אני רואה ושומע אותם מרחוק. מתגודדים ליד הספסל שנמצא מתחת לסככת העץ, לא רחוק מהמתקנים של גן השעשועים. עושים רעש, צועקים, שוברים בקבוקי בירה שנקנו בסופר שנייה לפני כניסת השבת. ריחו של עשן הנרגילה ניתן גם כן להבחנה מרחוק. כל שאר קבוצות הילדים שיצאו לבלות במפגש בפארק השכונתי לא מעזות להתקרב לאיזור הספסלים, טריטוריה שסומנה בבירור ושהתקבלה בשתיקה.
לפעמים אני מרחם עליהם, על כך שהם נאלצים ללכת מדי ערב שבת כקילומטר וחצי על מנת להגיע לשכונה הבורגנית עם הדשא הירוק והפארק המצוחצח. פעם בחמש שנים נזכר ראש המועצה לעשות להם בשכונה מעט סדר, בד"כ זה מסתכם בהחלפת נורות הרחוב וצביעת הספסלים. דשא עדיין לא שמו להם.
אך ברוב הפעמים אני רחוק מאוד מרחמים, שהרי הם מפרים את זכותי הבסיסית למעט שקט בשעות הקטנות של הלילה, שלא לדבר על הטינופת והנזקים שמתגלים כאשר עולה השמש. אני מתהפך פעם, פעמיים, שלוש במיטה, סוגר את החלונות, וכמעט נחנק ממפזר החום, מנסה להאפיל על הרעש מבחוץ על ידי מוסיקה. שום דבר לא עוזר. אני יוצא מהחדר, בז מתעורר גם כן, רומז לי שבגילו המתקדם (תשע) ובקור שכזה לא יזיק לו לשחרר קצת לחץ מהשלפוחית, אם אני כבר ער, כמובן.
האם הדשא הירוק הוא המניע היחיד לבואם, או שמא יש בזה גם אקט של נקמה, באלו ששכונתם יפה ומצוחצחת, שבסך הכל מבקשים קצת שקט?
למטה כבר נמצאים עוד כמה שכנים זועמים על כלביהם שמתייעצים בינהם אם להזמין משטרה. אני מצטרף לשיחה. “עזבו משטרה עכשיו, ייקח להם שעה להגיע, אני אלך לדבר איתם" , אני מציע. “אתה בטוח? בטח יש להם סכינים, הם כבר הספיקו לשבור כמה בקבוקים", מזהיר אותי אחד השכנים.
אני מחבר את בז מחדש לרצועה, “בוא" , אני אומר לו. יש משהו בכלב הזה שמקרין ביטחון- הזנב המונף בגאון כלפי מעלה, רעמת השיער שסומרת על גבו בכל פעם שהוא עומד בסיטואציה לא ברורה עבורו, והמבט הכמעט אנושי. אנחנו מגיעים לתחילת השביל המוביל לאיזור הספסלים- הטריטוריה. גם הפעם בז לא מאכזב, מניף את רגלו הימנית אל-על ומשתין על העץ הנטוע בתחילת השביל, כמו מודיע "גם אני כאן". בהליכה מהירה ובטוחה אנו צועדים לעבר הספסלים. בני התשחורת מבחינים בכך שחדרנו להם לטריטוריה ומשתרר שקט. אחד מהם , המנהיג ככל הנראה , מיישיר אלי מבט חודר. אני מיישיר מבט דומה בחזרה. חצוף, עוד אין לו שש עשרה, אני חושב לעצמי. המתח נשבר כשאחד שעמד מאחורי פוצה את פיו.
"מה שלומך?” , שאל הנער השחור את ברנרד (ברני) גטס. גטס היישיר מבטו לעבר הספסל שממול ולא ענה. נער אחר, מאותה חבורה התקרב אליו גם כן. “תן לי חמישה דולר" , דרש. באותה שנייה שלף גטס את אקדח הסמית' אנד ווסון שלו וחורר את שני הנערים, ואת שני חבריהם האחרים בקליעי 0.38 . ארבעתם נפצעים באורח קשה , אחד נותר נכה לכל חייו. “אף אחד לא מתעניין סתם בשלומך ומבקש חמישה דולר בשעת לילה מאוחרת ברכבת התחתית של ניו-יורק" , יטען מאוחר יותר במשפטו ויצא זכאי.
"איזה כלב זה?” , שואל אותי הנער שעומד מאחורי. “לברדור" , אני עונה. “תקשיבו חבר'ה, אני מבין שאין לכם איך לצאת מהישוב בשישי בלילה, אבל בבקשה , תהיו בשקט, אנשים מנסים לישון" , אני ממשיך את המשפט ברצף. ברגע אחד המבטים המאיימים מתרככים. “סל.. סליחה, לא ידענו" , אומר זה שנראה כמו המנהיג. “אין בעיה, רק להבא תשתדלו", “בטח גבר , בטח" , הם עונים לי כמעט בקול אחד. זה בסך הכל מה שהם ביקשו, קצת תשומת לב, מישהו שידבר איתם בגובה העיניים, שיבין אותם.
מזל שאנחנו לא בארצות הברית, אני אומר לעצמי, אבל גם כאן זה היה יכול להיגמר אחרת. מכבה את האור ונרדם.
