המגדלור

מכבי במשחק צמוד מול צסק"א ולי כבר נמאס לראות.

כל אתרי החדשות יודעים לדווח על מספר האוהדים בפראג או על רשימת השרים של פרץ. רק תינוק אחד, בן שלושה חודשים שלא נמצא בידיה של אמו בשעת לילה מאוחרת, נשכח. במקרה הטוב הוא בוכה עכשיו,אולי רעב, מחפש את הריח ואת תווי הפנים המוכרים של אמו. במקרה הגרוע יותר… דמיינו את הגרוע מכל.

מיעוט האנשים שלא צופה במשחק הכדורסל אולי מצקצק בלשונו ועובר הלאה, לרוב אין מושג וזה גם לא באמת מעניין. אבל ככה זה כאן תינוק אומלל, כשאתה גר בצד הלא נכון של ירושלים.

אחרי התיכון, אחרי הצבא, יש ביום השואה (או יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אם תעדיפו) משהו אחר. פעם זה היה קל. היו אומרים לך ללבוש חולצה לבנה או מדי א' ולוקחים אותך לאנשהו. לפעמים היה מגיע מישהו, ניצול, ומספר את סיפורו, לפעמים הייתה תערוכת תמונות, היה משהו.

היום קל לי לברוח מזה. לא לצפות יום אחד בטלוויזיה, אולי לראות איזה סרט ב DVD, לזפזפ בין תחנות רדיו כדי להמנע משירים מדכאים מדי, זה לגמרי לא קשה. זה מה שעשיתי אתמול בלילה. אבל בבוקר קמתי עם תחושה אחרת, מין כבדות כזאת. היום אני כבר מרגיש את זה. פרצופים שראיתי על המסך אתמול, של יהודים שאנשי SS אילצו אותם לחפור את קבריהם שלהם, לא עוזבים אותי.

אני לא מפסיק לחשוב על סבא וסבתא שלי, על ההורים שלהם, האחים שלהם, על כל החברים שלהם והשכנים שלהם וכל האנשים שהם בכלל לא הכירו. על כל החיים שלא חיו, על כל הריבים שלא רבו והאהבות שלא אהבו והמשחקים שלא שיחקו. על כל הילדים שלא נולדו ועל כל ההמצאות שלא המציאו.

עוד כמה שנים יום השואה יראה אחרת. כבר לא יהיו בינינו ניצולים, ופתאום יהיה יותר קל להטיל ספק. להגיד שאולי היה משהו, אבל בטוח שלא כל כך נורא. 6 מיליון? לא יכול להיות. אפילו ב"יד ושם" לא אספו שישה מיליון שמות. לאט לאט ישכחו, ימעיטו בחשיבותה. גם אנחנו כבר לא נזכור. הילדים שלי לא ישמעו עדויות של ניצולי שואה, הם לא יכירו סבתא שמסתובבת עם לחם בתיק כי אי אפשר לדעת מה יקרה, הם לא יראו מימיהם מספר ירוק מקועקע על זרוע ולא ישאלו אף פעם מה זה. הם לא ידעו. הם לא יבינו למה פתאום שמים כל כך הרבה פוליקר בגלגל"צ. הילדים שלהם ידעו עוד פחות.

ישארו לנו רק הזכרונות, האנשים שלא נשכח.

העולם הוא גדול ויפה ומרתק. הוא גם נורא. יש בו אנשים נוראים, יש בו רוע טהור. גם את זה לא נשכח.

כי בסך הכל זה מגיע לנו. לא עשינו עם זה כלום עד עכשיו, חוץ מלהתמרמר פעם בכמה זמן, כשיש מולנו מישהו שעוד לא התמרמרנו בפניו.

אנחנו אומרים שזה נורא, שזה אבסורדי, שזה מושחת, שזה מגוחך, ולא עושים דבר.

ובעצם, מה כבר אפשר לעשות? מה אנחנו יכולים לעשות? לא להצביע עבורם בפעם הבאה? כאילו שיש לנו ברירה. הרי כולם יעשו את זה, אז לא נצביע בכלל? גם זה לא פתרון.

30 שרים. הולכת להיות לנו ממשלה ובה 30 שרים.

