המגדלור

יש בחורה אחת שאני מכיר. הייתה חברה די טובה פעם, היום כבר לא כל כך, מהדברים האלה שקורים לאנשים עם הזמן. קצת עצוב, לעיתים, אבל לא זה הסיפור.

חשבתי לספר סיפור קטן עליה עם מוסר השכל אבל מחקתי אותו. ישבתי, כתבתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, כתבתי שוב, מחקתי שוב, כתבתי ומחקתי. בסוף יצא נוסח לא רע.

ואז מחקתי.

מחקתי כי קצת כאב לי לכתוב את זה, אני מודה. גם קצת הרגיש לי לא נוח לספר עליה לעולם, לחשוף אותה, את הדברים שידעתי אני והעולם לא. אולי לא ממקומי לספר, אולי היא לא רוצה, אולי.

אז מחקתי.

אבל את מוסר ההשכל אשאיר:

למען הצדק, אסור להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים.

דרום תל אביב, צהרי היום.הלכתי לי ברחוב, עובר מולי שחקן מוכר. אני משתדל בכל כוחי להראות אדיש אבל לא מצליח שלא להסתכל. הוא מסתכל ישירות עלי, בעיני, ושנינו ממשיכים ללכת.

הוא בטח זיהה אותי מהפינה שעשו עלי ב"ספורTV" כשהייתי בכיתה ט'.

על זה קראתי הבוקר. כל הכבוד לנו. הראנו להם מה זה.

אתם אנשים נחמדים, רובכם לפחות. ערכיים מאוד, ציונים מאוד, באמת, אחלה חבר'ה. אבל אתם לא היחידים שיודעים מאיזה צד יורה הרובה. אתם לא היחידים שיודעים להגיד "אחרי". אתם לא עד כדי כך חשובים.

זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת. אז סרבו. לכו על זה. אל תעשו מילואים, אל תתגייסו, סרבו. יש לי הרגשה שנסתדר.

מקסימום לא.

לו רק היה לי מחשב לידי, תמיד.
וחיבור לרשת.
וזמן.

הייתי כותב הרבה יותר. הייתי הופך את שברי הרעיונות שחולפים במוחי לאמירות מסודרות קצת יותר וחולק אותן עם העולם.

בינתיים כל מה שאני יכול לעשות זה לחשוב לעצמי "על זה אכתוב כשאגיע הביתה!" ולבלות את הערב בניסיון להיזכר.

גם זה משהו.

עכשיו אני אחד מהם.

אחותי החליטה שהיא רוצה אייפון, באורח פלא עשתה מה שצריך בשביל שאכן יהיה לה וכך נותר לו אייפוד טאצ' מיותר ומיותם אותו ירשתי ועכשיו אני אחד מהם.

צועד לי ברחובות העיר כשאוזניות לבנות באוזני, רץ לי בפארק כשאוזניות לבנות באוזני, רוכב על אופניים כשאוזניות לבנות באוזני, נוסע באוטובוס כשאוזניות לבנות באוזני ומחכה לאנשים עם, כן כן, אוזניות לבנות באוזני.

באיחור רב אני מבין מה כולם מצאו בצעצוע הזה. אחרי שנוקה מהמוזיקה הנוראה שנאלץ לשמור בשביל אחותי והוטען בכל טוב המוזיקה שהצלחתי לשים ידי עליה, הפך הנגן בעטיפת הסיליקון האדומה לידידי הטוב ביותר.

ועכשיו אני אחד מהם.

Sent from my iPod

בעודי נוהג לי להנאתי בבוקר דיבר לו ניב רסקין עם ניצולה מהצונאמי שציין אתמול שלושה חורפים. היא סיפרה איך עמדה עם הגב לים, איך חבט בה הגל, איך היטלטלה ונסחפה שני קילומטרים, איך שוחחה עם אלוהים תוך כדי.

