המגדלור

המקום: חמ"ל במוצב צה"לי, אי שם בגבול הצפון, דצמבר 1999.
הנוכחים: סמל תום, סמל זיו.

"מה זאת אומרת אתה לא רוצה לצאת?"
"אני לא רוצה, אני מעדיף להשאר כאן."
"למה?"
"לא לימדו אותך לא לשאול שאלות? עזוב אותך, אני נשאר."

אני חושב שהייתי החייל היחיד בצה"ל ששיחק עם הסבב יציאות רק בשביל להשאר בצבא בחגיגות המילניום. לא רציתי, אלוהים יודע כמה לא רציתי, להיות בבית. ידעתי שהיא תתאכזב קצת אם אני לא אצא, אבל תתאכזב הרבה יותר אם אני כן.

ולא, היא לא תדע את זה, היא תחשוב שזה שלא הפכתי את העולם בשביל להיות איתה בערב הזה מראה שלא מספיק אכפת לי, היא לא תדע שזה מראה כמה כן.

נראה היה שהאלים חיבבו אותי באותו הזמן. תמיר ירה פצמ"רים על הסמח"ט (הוא טוען שחשב שאלה היו פצמ"רי תאורה) ונכנס לכלא, יצא מסבב היציאות. מישהו אחר היה צריך להשאר, חשבתי שזהו, הסתדרתי, אבל לא – אוהד ואייל קיבלו שניהם ריתוק, וגנר בדיוק חזר מהבית והיחיד שהיה יכול לצאת הייתי אני. לא היה לי תירוץ, לא יכולתי להסביר לה שאין לי ברירה אז עליתי על א' ויצאתי הביתה.

יומיים אחרי זה, היא, אני, דני ושירי באוטו של אבא של שירי, נוסעים למסיבה של חבר של חבר של מישהו שהייתה אמורה להיות שווה, מגיעים מתישהו אחרי 11, יש שם לא מעט אנשים כבר. כבר היינו בכמה מקומות הערב, זה לא היה המקום הכי מרשים, אבל כבר לא ממש נשאר הרבה זמן לחפש, אז נשארנו שם.

שנאתי כל שניה. את המוסיקה, את האורות, את האנשים שהיו סביבנו, את ההומו שהתחיל איתי, את הלחץ, את הצורך לחגוג רק כי התחלפו כמה ספרות. אף פעם לא התחברתי לזה. אני לא אוהב מסיבות, לא רוקד, זה לא אני. אבל הייתי חייב, בשבילה. הכל בשבילה, את הירח, אם צריך.

היו ימים. והיום ההוא אמור היה להיות סוף העולם, כל המחשבים יפסיקו לעבוד, טילים גרעיניים ישגרו את עצמם על ניו יורק, מוסקבה, וזה היה קצת מעליב אם אף אחד לא היה טורח לכוון אחד עלינו, או לפחות לנצל את הבלבול ולשגר עלינו אחד, אפילו סתם סקאד. אבל סוף העולם לא הגיע. רק הסוף שלנו.

שנה טובה.

אביגדור ליברמן עושה סיבוב פרסה ומודיע :

לאהבה הגדולה שלי לקפה שחור נחשפתם בהקשר שונה לחלוטין. זהו לכל הדעות טעם נרכש, וברגע שזה קורה קשה להתנתק. כשאחותי הצעירה ביקשה שאכין לה קפה, כי היא רוצה לנסות, לא חשבתי לרגע על נס עם חלב. הפינג'אן מולא עד החצי והועמס בכמות נכבדת של קפה ריחני עם הל. הנ"ל התפלאה לרגע כאשר ראתה אותי יוצא מהמטבח עם כוס קטנה מזו שציפתה לה. היא קרבה בזהירות את הכוס לפיה, נתנה שלוק קטן, וכמעט השליכה את הספלון על הרצפה. "מה זה ???", שאלה. בפעם השניה כבר הצליחה לסיים את כל שלושת השלוקים שהספל מכיל. הגולם קם על יוצרו, והיום בלי מנה כפולה הנערה המתבגרת לא פותחת את היום. "שים איזה קפה על האש" , היא צועקת לי בבוקר מהסלון, כאילו הייתה פז"מניק במסייעת 13 של גולני.