גיבור המסכנים והחלשים ממנה במפלגתו שני שרים בלי תיק, שרים לכלום. שרים שיבזבזו כסף – כסף שיכול להגיע לקצבאות לקשישים, לסל התרופות, לכבישים, אולי אפילו למשטרה. אבל כל העשיריה הפותחת של מפלגת העבודה רוצה וולוו ולישכה, אז הכסף יצטרך להיות מופנה למקומות חשובים יותר.

בסרי לנקה יש 53 שרים, ביניהם השר לפיתוח ענף הקוקוס, השר לרפואה מסורתית ושר ההשקייה (תפקיד נפרד לחלוטין מהשר האחראי על החקלאות, או השר האחראי על משק המים, או, נגיד, על תשתיות לאומיות). יש להם גם 31 סגני שרים, כך שמצבנו אומנם לא רע. מצד שני, בפינלנד יש 13 שרים, בארה"ב יש 15, לבריטים יש 23.

זה מצחיק שבעידן של הפרטות ושל התעיילות, דווקא הממשלה, נבחרי העם, הולכת ותופחת.

ולא, אני לא יודע מה לעשות, אני יכול רק להתמרמר.

כפי שחלקכם הגדול ודאי יודע, אני מטפס מזה שנתיים. זהו תחביב שנכנס לדם, או שאתה עד הסוף בפנים או שאתה בכלל לא, אין אמצע.

אחד הדברים החשובים בספורט הזה הוא נושא האבטוח כמובן. ללא אבטחה מתאימה וטובה כל טעות, ולו הקטנה ביותר, עלולה לגרום למוות. מעבר לחבלים, הטבעות והרצועות שיכולים לעמוד בעומס של מאות קילוגרמים ומשמשים בתהליך האבטחה, קיים הגורם האנושי – המאבטח ששולט במצב בכל רגע נתון מן הקרקע, או יותר נכון יחסי המטפס-מאבטח.

לא נתקלתי כמעט בשותפים לטיפוס שהם גם חברים טובים בחיים האמיתיים, מעבר לכך נדיר למצוא מטפסים ששומרים על קשר כלשהו מעבר לענייני טיפוס. עם זאת יש משהו מעט עיוור ביחסים המיוחדים האלה, מדובר במתן אמון טוטאלי בבן-זוגך, והדבר הופך ליותר ויותר קריטיי עם עליית קושי המסלול, תנאי השטח ועוד גורמים נוספים המשפיעים על הטיפוס ומה שנלווה אליו.

מאבטח טוב נחשב לכזה אם הוא עובד עם רגש. אם ישחרר יותר מדי חבל למטפס אותו הוא מאבטח, בעת הנפילה המטפס עלול לפגוע בקרקע. מצד שני, אם יקצר וימתח את החבל בכל הזדמנות, לא יוכל לנוע המטפס בחופשיות על הסלע. ממש כמו ביחסיים זוגיים, אין שחור ולבן, צריך להיות קשוב.

כל מטפס זוכר את הנפילה הראשונה שלו כמטפס מוביל. העגינה האחרונה כבר נמצאת רחוק למטה ולפניו עוד צעד קשה, האחיזה הבאה לא נראית ולא ברור איפה המקום הבא לעגון בו. אם יעשה את הצעד לעבר הלא נודע רוב הסיכויים שיפול, אורך הנפילה הוא פי שתיים מאורך החבל החופשי מעל העגינה האחרונה,נפילות ארוכות יכולות להגיע לעשרה מטרים ולפעמים יותר. מצד שני אם יחליט לסגת לעולם לא ידע אם יכול היה להצליח את הצעד ולסיים את המסלול, והרי בשביל זה הוא הגיע עד הלום.

ברגעים שכאלה הוא נזכר במאבטח, שכבר מזמן יצא מטווח ראיה ורק קולו נשמע. כאן נכנס האמון העיוור- האם 'יקח' בעגה המקצועית, המאבטח את הנפילה כמו שצריך או לא…? שלא כמו בחיים האמיתיים אין מקום לאכזבות, מטפס שלא סומך במאתיים אחוזים על המאבטח לא יעשה את הצעד. שתי מילים עומדות לרשותו-Take In . משנשמע צמד המילים האלה המאבטח נכנס לפעולה- מקצר את החבל החופשי ומכופף מעט את הברכיים על מנת לספוג טוב יותר את מכת הנפילה. הכל נעשה במידה, אם יקצר יתר על המידה יתנגש המטפס בסלע, ואם יהיה החבל משוחרר מדי, ימצא עצמו המטפס על הקרקע.

