דווקא יש מאבטח, אבל הוא יושב בכניסה ובודק תיקים. כמה סמלי: משאבי האבטחה, בבית הקולנוע, וגם במדינה, מושקעים בכניסה, בגבול, כדי לוודא שמינימום פיגועי טרור יצאו אל הפועל. הטרור הפנימי, בתוך האולם, בתוך החברה, חופשי להשתולל כרצונו.
נדב איל על טרור פנימי בבתי הקולנוע כמשל על החברה הישראלית. אני חושב שזה המשך כמעט ישיר לכדורגלנים שהפריעו לשידור של דודו טופז.
בליך
אז היו כאלה שהתעצבנו על זה שבבליך לא הכניסו את עלה-ירוק לבחירות הדמה, לצידם היו כאלה שהתעצבנו על הבחירות בבליך כי אלו הבחירות בבליך. ויש אנשים כמוני, שזה סתם מעצבן אותם לראות את הררי הזבל שנערמו בחצר בית הספר בסוף היום. אבל אחרי הכל צריך להבין אותם, לעצום עין. אני מכיר בליך מקרוב, אני מכיר את העיר רמת-גן גם כן. יש בעיר הזו שלושה אירועים שמעירים אותה מתרדמתה המתמשכת- כנס חטיבת הצנחנים בפארק הלאומי שהופך לחגיגה עירונית ולמוקד עליה לרגל לתלמידות תיכון מתבגרות. הכנס המדובר הוא האירוע היחיד מבין השלושה שנערך מדי שנה- השניים האחרים הם המכביה, שלאחר האסון איבדה מיוקרתה והבחירות בבליך שכמובן תלויות בחוסר היציבות של הזירה הפוליטית בישראל. 'העיר שתקועה לה יחדיו' קראתי לה תמיד. אי שם בין השדות המוריקים של בקעת אונו בואך מועצה אזורית דרום השרון לבין העיר הגדולה האמיתית ,זו עם האקשן ללא הפסקה, תקוע לו הגוש האפרורי שנקרא רמת-גן. תנו להם. תנו להם להנות מהרגע , להרגיש פעם בכמה שנים במרכז, לקבל קצת צבע מעבר לגווני האפור.
ואם בבני נוער עסקינן
עדיף לראות את התכנית של דודו טופז מאשר להתכונן למבחן של יום חמישי, מצד שני הכל עדיף מהמבחן הזה. טופז, יחד עם משתתפי התכנית 'הרצועה' שמשודרת בביפ מדי ערב, שיחקו כדורגל מול חמש כדורגלניות. מהצד צפו שחקני הנוער של מכבי ת"א. כשנגמר המשחק עבר דודו לפינת ההומאז' ל'דודו מספר לגולו' ההיסטורית והחל לספר סיפור לפני השינה.ברגע שהחל דודו את הסיפור פרצו אל המגרש צעירי מכבי ת"א ונדחפו לשידור. המחזה היה די מביך.
שלושה קופיפים צעקו לתוך המיקרופון ולא נתנו לטופז,שנראה מעט חסר אונים, לסיים משפט. באותה עת חבריהם ללהקה עמדו מאחורי טופז ועשו לו קרניים. לדודו טופז אולי יש תדמית שטותניקית וילדותית אבל אני מאמין שילד בן שש-עשרה יודע לעשות את ההפרדה ולתת כבוד בסיסי לאדם שמגרד את השישים. ילד בן שש עשרה שמשחק כדורגל כנראה לא יודע לעשות את ההפרדה. ככה נראה הנוער שמשחק כדורגל וככה גם יראה הכדורגל המקצועי שלנו בעוד כמה שנים. ולא שהיום הוא נראה טוב יותר.
כמה דברים:
היום בתוכנית "מה בוער עם רזי ברקאי" (עם מיכה פרידמן) התראיינה שרת החוץ (והמשפטים) ציפי לבני. בתגובה לאמירתה ש"אבו מאזן לא רלוונטי" הזכיר לה המראיין שהוא עדיין ראש הרשות ועל כך ענתה השרה (לא נגענו):" hello??? היו בחירות!". נו באמת, ציפי, "hello" זה הכי לפני שנתיים. יכול להיות שאת עדיין בעונה הראשונה של "The OC"?
אלי ישי אמר לפני כמה ימים שהומוסקסואליות היא מחלה. הארץ סערה וגעשה, עשרות תגובות באתרי החדשות למיניהם, עד שקמו כמה וכמה אנשים וציירו שפתיים ורודות ונקודת חן חיננית על תמונתו של אותו ישי. תגובת ש"ס לא איחרה לבוא: "זה מזכיר את הנעשה במשטרים חשוכים." וזה לעומת הראייה של הומוסקסואליות (שיצאה מספר המחלות הפסיכיאטריות בשנת 73) כמחלה, שמזכיר משטרים נאורים וחינניים, דובונים רוכבים על חדי קרן בגבעות ירוקות?
