מקום אחר בעולם אף אחד לא חשב שהם יהיו שוב ביחד. מדי פעם הוא יצא עם מישהי, אבל זה לא היה זה, אף אחד לא עמדה בתחרות איתה, וזה היה נגמר מהר.

והיא, תמיד שהיא הייתה צריכה משהו, היא הייתה פונה אליו. פעם הוא אמר לה שהוא יעזור לה תמיד, בכל דבר שיוכל, והיא לא שכחה את זה. "גדי תארגן לי…" כי גדי היה כזה. הוא היה מארגן. הוא הכיר את כולם, כולם היו חייבים לו טובות, הוא היה יכול לארגן את הכל. וזה לא שהוא הרגיש מנוצל, בכלל לא. הוא רצה לעזור לה, הוא אהב לעזור לה. הוא עזר לה לארגן מתנה להורים שלה ליום הנישואין השלושים שלהם, וכשהיא התחתנה הוא עזר לה להפיק את הסרט שהקרינו בחתונה. הם ישבו הוא, היא ובעלה לעתיד, והעלו רעיונות. גדי אירגן מצלמות, ביים, צילם. אח"כ גדי ישב וערך.

לפני כמה ימים מישהי אמרה לי כמה דברים. היא אמרה לי שאני יותר מדי ממלכתי, ולא מספיק צוחק על עצמי. לקחתי את זה לתשומת ליבי, ואולי אני לא צוחק על עצמי אבל בטח שלא ממלכתי. היא גם אמרה לי שאקסיות צריכות להשאר בעבר. אז גם את זה לקחתי לתשומת ליבי.

אני לא מכיר את גדי, אני מהצד של "ההיא". לא פגשתי אותו אף פעם אבל הוא ארגן בשבילי כמה דברים ועל זה אני מודה לו. עד היום החולצה שכל כך רציתי ושהוא השיג בשבילי היא מקור גאוותי, אבל זעזוע של סוף שבוע, כמה מילים וקצת וויסקי הביאו אותי לשתי מסקנות:

1. אפילו עורכי דין יודעים על מה הם מדברים.
2. אני לא אהיה גדי.

אלונה הגיעה שפופה ללימודים וניתן היה בברור שמשהו קרה. לא שאלתי כלום.אני מכיר אותה מספיק כדי לראות שמשהו קרה,אך עדיין לא מספיק כדי לשאול מה. איכשהו כשעלינו לכתה העזתי לשאול אותה בבנאליות איך עבר השבוע. היא ענתה שלא משהו,'חבר טוב שלי מת מדום לב, בדרך חזרה מהיומולדת שלו' , אמרה ונשימותיה הפכו כבדות יותר, שילוב של סיפור טראגי יחד עם עלייה מאומצת במדרגות.

הוא היה בריא לגמרי, פתאום בדרך הביתה הרגיש שקשה לו לנשום, וזהו , בזה זה נגמר. האמבולנס פגש אותם בדרך וכבר לא היה מה לעשות. בחור בריא, בדיוק בן עשרים וחמש, מת ככה סתם. לא תאונת דרכים, לא תאונת אימונים במילואים וגם לא פיגוע, הלב שלו החליט פשוט שזהו, נגמר.

מאוחר יותר אתמול שמעתי עוד מישהי מספרת את הסיפור, היא כבר לא ממש הכירה אותו, רק שמעה ממישהו. הגרסאות כבר היו מעט שונות, פתאום נרמז שהוא אולי שתה יותר מדי במסיבה, ואז היא הנמיכה את קולה, 'ואולי הוא לקח משהו', לחשה, כמעט לעצמה.

בדרך לסיבוב היומי בפורום חובבי תעופה, נתקלתי בשער הפורומים של תפוז בכותרת הבאה: 'גולש הפורום נהרג, בפורום זוכרים'. ניחשתי שמדובר באותו אדם, למרות שהעריכה העילגת והחובבנית של תפוז הפכה אותו כבר להרוג. אף אחד כמובן לא טרח לברר עם חברי הפורום הקבועים איך ומה קרה, כנראה קראו שהוא היה במסיבה ומכך כבר הסיקו את השאר. ואכן מדובר היה באותו סיפור עצוב, נמרוד דניאל גיליתי ששמו היה.

אולי דווקא בגלל שלא מדובר במוות שסיבתו איננה חדה וברורה, הוא הופך להרבה יותר מפחיד וטראגי. התיאור היבש והאמורפי של 'דום לב' הופך את זה למשהו מיסתורי שיכול לתקוף כל אחד בכל רגע. אני מניח שהרופאים שמביננו ידעו לתת הסבר מדויק יותר אך בסופו של דבר אין את מי להאשים, אי אפשר לומר 'אם רק היה קורה אחרת', הגוף כאילו קיבל החלטה אוטונומית, על עצמו, ועצר את הלב מלהמשיך לפעום, דווקא ביום ההולדת.