המטפס יוצא אל הצעד. משפר את מיקום רגליו, מצמיד את לחיו לקיר ומגשש גבוה מעל ראשו במהירות אחר האחיזה הבאה. הסלע חלק וכל שהוא מוצא זה משטח מעט מחוספס שאולי יצליח להצמיד אליו את קצות אצבעותיו העייפות. הוא מנסה ובשבריר שניה מבין שלא הפעם, זה כנראה לא יקרה. הוא מספיק לפלוט Take…

כל הצוק נראה כעולה מעלה. הנפילה נראית לפעמים כנמשכת נצחים. עד שברגע אחד מורגש המתח של החבל, עוד מעט מתיחה עקב הדינמיות של החבל והמטפס זוקף לזכותו עוד נפילה מוצלחת . המאבטח היה שם בשבילו ולא משנה אם עבר עליו יום קשה, או שהוא כלל לא דובר את אותה שפה, הוא חייב להיות שם בשבילו. אין מקום לאכזבות.

אין מקום לאכזבות ואולי משום כך היחסים המיוחדים האלה לא ממשיכים לאחר שקופל החבל. בחיים אי אפשר לצעוק Take In .

הילדה הכי יפה בגן ואני
שיחקנו בקוביות הגדולות
הילדה הכי יפה בגן ואני
בנינו מסביבנו חומות

החומות, כמו חומות
נשברו עם הזמן
אחרים נכנסו ואנחנו יצאנו
ושנינו כבר לא בגן

הילדה הכי יפה בגן ואני
לא מדברים כבר שנים
הילדה הכי יפה בגן ואני
חיים בעולמות שונים

ואתמול בבוקר ראיתי
ליד הים, בתוך עגלה
שלילדה הכי יפה בגן
יש ילדה משלה.

אולי גם היא
תשבור ביום אחד
לב של מישהו שפעם
חשבה שהוא מיוחד

בתחילת כתה יא' ערן כבר התחיל את קריירת ההיי-טק שלו. הוא קיבל רכב חברה בגיל שבו נערים בארה"ב עדיין לא חולמים על דוכן לימונדה משלהם. תמיד טענתי שזו הייתה טעות, לא מתוך צרות עין חלילה, אלא מתוך הכרות עמוקה שהביאה אותי להכרה שמדובר בכותב מבוזבז בעל נפש פיוטית.

ערן הוא עובד מסור ולכן אין לו זמן להתעסק בכתיבת שירה או מסות. את הדקות הפנויות שהוא מרוויח על עבודה יעילה,בין כתיבת אלגוריתם אחד למשנהו, ערן מקדיש לשיחות קצרות איתי. החלטתי לעשות מעשה ולערוך את ציטוטיו המדוייקים לשירים. זה הראשון מבינהם ואני מקווה שתקבלו אותו בחום ואהבה, יום אחד עוד נעשה מזה ספר.

אובייקטים/ ערן
שולחנות שהשארנו
אני אולי אצטרך
אולי זה סתם

זה החורף הזה
האפרוריות מוציאה ממני
את המשורר שבי
**
להפיק הנאה זה תמיד טוב
כמו איזה מסומם
שמבקש כסף בכוס פלסטיק

אנחנו נראים
במעלית
חצי מעוכה

צריך לקפוץ

לפני חודשיים וחצי התעצבנתי על בעליו של רכב שטח מפואר שחסם את המדרכה לא רחוק מביתי. ריקי כהן כותבת על תרבות הג'יפים ומקשרת לתאונה המזעזעת שאירעה לפני מספר ימים ברמת אביב בה נהרגו אם ובנה כתוצאה מפגיעה של ג'יפ מפואר אחר. שרשור התגובות שם עודד אותי- נוכחתי לראות שאני לא היחיד שעושה את הקישור בין רכבי שטח לנהיגה פרועה בכביש.

את ימי החג אני מעביר בנגב ונחרד לראות את המוני רכבי השטח המצועצעים שדואגים לרדת מהדרכים המסומנות בכל הזדמנות אפשרית. אם אין רכבים קטנים וקטנועים לחתוך בצורה פראית אז הורסים כל חלקה ירוקה שעוד קיימת במדבר הצחיח, חלקה שבד"כ תשמש כמסתור לבעלי חיים.

