המגדלור

אתמול הייתי אמור לפגוש את בעלת הדירה שלי, היינו צריכים להחליף צ'קים. למעשה היינו צריכים לעשות את זה כבר ביום ראשון אבל זה לא הסתדר לי בראשון ולה בשני ובשלישי שכחתי ואתמול קבענו.

"אני מלמדת הערב, אבל, אתה חושב שתוכל להגיע לשם?" שאלה והסבירה איפה זה שם.

הכרתי את שם. שם הוא בית הספר התיכון בו למדתי שבשעות הערב הופך להיות מרכז לימוד של האוניברסיטה הפתוחה ובעלת הדירה, כשאינה טייקון נדל"ן, מלמדת שם תולדות האומנות או משהו דומה.

אז קבענו שם והגעתי קצת יותר מוקדם מהמתוכנן. היא עדיין לא בהפסקה ולי נותרו עשרים וקצת דקות לשוטט בבית הספר הישן שלי בו לא ביקרתי כבר די הרבה זמן בעצם.

הספריה עברה מקום, בישר לי שלט שהכריז "ספריה" במקום אחר לגמרי מהמקום בו לא לקחנו ספרים אי אז בשלהי שנות התשעים ומגרש הכדורגל הישן הפך לאולם ספורט מרשים (מבחוץ לפחות), חוץ מזה נראה היה שהכל אותו הדבר. בעצם, למה לא?

גם הקפיטריה הייתה פתוחה וזאת נראתה לי כמו הזדמנות מצויינת לשחזר את תהילת העבר ולרכוש את סנדוויץ' הטונה הזכור לי לטובה. הכריך התעשייתי הכי טוב שאכלתי ושמאז את טעמו אני מנסה לשחזר.

ביקשתי מהאיש מעבר לדלפק טונה גדול ודיאט ספרייט.

"מצטער" אמר האיש. אותו איש, אגב, שערו אפור יותר אבל בהחלט אותו איש. "נגמר הטונה. רוצה טוסט?"

ככה זה מתחיל:

כשהשתחררתי מהצבא הבטחתי לעצמי לא להתעורר לפני שבע בבוקר, לא משנה מה. זה החזיק כמה שנים אבל אני לא זוכר מתי זה הפסיק כי די הרבה זמן שאני לא מצליח לקום אחרי שבע. גם בשבתות, גם בחגים. גם היום התעוררתי בשש ארבעים וחמש למרות שהשעון היה מכוון לשבע וחמישה. היא עוד ישנה לידי ובשקט יצאתי מהמיטה להתלבש בחדר אחר, לא להעיר אותה. יש לה עוד יום ארוך ומעייף של לא לעשות כלום לפניה.

"יא אללה איזה חרא אני!" סיננתי חצי בראשי וחצי לתוך ההגה בעודי מנווט בזהירות מחוץ לחניה הצרה מדי אל הרחוב השקט. לא מצליח לא לנטור לה טינה על זה שהיא נשארת בבית. כמה זה מוזר. איך אני זה שהסברתי לה למה עדיף שתישאר עוד כמה חודשים עם הילד בבית ואיך אני לא מצליח שלא לבוז לה על זה שויתרה על כל שאיפותיה. "זה כי אני חרא. " חשבתי כשעליתי במעלית למשרד. פעם לא הייתי כזה. פעם גם היא לא. קארמה.

אתמול גיליתי שאני לא שמאלני.

זה היה לגמרי במקרה. ר' סיפרה לי עד כמה הייתה שמחה ללכת להפגין בשייח ג'ראח ושכמה מחבריה הטובים נעצרו שם. אמרתי שלא ידעתי שהיא "מאלה" (נדמה לי שזה היה הניסוח המדוייק, אולי אני טועה) והיא שאלה אם ב"אלה" אני מתכוון לשמאלנים.

היות ומילדותי הרחוקה אני מגדיר את עצמי כשמאלן והיות ומעולם לא עלה בדעתי ללכת ולהפגין נגד התיישבות יהודים בשייח ג'ראח (או בכל מקום שהוא) והיות וזוהי, כך מסתבר, דרכם של השמאלנים הרי שיש כאן סתירה לוגית. כך גיליתי שאני בעצם לא שמאלן.

אבל אני בטח לא איש ימין.