עדיין אין תוצאות מהבחירות בתיכון "בליך" (מי היה בליך?) אבל זה לא באמת משנה. האגדה העירונית על יכולות הניבוי של התיכון הרמת גני הרי הופרכה מזמן. אמנם חזו שם את מהפך 77 אבל הם חזו עוד כמה מהפכים שלא באמת התממשו. לא, אין סיבה שזה יבטל אייטם נפלא.
וכמובן, שלל ברכות וזרים שולחת המערכת ללינור אברג'יל ובח"ל שאראס יסיקביצ'יוס (או משהו לא מאוד רחוק מזה). אושר ובנים זכרים לרוב.
יוסי דהאן, השוהה בתקופה זו בלונדון, כותב ב'העוקץ' על העובדה שעיתוני הארץ לא בדיוק שמים על קוראיהם, עלינו. הוא מביא כדוגמת נגד מדור שאלות ותשובות של ה- Guardian. ההומור בריטי טיפוסי , השאלות משעשעות, אבל מה שבאמת גרם לי לצחוק היא התגובה של הגולש שניר שתוהה-
אותי מעניין איך לעזאזל הצליח יהודה ברקן, שמגלם טבריאני "אותנטי" בסרט "אבא גנוב 2" להפליג עם היאכטה שלו מהכנרת ליוון?
איך באמת?
הגעתי לשטות המבודחת הזו דרך פוליטינט . חשוב לי , לפני שאנחנו רצים להחליף כאן את המשטר, להעלות מספר נקודות למחשבה -
- יש לו כתר מבריסטול
- אם כבר מונרכיה אז שיהיה מלך חזק, חסון ומטיל אימה ולא איזה היפי שברירי
- מלך מלך , אבל הבלוג שלו בישראבלוג
אגב החלפת צורת משטר- לפני קצת יותר משנה חתמתי באיזה אתר על עצומה הקוראת להחזרת המנדט הבריטי לארץ. היוזמה הזו נעלמה משום מה, חבל.
בסוף של כל כתבה שעוסקת בנערים חילוניים (אני לא אוהב את המילה הזאת, אבל היא עושה את העבודה) המואשמים באונס, שימוש בסמים או כל דבר לא חוקי אחר מיד מופיעות התגובות הקבועות של "בחינוך הדתי זה לא היה קורה", "בחינוך הדתי יש ערכים" ודומיהן.
אז זהו, שלא.
חארות יש בכל מקום.
בבוקר הגעתי לבית הספר. על הלוח שהיה בד"כ נקי וירוק בשעות האלה היה כתוב בענק "מתגעגעים אליך" מוקף בענן לבן. אף אחד מאיתנו לא ממש הבין למה בדיוק הכוונה. אחת אחרי השניה נכנסו מורות עם עיניים אדומות מבכי לכיתה. עדיין לא ממש הבנו.
ואז סיפרו לנו שאחד מהחיילים שהיו במסוקים שהתנגשו בלילה למד כאן, ממש בכיתה הזאת, לפני שנתיים. "הוא ישב שם" אמרה כרמלה המורה למתמטיקה והצביעה עלי. 38 ראשים הסתובבו כאחד. תמיד ישבתי בשולחן האחרון ליד החלון, גם היום אני יושב שם.
בהפסקה רצנו להתסכל בתמונת המחזור, לראות מי זה היה. ציפיתי לגבר בלונדיני, רחב, חייכן, אחרי הכל ביום הזכרון שרים על "יפי הבלורית והתואר". הנופל שלנו היה שחום ועם תספורת גרועה. הופתענו. הוא לא נראה מסוג האנשים שנהרגים. לא היה לו פרצוף של גיבור. היה לו פרצוף של ילד שלמד שתי שכבות מעלי, של ילד שתפס את הסל ולא נתן לי להשתתף במשחק, של הילד שקנה את הסנדויץ' טונה האחרון בקפיטריה, של הילד שכירטס עלי באוטובוס כי נגמרה לי הכרטיסיה, היה לו פרצוף שהכרתי.
זה הכה בנו, אנחנו היינו אמורים להיות שם כבר בסוף אותה השנה. זה נהיה אמיתי. אנחנו לא גיבורים, וגם "לא גיבורים" מתים.