הרהור נוסף שעלה אצלי מגיע בהמשך למאמר של רינת ברקוביץ' על הקהילות המגודרות. הקשר בין רכבי שטח ההולכים וגובהים, שחלונותיהם הופכים יותר ויותר קטנים, לבין אזורי מגורים סגורים ומגודרים לעשירים בלבד , הוא בהחלט לא מקרי ושווה דיון בפני עצמו.

וטרם דיברנו על מלחמת ההשרדות הסמויה- רכב שטח יקר הוא מן הסתם בעל יתרון אדיר על פיאט פונטו קטנה וצנועה בעת התנגשות. הפרולטריון נגד בעלי ההון- מרקס היה מתמוגג. זה כבר לפוסט אחר.

בדומה לתום גם אני אנהל הערב את הסדר. זו מסורת שהחלה בפסח הראשון שלי כאזרח, לפני שלוש שנים. לסבא שלי,האתאיסט הגמור, כבר די נמאס ומכיוון שבדור הביניים לא היה עם מי לדבר השרביט הועבר אלי אחר כבוד. למען האמת אני אפילו מצליח לדמיין את סבא שלי מקבל את תפקיד ניהול הסדר מסבו, תוך שהוא מדלג על דור באמצע, אני צריך לבדוק את הסיפור הזה, אבל משום מה יש לי תחושה שרק צעירים לוקחים על עצמם תיק שכזה ויכולים להיפטר ממנו רק כאשר יש להם נכדים בוגרים. אני מצדי לא אחכה עוד חמישים ומשהו שנים, אמצא כבר בן-דוד רך בשנים שיקבל עליו את המינוי, בין אם ירצה או לא, מסורת זו מסורת.

לא אמשיך להכביר במילים המתארות מה באמת אני חושב על חג הפסח- המסורת ממשיכה וזה מה שחשוב, בנתיים אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הלא ארוך של פרופ' שלמה זנד שגם קצת מתבאס מכל העסק.

חג שמח.

בשעה שתיים בלילה, אי שם בפאתי קיבוץ שפיים, לחצתי על כפתור השלט של המכונית של הורי ונכנסתי לתוכה במהירות. את הרכב של ההורים אני מקבל אך ורק באירועים מיוחדים, בינהם נכללות נסיעות ארוכות שקיים סיכוי שמכוניתי הצנועה לא תשרוד, דייטים ראשונים וחתונות של חברים. הפעם הייתה זו חתונתם של מאיה וערן, חברי טובים והיקרים, עובדה שהוסיפה לעילה לקבלת המכונית המבוקשת לליל אמש.

יש משהו מאוד עצוב באירועים שנגמרים, בייחוד אם בעלי השמחה הם אנשים קרובים אליך. השתדלתי להיות ראשון האורחים וכמעט הצלחתי,מגרש החניה היה כמעט ריק כשהגעתי, ואותה ריקנות אחזה בו גם כשעזבתי- כמעט אחרון האורחים. כמעט ולא אכלתי כלום. הזוג הצעיר החליט לפצות על שנים של יציאות לפאבים ומסעדות בלבד וביקש מהדי.ג'י לתת בראש כבר לפני האוכל. הנ"ל נענה ברצון לבקשה וכך מצאתי את עצמי רוקד, מקפץ ונושא את החתן על כיסא עוד לפני שהכנסתי לקרדה אחת לרפואה לקיבתי (לא היתה לקרדה וגם ככה אני לא אוהב דגים). היה מעולה, באמת אחת החתונות הטובות שהייתי בהן. מצאתי את עצמי רוקד ללא הפסקה במעגל עם אנשים שמעולם לא הכרתי, כשעשו רכבת נתנו לי להיות הקטר.

וכך מצאתי את עצמי בשתיים בלילה נכנס לבד למכונית, הבאסים עוד הולמים באוזני. הפעלתי את הרדיו ונפלתי בדיוק על 'שתיקת הכבישים' בגלגלצ. המוזיקה הרגועה זרמה לה בשקט בתוך האוטו, מנסה לזחול בכל הרעש שמילא את ראשי. שקט מסביב, כזה ששומעים בו רק צירצורים חלושים. פתאום אחרי כל ההתרגשות, הביחד והרעש נשאר רק השקט המטריד הזה. אחרי הקליימקס האדיר שבעצם חתונת חבריך הקרובים מה שנשאר זה אולם ריק וחניה נטושה.