לדעתי הסכסוכים הכי גדולים בין עמיתי לצוות בצבא היו על אופן הכנת הקפה, קיימות אסכולות מנוגדות. אלה שכן שומרים על הקצף ואלה שמתנגדים לו בכל תוקף. לדפוק את הפינג'אן על האדמה כדי להוריד את הגרגרים או לא? וכמובן השאלה הרת הגורל: כמה פעמים צריך להביא את הקפה עד לגלישה ולהוריד ?

המידע המובא להלן הוא אמפירי לחלוטין, מבוסס על נסיוני וטעמי האישי ואין לראות בו משום טענה להיותו אובייקטיבי וחסר פניות,or whatever .

כל מי שיחפש מתכונים להכנת קפה באינטרנט יגיע לחברות המתמחות במכונות קפה ותערובות מיוחדות לאניני טעם. אם אין לכם כוונה להוציא 150 ש"ח על שקית של 300 גרם אני מציע בחום להסתפק בקפה פשוט שיטחנו לכם במקום כמעט בכל חנות לקליית פיצוחים או תבלינים. מה שלא יהיה, בבקשה , אבל בבקשה לא קפה תורכי של עלית.

לעבודה-

בגדול היחס הוא 1:1:1 , לקפה סוכר ומים. לא לשכוח להשתמש בכוסות קטנות, אפשר גם של אספרסו.
למלא פינג'אן לא מעל החצי, רצוי מאוד להשתמש במים מסוננים או מינרלים והכי חשוב למדוד במדויק. להוסיף כפית גדושה של קפה על כל כוס מים עוד כשהמים קרים. תוך כדי ההרתחה, כשמתחילות להופיע הבועות הקטנות להוסיף בזריזות כפית סוכר שטוחה ביותר על כל כוס מים. השלב הבא נלקח מהסרט גבעת חלפון : "שניה לפני שגולש, תוריד" , מנחה ויקטור חסון את החייל המצרי. מילים כדורבנות,לחזור על הפעולה הזו מס' פעמים. באופן אישי אני משתדל לשמור על שכבת הקצף החום והסמיך שנוצר למעלה, יש כאלה שמתנגדים לכך בכל תוקף. כמו כן לכל אורך התהליך אני לא מערבב ולו פעם אחת.

תהנו.

ב NRG מריצים עכשיו סקר בעמוד הראשון: "משקלו של שרון 110 קג". לסקר שתי תשובות אפשריות בלבד: "הצחקתם אותי" או "אפילו פחות".

זוהי בהחלט זווית מקורית לתקוף את הסוגיה המטרידה ואף מעניינת, של מצב בריאותו של ראש הממשלה.
אני תוהה לגבי תוצאות המדגם הבלתי מחייב הזה. מה יעשו איתו? האם ניתן בעזרת לחץ ציבורי לחייב את ראש הממשלה להטיל את מלוא כובד משקלו למען יישום תוצאות הסקר? כי אני לא רואה איך אפשר להפסיד מזה. או שראש הממשלה שוקל פחות מ 110 ק"ג או שנצחק קצת. בינתיים צחקתי, בלב, כי התביישתי על כך שהצבעתי. אבל היה לי תירוץ – רציתי לדעת מה התוצאה. לכל הסקרנים, הביישנים והעצלנים: גיליתי שרוב העם מעדיף לצחוק מאשר שראש הממשלה יהיה סתם שמן.

אתמול בערב 15 מחברי הקרובים לספסל הלימודים התאספו בדירתי הצנועה לטקס הדלקת נר ראשון של חנוכה. זה היה מה שחיפשתי, זה מה שרציתי שיהיה לי, הוריאציה שלי על חיי הקולג' האמריקאים שראיתי כל חיי בסרטים, גירסת נווה שאנן ל"חברים".

הכנתי רשימה ואמרתי לכל אחד מה הוא צריך להביא, וכל אחד הביא בדיוק מה שבא לו, כשכל שמץ של קשר לרשימה שלי היה מקרי בהחלט. וכך, ארבעים דקות אחרי שנשבעתי ש"תוך 3 דקות הנרות כבר דולקים ומי שלא יגיע עד אז מצידי שלא יבוא בכלל, חארות כולם, מה הם חושבים לעצמם?!?!" ועם הרבה מאוד סופגניות ופשטידת בטטה אחת על השולחן, צווחתי לי להנאתי שירי הלל לבורא עולם בעודי מנסה לשכנע את הנר הסרבן לעמוד במקומו.