כידוע, אין אתאיסטים בחפירות (גם אני חטאתי בדיון עם בוראי כשחשתי שקיים סיכוי סביר שנתראה בקרוב) ו"שמע ישראל", מאז אותו פרק של "העשב של השכן" (עונה ראשונה, פרק 8), היא קריאת הקרב החביבה עלי, גם אם אני מאמץ לשם כך מבטא אמריקאי, ובכל זאת אני לא מוצא מקום לגאווה רבה על כך שקראה "שמע ישראל אלוהים שמור על כל היהודים!"

הרי היו שם עוד כמה שנבראו בצלמו ובדמותו. גויים, לא עלינו, אבל בכל זאת אנשים. גם עליהם אפשר היה לבקש שישמור.

אין לי ספק שלא הייתה לה כל כוונה למלט נפשה על חשבונם של אחרים, היא לא אמרה "אלוהים, הטבע את כל הגויים ובנה קייאקים ליהודים" אלא רק, ברגע של מצוקה, ביקשה אינסטיקנטיבית הגנה למה שהכי חשוב. ליהודים. כך חשבה באותו הרגע כי כך חשבה כל חייה. כי כך חשבו כל האנשים סביבה. יהודים הם לא אנשים סתם, הם הרבה יותר.

עבד לה.

חבר הכנסת אלי אפללו ביקשה השבוע לפרוש מקדימה ולהקים סיעת יחיד משום שלדבריו איבד את האמון בהנהגתה של ציפי לבני.

גם לי אין אמון רב בציפי לבני. כשהלכו כולם, או לפחות רבע מכולם, שבי אחרי נערת הפלא של הפוליטיקה הישראלית אני נותרתי ספקן. סקפטי. כזה אני. עוד באירופה הייתי. לא הצבעתי עבורה ולא עבור קדימה כך שלא את קולי שלי לוקח אפללו אל סיעת היחיד שלו, ובכל זאת, אני כועס.

הרי מי שבחר בקדימה בוודאי שלא עשה זאת בשביל מספר 14 מר אלי אפללו, למעט אולי בני משפחתו וכמה מידידיו. מי שהאמין לחזון הפוליטיקה האחרת של קדימה לא ראה את חבר הכנסת אפללו כנער הפוסטר של השינוי.

גם את נתעלם מהמחטף של נתניהו, מהעיסוק בפירוקה של קדימה במקביל להחלטות על גורלו של גלעד שליט, הרי שאת האמון שאיבד אפללו בלבני ראוי שימצא מחדש או שיחזיר את המנדט שקיבל בזכותה למצביעיה. היא לא כוס התה שלי, אבל בהחלט האפשרות הטובה ביותר כרגע.

האלכוהוליסט שבי חושב שהחלטת הממשלה להגביל את מכירת האלכוהול לבני 21 ומעלה היא אומללה כי תמנע מאלפים את ההנאה מכוס (או בקבוק) וויסקי בסוף יום ארוך במכרות הפחם.

הוא גם חושב שאם ממילא ילדים שותים בגיל 11, מה זה משנה מתי מותר להם להתחיל?

מצד שני לקח לו יומיים לחשוב על זה.

לא פעם התלוננו קוראים על זה שאני לא משתף מספיק בחיי הפרטיים. לא חשבתי שאני צריך לעשות את זה, הם לא מרתקים במיוחד, אחרי הכל, אבל יותר מזה – הם פרטיים. הפעם אחרוג ממנהגי.

אחרי שהחלטתי שאין לי שום כוונה לעסוק בתחום אותו למדתי והחלטתי למצוא משהו אחר לעשות כשאהיה גדול, מצאתי את המשהו הזה. זה היה זה. ממש זה. היו כל מיני דברים קטנים, נחמדים, שחשבתי עליהם גם, אבל רק דבר אחד שיכולתי לראות את עצמי עושה בעוד עשור או שניים או שלושה.

אתמול, סופית, נסגרה על זה הדלת, כל החלונות אטומים. קשרים, פרוטקציות, כלום. אני לא טוב להם, הם לא טובים לי, לא באמת משנה, צריך להתחיל ללכת בדרך חדשה. שוב להחליט מה אהיה כשאהיה גדול.

פתוח להצעות.