אני רק אורח, אמנם לא פורח, אבל אורח. מדובר בזוג יפה ואוהב שיוצא לדרך חדשה בחיים. וזה משהו אישי- אני לא אוהב להרבות במילים, זה יוצא לי עקום כשאני מנסה להיות יצירתי בברכות. תהיו מאושרים, תשמחו, תאהבו, תעשו הרבה ילדים ושהחיים המשותפים שלכם יראו כמו החתונה.

אוהב אתכם.

נ.ב.- רקדה לידי מישהי ממש מתוקה. לא מצאתי את העיתוי הנכון להתחיל איתה, כרגיל. ערן, אני חושב שאתה יודע על מי מדובר. כשתצא מההנגאובר מהחמרמורת תרים לי טלפון ונברר את העניין.

בצבא הפסקתי לאהוב את החג הזה, כשבמקום שלושה שבועות של חופשת פסח, להם הייתי רגיל מימי בית הספר העליזים, קיבלנו מצות שבועיים לפני פסח ושבועיים אחרי, בנוסף לטפ"ש מטבח ארוך ומייגע. אז נכון, את הטפ"ש מטבח הזה עשיתי בדיוק פעם אחת, אבל את חודש המצות הזה עברתי חמש פעמים. אני לא אוהב מצות.

ובכלל, אני לא בן אדם דתי, רחוק מזה. אני לא הולך לבית כנסת, אני לא צם ביום כיפור, אני אוכל חמץ בפסח, הייתי מבשל גדי בחלב אימו אם לא הייתי חובב גדול כל כך של חלב פרה.

למרות כל זה, או אולי בגלל זה, רצה הגורל ובעוד יומיים אני מנהל ליל סדר. סבא לא רואה כל כך טוב, אבא מוותר על זכותו, וכמו תואר מלוכה שעובר מאב לבן דילגנו על שני דודים והגענו אלי. לפני שנה עוד שרתי "מה נשתנה?" כי כל הילדים התביישו והיום אני מחביא אפיקומן – ואף אחד לא ימצא אותו.

כי ככה זה, הזמן עובר ומשנה דברים. פעם אתה זוחל מתחת לשולחנות, מרים שטיחים, מרוקן את הפריזר, כורת בריתות ומפר אותן רק בשביל למצוא חצי מצה ופעם אתה מקדיש שלושה ימים לשאלה הגדולה מכולן – איפה אפשר להחביא את אותה מצה כך שאיש לא ימצא אותה לעולם. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, וכשאתה למעלה אתה אפילו לשניה אחת לא חושב על כך שבימים ההם בזמן הזה היית למטה. עמוק למטה. הכי עמוק שיש.

מרצה שהיה לי אמר פעם שהאינטואיציה היא זונה. גם הזיכרון הוא כזה. הוא מתעתע בנו. הוא מסולף, הוא מגמתי. הוא משאיר דברים מסויימים ומעלים אחרים לחלוטין, אי אפשר לבטוח בו. לא בזכרון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו ולא בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאומה.

עבדים היינו לפרעה במצרים,

הייתה עבודה שהיה צריך לעשות והמצרים ממש, אבל ממש, לא רצו לעשות אותה בעצמם. אז הם הביאו אנשים אחרים, אנחנו, והתייחסו אליהם ממש, אבל ממש לא משהו. נשמע מוכר?

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

זה החטא הגדול שלנו. אנחנו לא זוכרים. לא זוכרים את האבנים הכבדות, את השמש החמה, את השוטים והפרגולים. אנחנו לא זוכרים שכל תינוק שנולד הושלך היאורה, אנחנו לא זוכרים את היד החזקה והזרוע הנטויה שהוציאה אותנו משם. אנחנו בכלל לא זוכרים שהיינו שם. אנחנו מתלבשים יפה, מנשקים את הדודות, אוכלים מרק עם קניידלך ומטביעים את הגפילטע פיש בחזרת בשביל לטשטש את הטעם. אנחנו מדקלמים את מה שצריך לדקלם, שרים את מה שצריך לשיר, שותים ארבע כוסות יין ומקווים שלא פרצו לנו הביתה בזמן הזה.

אם היינו זוכרים אז היינו מתנהגים אחרת. אם היינו זוכרים אז היינו בני אדם.

אבל עברנו את פרעה, נקווה שנעבור גם את זה.

חג חירות שמח