כשכולם ישבו וכרסמו פשטידה וסלט, נזכרתי בחנוכה של לפני שלוש שנים, שם צווחתי את אותם שירי הלל באותו גרון ניחר מול שלושה סקוטים שיכורים ואמריקאית חמודה מאוד בעודי מנופף במצית דולק. כן, היא הייתה חמודה. חמודה כל כך שכמעט וזנחתי את מי שטיילתי איתם רק בשביל לראות לאן היא הולכת.

לא, לא קרה כלום בסופו של דבר, אבל היא הבן אדם היחיד מאותו טיול שאני עוד בקשר איתו. היא התחתנה מאז, ולפני כמה ימים היא ילדה את בנה הבכור.

היום בבוקר קיבלתי מייל מבעלה. התינוק חולה, מאוד, התאושש מניתוח אחד וממתין לשני. אני לא מתקשר, גם לא שולח מייל, אני לא רוצה להציק להם, זה הדבר האחרון שהם צריכים.

תהיה חזק, ילד, אחלה חיים מחכים לך עם ההורים האלה, אני מכיר אותם, שווה להתאמץ. כשאף אחד לא שמע ביקשתי ממנו שיעזור לך, שישמור. אני מקווה שהוא שם לב שהדלקתי נרות אתמול. חנוכה זה חג של ניסים, לא?

אחת הבדיחות הטובות שהסתובבו ברשת בתקופה שלפני ההתנתקות היה מכתב התודה שכביכול נשלח לשר התחבורה. הכותב הודה מקרב לב לשר התחבורה המסור שהורה לרשויות הכפופות לו לסמן עם סרט כתום כל עבריין תנועה מועד. יקפצו נא הצדקנים ויגידו שזו הכללה פושעת וחסרת אחריות, גזענות ושאר יללות נוגעות ללב, אבל בדיחות כאלה לא נכתבות סתם, עד כמה שזה עצוב.

גם אם לא נידבק לסרט הכתום אפשר לשאול כמה שאלות שהתשובה עליהן תהיה ברורה. למשל- מאילו מהמכוניות הבאות תשמרו יותר מרחק – סיאט איביזה אדומה עם ספוילר ונאונים סגולים או לחילופין מאופל קורסה לבנה?

אני מניח שלפחות שבעה מכל עשרה אנשים רציונליים, שחייהם יקרים להם בחרו באופציה הראשונה. שוב הכללה? לדעתי לכל סטיגמה יש סיבה בסופו של דבר ,בדרך כלל די טובה. אגב, בעולם נעשו כבר כמה וכמה מחקרים שהוכיחו שיש קשר הדוק בין סוג המכונית וצבעה לטיב הנהיגה של בעליה, וגם אינטואיטיבית אנחנו נוטים להיזהר ממכוניות שנראות מסוכנות , מי יותר ומי פחות.

וזה מביא אותנו לרעיון הבא- במקום לבזבז מיליוני שקלים על ניידות משטרה שעוצרות נהגים שקל לעצור (בד"כ אלה ששומרים על החוק ונוסעים בצד ימין) ניתן לאפיין אוכלוסיה של נהגים מסוכנים ולשבת להם על הזנב , למרר את חייהם ולעצור אותם על העבירה הקטנה ביותר.

קיימת יחידה במשטרה שעוקבת אחר נהגים בשלילה, שעובדת ביעילות ותופסת את העבריינים "על חם". מדוע לא ליישם את אותה שיטה על עבריינים מועדים? אין זה אומר שצריך לעקוב אחר על בעלי המכוניות האדומות,רובם לא עבריינים, אבל כנראה שבעל מכונית כמתואר לעיל שכבר נתפס מספר פעמים נוהג בפראות לא יהפוך לילד טוב בעקבות עוד דו"ח של שלוש מאות שקלים חדשים. נהג כזה הוא פצצה מתקתקת, טרוריסט וזה רק עניין של זמן עד שיהיה לו דם על הידיים, בין אם שלו או של אחרים ,חפים מפשע, ומקומו הוא אחד- בקלבוש לכמה שנים טובות.