אני נגד התנחלויות בלתי חוקיות ובעד פינוי התיישבויות בשטחים בכלל, או לפחות את רובן כי בארבעים השנים האחרונות בכל זאת אנשים בנו בתים וצריך להיות רגישים גם לזה. אני לא רוצה לוותר על רמת הגולן אבל בלב כבד אעדיף שלום עם סוריה על טיול ביהודיה, אם כי אשמח לפתרון יצירתי (כמו חכירה לטווח ארוך, למשל). אני נגד מונופול אורתודוכסי על חיי ומותי, אני נגד התאכזרות לעובדים זרים וילדיהם, אבל לחלוטין מודע לזה שמי שנמצא כאן שלא כחוק צריך לעזוב. או שיתוקן החוק.

אני בעד מדינה יהודית שמסוגלת להכיל את הגרים והאלמנות בתוכה, שמתקיימת בתוך גבולות ברורים שצבא חזק ניצב עליהם. חשבתי שזה מגדיר אותי כשמאל ציוני. ר' חושבת שאין דבר כזה, אולי היא צודקת. אבל אם היא צודקת אני לא יודע מה אני כן.

קבוצה של אנשים לא מרוצה מדברים. הם מחליטים להאבק על מה שהם מאמינים בו ואם כבר להאבק אז למה לא באלימות? הם מחליטים לפגוע בצורה אקראית לחלוטין באנשים מקבוצה אחרת. הם לא מחפשים לפגוע בפרט זה או אחר, הם רוצים לפגוע במישהו, כלשהו, שלא יראו את זה בא, שכל אחד יוכל להפגע ואז מתוך פחד יקבלו את מבוקשם.

לפני שיהרגו מישהו הגיעה השעה לטפל באלימות החרדים. לחקור, לעצור, לשפוט ואם יורשעו גם לאסור את מי שדירדרו את פח הזבל וגרמו לפציעת האופנוענים. הצלחנו למצוא את מבצעי הלינץ' ברמאללה, נצליח למצוא גם אותם.

אחרת זה לא יגמר.

אתמול, בערך באותו הזמן שראש הממשלה נקב במחיר אותו הוא לא מתכוון לשלם עבור גלעד שליט, נתקלתי אני בדילמה דומה.

בעודי עומד בצומת אי שם לא רחוק מרכבת צפון בתל אביב (היום מרכז, או סבידור, אבל פעם הייתה רכבת צפון ותמיד תשאר כך בשבילי. ממש כמו רחוב האוניברסיטה.) ניגש אלי ילד צעיר שהתחיל אך אתמול את חופשת הקיץ שלו והציע לי דגל "גלעד עדיין חי" תמורת עשרה שקלים בלבד.

רציתי לקחת, בעיקר בשביל הילד שמנסה לעשות קצת כסף בחופש, למרות שהציק לי הרעיון שמישהו מנסה לעשות קופה על גבו של שליט. לא החלטתי אם הדבר הסוציאליסטי לעשות הוא לתמוך בפועל (הילד) או להאבק בקפיטליסט (המבוגר שמעסיק את הילד) והרמזור התחלף והיה צריך לקבל החלטה.

אז לקחתי.

וגלעד עדיין שם.

כשהייתי בסדיר הייתה תקופה כזאת בה הוקפצנו מהקו הרגוע יחסית למבצעים אי שם בערי השומרון השונות. זה היה מתחיל בשמועה שגובתה בסופו של דבר בשיחת טלפון. "תגיע ללשכה." הייתה אומרת לי פקידת הלשכה של המג"ד ואני הייתי מטפס במעלה הגבעה עד לקרוואן ששימש כלשכת הסמג"ד, שם בזמן שהמ"פים דנו בשטויות עם המג"ד אנחנו, הסגנים, היינו יושבים עם הסמג"ד וסוגרים את מה שצריך – מתי יגיעו המובילים לטנקים, מתי המשאיות, מתי האוטובוסים.

זה תמיד התחיל אותו הדבר – בישיבה המתוארת, תמיד היה בלאגן אחר באמצע, במהלכו הייתי זועם, כועס, נעלם, נרגע, חוזר, זועם, נעלם, הולך לשבת עם ה' החובשת במרפאה, נרגע וחוזר חלילה, וזה תמיד נגמר אותו הדבר – שיירה של טויוטות לבנות חולפות בשער, אחרי שיצאו כל המשאיות והמובילים והאוטובוסים והג'יפים. שיירה של טויוטות לבנות ואני זוכר את עצמי שונא את ההקפצות, שונא את מה שהולך לבוא אבל אוהב כל כך את השיירה הזאת.

אהבתי את השיירה הזאת כי שיירה של רכבים זהים לחלוטין גרמה לי להרגיש כמו סוכן FBI או DEA או כל צירוף אותיות אחר בדרך לעצור רוצח סדרתי, סוחר סמים או כל פושע מסוכן אחר. דבילי לחלוטין, אני יודע. לא הייתי בוגר במיוחד.