שלושה או ארבעה ימים למדנו בלי לוח, אף אחד לא העז למחוק אותו עד שבוקר אחד הוא היה נקי. לקח קצת זמן להתרגל אבל החיים שבו מהר מאוד למסלולם. עוד שם התווסף לקיר הזיכרון, עוד שני הורים הגיעו לטקס יום הזיכרון, כל השאר נשאר אותו הדבר, לפחות בשבילנו.
אבל פעם בשנה אני נזכר. אני נזכר בחייל הראשון שנהרג והכרתי, והוא מביא איתו את השני, את השלישי ואת הרביעי. הם באים ביחד, יושבים אצלי קצת ואז הם הולכים, מוודאים שאני לא שוכח, שיש מי שעוד זוכר.
וכבר עברו תשע שנים.
בילוי בשלושה עשר שקלים
תקופת המבחנים מתחלקת לשניים- יום החסד שלאחר המבחן, בו אני מרשה לעצמי להיות בבטלה גמורה, והיום שאחריו שבו אני כבר עושה את עצמי לומד,משחק בנדמה לי. אתמול היה יום בטלה שכזה והחלטנו ללכת לשתות קפה בחוץ. התלבטנו מעט, בתל-אביב אין חניה ובאיזור שלנו אין ממש מקומות נחמדים. אז החלטנו לנסוע לנתב"ג, גם חניה במחיר סביר, קפה טוב וחצי תחושה של חו"ל. ישבנו באולם 'שחקים' כמו בתוך אקווריום גדול והסתכלנו על הלווייתנים הגדולים ששייטו להם בחוץ. ראינו את EKO ו-EKP החדשים של אל-על , ואת EKI עם הצבעים המיוחדים וגם הייתה לי הזדמנות להתרפק על העבר עם ELS הלבן, שבבטנו ביליתי אחת-עשרה שעות בחזרה מבנגקוק בקיץ האחרון. עבורי שדה התעופה הוא כבר חצי מחוויית הטיול עצמו, אני פריק של תעופה. זה מתחיל בריח הדלק הסילוני ברגע שאופף אותי ברגע שאני יוצא מהאוטו ,ממשיך בהודעות באנגלית שנשמעות בכל מקום, אנשי הביטחון השושואיסטים חמורי הסבר ,הדיילות הישראליות- מאופרות בכבדות, שיערן האסוף שנראה כאילו עומד להתפקע עוד רגע והפרצוף חמור הסבר , יותר משל אנשי הביטחון. “אל תאשים אותן" , אמר לי לא מזמן טייס באל-על. “זה לא הן" הוסיף, “אלו ההורים שלהן". עד פסח אאלץ להסתפק בסימולטור.
חגית, הו חגית
חגית ברונסקי, חביבת הבלוג, כנראה קצת נבהלה מהתגובות לטור המביך שפרסמה שבוע שעבר , שזכה כאן ובעוד מספר מקומות להתייחסות עוקצנית. לאחר מאמר שהעיד על בורות והראה רמת כתיבה של נושא אישי בכתה ג', ברונסקי הלכה על הקונצנזוס, בלי מקום לטעויות – החברות הסלולריות, כי מי לא מרגיש דפוק על ידן? מסתבר שגם עשירי הארץ, כלומר ברונסקי בעצמה.
תמנע
השבוע עשה המועדון האלפיני הישראלי היסטוריה כשחנך את אתר הטיפוס בתמנע. חלק גדול מהצוקים הטובים ביותר בארץ נמצאים בשטחי רשות שמורות הטבע, שהערימה קשיים בשנים האחרונות על פתיחתם לטיפוס, אם כי חשוב לציין כי בשנה האחרונה חלה התקדמות במשא ומתן עמם. כך נמנע מהמטפסים לטפס על מיטב צוקי ארצנו. הפארק הלאומי תמנע הנו רשות עצמאית וההנהלה קיבלה בחיבוק את המטפסים שהגיעו לבדוק את המקום. האתר מציע אפשרויות טיפוס שטרם היו זמינות למטפס הישראלי בגבולות המדינה- טיפוס סדקים, הובלה טבעית וכמובן אתר קמפינג מסודר עם מקלחות.
שבת שלום.
ממש מארי אנטואנט בגרסה הישראלית
כל שנותר לי לומר הוא – אם אין שכל , תהיי חברת כנסת.
ואגב, להכנת ריבה צריך סוכר ,והרבה.
על מנת שנוכל לטפוח לעצמנו על השכם אנו זקוקים לעזרתכם – נא להזדכות בבקשה על הפיד הישן ולחתום על אחד חדש בקישור הזה.
בתודה מראש.