כל עוד יסעו מכוניות בכבישים יהיו קורבנות , זה בלתי נמנע. חישבו על אותם העשרות שיכלו להינצל אילו הנהג האשם, שמאחוריו כבר כמה הרשעות, היה מרצה בכלא עונש מאסר ארוך במקום לנהוג בשלילה.

לביצוע תכנית שכזו דרוש שינוי מהותי בחקיקה שכן גם אם יתפסו אותם עבריינים, העונשים לא מרתיעים מספיק. ברגע שהמשטרה תנתב את מאמציה למקומות הנכונים ולאחר שהנהג הראשון שהוגדר כמסוכן יכנס לשנתיים לכלא על עקיפה בקו לבן, מספר התאונות ירד בחצי.

אז יש לנו דרך אכיפה , גם ענישה אפקטיבית, עכשיו רק נותר שמישהו אכן יחוקק ויאכוף… בעיה , למישהו יש רעיון ?

זהו סיפור על שבוע עם מזג אויר סוער, שרת אחד שנפל בסופו של דבר וחבר גיבור עם מפלסת שלג. נספר אותו בהזדמנות.

חזרנו לאחר קראש קטן , מקווים שהיינו חסרים.

עם שירות צבאי בפרויקט "תלפיות " , תואר ראשון במדע המדינה מהרווארד, MBA מפונטנבלו ומועמדות רבת רושם לדוקטורט בקיימברידג', עינת וילף היא ההתגשמות חלומה הרטוב של כל אם פולנייה ממוצעת. כעת, במבט תכול וחודר היא מביטה אלינו מהתמונה שעל הפלאייר ומציעה לנו לבנות יחד עמה עתיד, או במילים פשוטות יותר לפי הכותרת בדפדפן : "Vote for Einat Wilf"

גנרלים יצאו מהאפנה, לפחות במערכת הבחירות הנוכחית, ובמקומם אנחנו מקבלים סלבס, יזמי היי-טק ועיתונאים. מה שבכל זאת מבדיל את עינת וילף מהמצעד המביש הזה הוא שהיא כבר הייתה שם קודם, יחד עם פרס, וחשוב עוד יותר לציין- היא כתבה גם ספר המפרט את חזונה ומתיימר לשמש כ”מדריך למפלגת העבודה”, שלא במפתיע פרס כתב לו פרק מבוא.

בראיון שערך עמה אלי אשד וילף טוענת ש"מפלגת העבודה היא לא מפלגה סוציאליסטית ומעולם הייתה". טענה זו נכונה בבסיסה וקטונתי ליד ההיסטוריונים והסוציולוגים הרבים ובעלי השם שעסקו בנושא, אך מפתיע שהיא יוצאת מפיה של מועמדת במפלגת העבודה הנשענת, לפחות במערכת הבחירות הנוכחית, על מצע חברתי . השאלה הבסיסית ביותר שנשאלת לאחר קריאת שורה זו ,היא מה עינת וילף עושה בכלל במפלגת העבודה ? עם התכחשות נחרצת לסוציאליזם ומצע קפיטליסטי שכזה המפאר את הטכנולוגיה ואת הצורך בהישגיות, אני מניח שיו"ר הליכוד החדש היה מקבל אותה בשמחה.

טענה נוספת שיורה וילף מיד היא שכלכלת מפלגת העבודה "נבעה משיקולים של מה טוב למדינת ישראל". עם כל הכבוד להשכלתה האקדמית המפוארת בחו”ל (ושבה ניגע בהמשך), כנראה שלא יזיק לוילף ללמוד קורס מבוא על החברה הישראלית. נזכיר רק שכבר בתקופת העליה השניה שילמו אנשי תנועת העבודה לעולים מתימן חצי ממה ששולם לעולים ממזרח אירופה רק משום שנחשבו ל"פועלים טבעיים" , זו הייתה רק ההתחלה. בשלב מאוחר יותר ניתן למנות גם הקמת מנגנונים בירוקרטיים שנועדו להשתלט על מיליוני דולרים שהגיעו כתרומות מחו”ל וחלוקתם לקבוצות הקרובות לצלחת. אהוד ברק כבר הספיק להתנצל בפני בני עדות המזרח לדורותיהם, אבל וילף בוחרת לדבוק בטענה ש"הכל נעשה לטובת המדינה.”