אני מספר את הסיפור המייגע הזה כי בימים האחרונים נראה שהתהפכו היוצרות והיום, במקום להיות חלק מהשיירה אני היעד שלה. אני לא יודע איזה סוכנות מנסה לחסל אותי, אולי זאת סוכנות ישראלית כי הם לא עושים עבודה טובה במיוחד. הם מנסים לגרום לזה להראות כמו תאונת דרכים ואני, נהג סביר לחלוטין אבל נטול הכשרה פורמלית בנהיגה מבצעית מצליח לחמוק מהם פעם אחר פעם, גם אם בעור שיני.

לשם שינוי שמרתי את דעתי בפרשת עמנואל לעצמי, לא אמרתי יותר מדי על כלום בשם הממלכתיות ובכל זאת מישהו שם לו ליעד להעניק לי קבורה צבאית, כיתת יורים והכל. אנשים מחופשים לחרדים בשלל רכבי מזדה MPV רודפים אחרי. בכבישים בין עירוניים מנסים להפיל אותי לשוליים, ברחובות תל אביב חותכים אותי בצמתים, ברמת גן כמעט נדרסתי על אופני. תמיד אותם אנשים, תמיד באותו סוג רכב. ירדתי למחתרת. נהיה בקשר.

זה התחיל כמו בעיה בחשבון, זה נגמר כסתם בעיה. ביולי 2005 יצא גולן שלמון לרכיבת בוקר, בערך באותו הזמן יצא נהג אוטובוס מהתחנה, על כביש הסרגל הם נפגשו. גולן שלמון נהרג במקום, לנהג שלום והוא נידון לשלושים חודשי מאסר בפועל, עוד שנתיים על תנאי, קנס כזה או אחר ושלילה לחמש עשרה שנים.

לחובתו היו באותו הזמן 23 עבירות תנועה קודמות.

הפרקליטות הסכימה בעסקת טיעון שהזוג שפגע והפקיר את אמיר בלחסן לפני קצת פחות משנה ירצה שלוש שנות מאסר בלבד. אמיר עדיין בתרדמת.

על הבחור הצעיר שדרס למוות את שניאור חשין ונמלט ממקום התאונה, יש להניח, יוטל עונש כבד יותר וזה בסדר. צריך להטיל עונש כבד יותר על מי שנוהגים שיכורים, עייפים, מסוממים, ללא רישיון וללא זהירות. אבל צריך להעניש גם את מי שפגע באחד האדם, לא רק בבנו של השופט.

ראיתי אותך בחלום.

גם את ראית אותי. באת אלי, הלכנו לנו. היינו רק שנינו, לבד, כמו פעם. התחבקנו ודיברנו והיינו ביחד, רק שנינו, לבד, כמו פעם והבנתי, בחלום, כמה התגעגעתי אליך כשראיתי אותך, פתאום, בחלום.

זה אירוני, כי במציאות אני כבר לא. אני לא באמת רוצה לפגוש אותך במציאות. במציאות אני לא מבין אותך, במציאות אני כועס, או כעסתי לפחות גם אם אני כבר לא לגמרי משוכנע למה. המציאות שלנו לא תראה כמו החלום. במציאות יהיו חיוכים מאולצים ושתיקה ומבוכה ופרידה. בחלום לא נפרדנו, סתם התעוררתי.

משהו ממישהי:

היא אמרה שאולי ננסה
לעשות משהו אחר
שהגיע הזמן לגוון קצת
שצריך להשתחרר

אבל מאז היא…
החיוך שלה אחר
היא חולמת קצת יותר
היא יוצאת הרבה יותר
מדברת על להתאוורר
ואני לא מוותר
אולי צריך שאשחרר.

(והבהרה חשובה – ממש כמו ששמוליק קראוס לא מתגורר באמת 119 קומות מעל שלומי שבן במגדל הפזמון, כך גם לא היא ולא הוא המוזכרים בשיר פגשו אי פעם את אריק ברמן. היא אמרה שהוא מטפורה, אין לי מושג למה. גם לא שאלתי. תגובות ונאצות אפשר להפנות ל – hamigdalor@gmail.com , כרגיל.)

רייצ'ל קורי, הספינה, לא לוחמת החופש הנועזת עליה השלום, לא תגיע בסוף. לא לעזה וגם לא לאשדוד. הם יחזרו הביתה. למה?

כי בספינות המלוות אותה, בהן מפליג צי העיתונאים המסקר את המסע, התגלו במפתיע תקלות.

מסתבר שאם לא רואים אותך מציל את עזה זה לא באמת שווה את הטירחה.