בקורות חייה המרשימים של וילף ניתן לראות שבאופן עקבי היא הדירה את רגליה מספסלי האקדמיה הישראלית. אין לי כל בעיה עם מי שרוצה להשיג השכלה אקדמית טובה יותר, ההפך. הבעיה היא שוילף, שמציגה חזון המתיימר להוציא את מדינת ישראל מהבוץ, לא מזכירה בראיון ולו במילה אחת את מצב האקדמיה בארץ. וילף מציעה תמריצי חזרה לארץ לחבריה שלמדו בחו"ל ושנשארו שם, במקום לאלו שכבר לומדים כאן. בד"כ סטודנטים הלומדים בחו"ל באים ממשפחות שהפרוטה מצויה בכיסן, בייחוד לאור העובדה ששכר לימוד באחת מאוניברסיטאות ה-Ivy League (שמונה האוניברסיטאות המובילות בארה"ב) עומד על 50,000 דולר בשנה, לא כולל מחייה. ומה על אותם סטודנטים שלא באים מהמשפחות הנכונות, או שסתם בחרו להמשיך את לימודיהם בארץ מסיבה זו או אחרת ? להם לא מגיע, כי הם למדו, רחמנא ליצלן, בבאר שבע במקום בהרווארד.

עכשיו כולם ביחד איתי, שלוש ארבע ו… ננו-טכנולוגיה. אין לי שמץ של מושג מזה אומר, אני רק יודע שכנראה זו התרופה לכל תחלואיה של החברה הישראלית, לפחות לפי וילף. מה עם קצת תרבות? רוח? ערכים? זה לא. מדינת ישראל צריכה לשנות את שמה למדינת ננו-ישראל והכל יהיה בסדר. ההצמדות הזו לננו-טכנולוגיה די משעשעת אותי. זה בערך כמו שאני אטען שפתיחת עוד אתרי טיפוס בארץ זה הפיתרון לכל בעייותינו- זה התחום שאני מתעסק איתו ביומיום, זה מה שעושה לי טוב ושאולי יפרנס אותי בעתיד אז כנראה שזה טוב לכולם. וילף מציגה כאן גישה צרה שלא מתייחסת בכלל להתדרדרות מוסרית וערכית, תופעה שהמשך העידוד המוגזם של תעשיות עתירות ידע רק ירחיב.

מדידת הצלחתה של חברה במושגים עסקיים גורמת לי לפחד, באמת. גם כל מיני "יועצים אסטרטגיים" למיניהם שמנסים ליישם את מה שלמדו בבית ספר זה או אחר למנהל עסקים ,בהחלטות הרות גורל גורמים לי לצמרמורת. היה לנו כבר ראש ממשלה כזה שנבחר בשנת 96' ורק אתמול נבחר שוב לראשות הליכוד. לדעתי וילף מתאימה הרבה יותר לשמש מספר שתיים של ביבי מאשר להציג מועמדות די תמוהה, לנוכח דעותיה (סליחה , חזונה), במפלגת העבודה, לפחות כפי שהעבודה בראשות פרץ מנסה להצטייר כיום.

ראש הממשלה אושפז אמש בבית החולים עקב ארוע מוחי קל. זה לא מפתיע שיש אנשים שרואים בכך עונש מבורא עולם, יהא שמו אשר יהא, על חטאיו הרבים של ראש הממשלה – עקירת היישובים, או לחילופין רצח העם, תלוי את מי שואלים.

אני מאמין שהם צודקים. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שאיש מבוגר מאוד (לא יפה להגיד "זקן" על ראש ממשלה) ששוקל קצת יותר מדי (לא יפה להגיד "שמן בצורה מחרידה" על ראש ממשלה) ונתון בלחץ משתבץ בדיוק באותו יום בו תומך התנתקות ידוע אחר – אני – נעקץ על ידי דבורה.

ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – מי הבא בתור?

פעם בשבועיים, בלי תירוצים, בלי איחורים או הברזות היינו מתכנסים בביתה של דודתו הקשישה של אבי לארוחת בוקר של שבת. עשרים ומשהו איש ולעיתים אף יותר, שפיתחו התמכרות לסלט הירקות החתוך דק, לביצים החומות שעמדו על אש קטנה כל הלילה, לדג המלוח או למיץ הענבים שבהקשר זה קיבל חשיבות גדולה יותר מסתם מיץ פז. הדודים הזקנים, כולם ללא יוצא מן הכלל לוחמים נועזים באצ"ל ובלח"י בעברם, היו שולפים מיד בתום הארוחה אורגנית קטנה של CASIO ושרים בקולי קולות את מיטב שירי בית"ר. אחר כך היו עוברים לויכוחים פוליטיים עם דור האמצע של הורי ,שחתך בחוזקה שמאלה בתחילת שנות השמונים, ומסיימים בלרוץ לאוטו על מנת להביא לסבתי עליה השלום את הכדורים של הלחץ דם, כי כרגיל היא הייתה לוקחת את הויכוחים הפוליטיים יותר מדי קשה.

הבית הוא אחד הותיקים בחולון כשעוד היו שם באמת חולות ולפני שנחתו החוב"תים. בית דו קומתי, עם חצר קטנה ומרפסת מאורכת בחזית. בין שביל הגישה לבית למרפסת עמד מעקה אבן גבוה ששימש לנו כמדד לגדילה- עד כמה קל לנו לטפס ולעבור אותו, אם הצלחנו בכלל. בני הדודים הקטנים היו יכולים לבלות שבת שלמה בניסיונות כושלים לעבור את המכשול, עד שאחד מבני הדודים הגדולים היה מניף אותם באויר מעליו. במרפסת עצמה בדרך כלל היו מתנהלים משחקי סטנגה סוערים עם כדור טניס ישן, כמובן שהמשחקים היו מיועדים אך ורק ל"גדולים" בעוד הקטנים היו מושבים אחר כבוד על המעקה ומשמשים כקהל. כשהסטנגה היתה מתחילה לשעמם היינו עוברים למשחקי תופסת במרחבי החצר ופעם אחת זכור לי גם שהמשחק הורחב לחולון רבתי וההורים נאלצו לנסוע ולחפש אותנו.

במפגש האחרון במתכונת המתוארת הייתה לאחת מבנות דודותיו של אבי תחושה שזה אכן המפגש האחרון והיא התעקשה שכולם יצטלמו בחצר, עד היום התמונה הזו תלויה אצלנו כזיכרון דומם לאותם ימים. התמונה צולמה בשעות הצהריים המוקדמות ובערב רבין נרצח. המסורת עתיקת היומין לא נפסקה בגלל הרצח אלא עקב מותו של אחד מהדודים כמה ימים מאוחר יותר.

עשר שנים ועוד חודש מאוחר יותר אנחנו מתכנסים לחגוג את יום הולדתה התשעים של הדודה הקשישה. כל שאר הדודים כבר הלכו לעולמם ונשארו רק האחיינים שבעצמם כבר הפכו לסבים וסבתות. וכאילו לא עברו עשר שנים מאז אותו מפגש אחרון- הביצים החומות מסודרות בסדר מופתי על אותה הצלחת באותה פינה של השולחן, וכמובן הסלט החתוך דק. היה גם מיץ ענבים שמישהו החליט לשדרג לפריגת. לאחר הארוחה גם ניסו לשחזר את אותם שירי בית"ר, אבל אף אחד לא זכר את המילים אז עברו לשירי חנוכה, ובשלב הזה פרשתי החוצה. הלכתי על שביל הגישה לכיוון השער והרגשתי דחף עז לנסות ולראות אם אני מצליח לעבור את המעקה. דילגתי מעליו בהנפת רגל ונחתתי בתוך המרפסת.

בלי כל הסבר או סיפורים על העבר, לילדיהם של מי שהיו אז "הגדולים" היה ברור שמה שעושים במפרסת זה לשחק סטנגה, ומי שלא יכול -שישב על המעקה.