אנשים שותים בחתונות בד"כ קצת יותר מאשר היו שותים לו היו בביתם באותו הזמן. שילוב של המצווה לשמח והבר הפתוח. בחודש אדר בואכה פורים המצווה כפולה ומכופלת וזאת כנראה הסיבה לכך שאתמול, בחתונה של חברה ללימודים, בעודי יושב ומשלים פערים עם ידידי מהספסלים האחוריים התיישבה בחורה זרה לידי והצטרפה לשיחה.
אחרי דקה, בערך, של האזנה דרוכה לשיחה פתאום אמרה "היי! זה לא השולחן שלי!" ונעלמה.
אתמול, בשובי מיום מילואים אי שם בדרום מרכז הארץ, עצרתי למלא דלק. העמדתי מכוניתי ליד אחת המשאבות במסלול לתדלוק עצמי והתחלתי במלאכה כשלפתע פתאום קול קורא בשמי.
אני מסתובב ומבחין בחיוך מוכר על פניה של מישהי שלמדה איתי בתיכון. חברה של חברה, כזאת שלא פגשתי, או חשבתי עליה יותר מדי, מאז הפסקתי אני להיות חבר של אותה חברה.
מה קורה ומה נשמע וידה ידה ידה, ו"מה את עושה היום?" שאלתי.
"אני?" השיבה, "אני בחיי הלילה."
לא ממש שאלתי מה זה אומר, אם כי אני מניח שעשיתי פרצוף מספיק תוהה בשביל שתסביר. היא מנהלת ליין מסיבות במועדון כזה או אחר שאת שמו קרוב לוודאי שהייתי אמור להכיר אבל אפילו לא צלצל מוכר, ו"אתה חייב לבוא למסיבת פורים שלנו! זה אמנם ביפו אבל אנשים מה זה איכותיים." אז הבטחתי להשתדל ונסענו איש איש לדרכו.
רעיון לתחפושת, מישהו?
הפעם זאת היית את, אני בטוח. זה אומר שאנחנו שוב שכנים?
הפעם זאת היית את. עברתי לידך, אני במכונית ואת ברגל. תיק על הגב, עגלת תינוק לפניך.
הפעם זאת היית את. אני יודע את זה. לא היו מספיק מכוניות סביבי בשביל שאעשה תאונה (למרות שהייתי קרוב לכך) אבל מספיק כדי שלא אוכל לעצור.
הפעם זאת היית את. המון פעמים חשבתי שראיתי אותך, הפעם אני בטוח.
בחיי שאני לא יודע איך עברנו מ"אם אתה בסביבה אז תעלה לקפה." לשתיקה שאין ביכולתי לחדור. אני לא יודע איך ואני לא יודע למה. אני יודע רק דבר אחד.
הפעם זאת היית את.
יש בחורה אחת שאני מכיר. הייתה חברה די טובה פעם, היום כבר לא כל כך, מהדברים האלה שקורים לאנשים עם הזמן. קצת עצוב, לעיתים, אבל לא זה הסיפור.
חשבתי לספר סיפור קטן עליה עם מוסר השכל אבל מחקתי אותו. ישבתי, כתבתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, כתבתי שוב, מחקתי שוב, כתבתי ומחקתי. בסוף יצא נוסח לא רע.
ואז מחקתי.
מחקתי כי קצת כאב לי לכתוב את זה, אני מודה. גם קצת הרגיש לי לא נוח לספר עליה לעולם, לחשוף אותה, את הדברים שידעתי אני והעולם לא. אולי לא ממקומי לספר, אולי היא לא רוצה, אולי.
אז מחקתי.
אבל את מוסר ההשכל אשאיר:
למען הצדק, אסור להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים.
דרום תל אביב, צהרי היום.הלכתי לי ברחוב, עובר מולי שחקן מוכר. אני משתדל בכל כוחי להראות אדיש אבל לא מצליח שלא להסתכל. הוא מסתכל ישירות עלי, בעיני, ושנינו ממשיכים ללכת.
הוא בטח זיהה אותי מהפינה שעשו עלי ב"ספורTV" כשהייתי בכיתה ט'.
על זה קראתי הבוקר. כל הכבוד לנו. הראנו להם מה זה.
אתם אנשים נחמדים, רובכם לפחות. ערכיים מאוד, ציונים מאוד, באמת, אחלה חבר'ה. אבל אתם לא היחידים שיודעים מאיזה צד יורה הרובה. אתם לא היחידים שיודעים להגיד "אחרי". אתם לא עד כדי כך חשובים.
זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת. אז סרבו. לכו על זה. אל תעשו מילואים, אל תתגייסו, סרבו. יש לי הרגשה שנסתדר.
מקסימום לא.
לו רק היה לי מחשב לידי, תמיד.
וחיבור לרשת.
וזמן.
הייתי כותב הרבה יותר. הייתי הופך את שברי הרעיונות שחולפים במוחי לאמירות מסודרות קצת יותר וחולק אותן עם העולם.
בינתיים כל מה שאני יכול לעשות זה לחשוב לעצמי "על זה אכתוב כשאגיע הביתה!" ולבלות את הערב בניסיון להיזכר.
גם זה משהו.
עכשיו אני אחד מהם.
אחותי החליטה שהיא רוצה אייפון, באורח פלא עשתה מה שצריך בשביל שאכן יהיה לה וכך נותר לו אייפוד טאצ' מיותר ומיותם אותו ירשתי ועכשיו אני אחד מהם.
צועד לי ברחובות העיר כשאוזניות לבנות באוזני, רץ לי בפארק כשאוזניות לבנות באוזני, רוכב על אופניים כשאוזניות לבנות באוזני, נוסע באוטובוס כשאוזניות לבנות באוזני ומחכה לאנשים עם, כן כן, אוזניות לבנות באוזני.
באיחור רב אני מבין מה כולם מצאו בצעצוע הזה. אחרי שנוקה מהמוזיקה הנוראה שנאלץ לשמור בשביל אחותי והוטען בכל טוב המוזיקה שהצלחתי לשים ידי עליה, הפך הנגן בעטיפת הסיליקון האדומה לידידי הטוב ביותר.
ועכשיו אני אחד מהם.
Sent from my iPod
בעודי נוהג לי להנאתי בבוקר דיבר לו ניב רסקין עם ניצולה מהצונאמי שציין אתמול שלושה חורפים. היא סיפרה איך עמדה עם הגב לים, איך חבט בה הגל, איך היטלטלה ונסחפה שני קילומטרים, איך שוחחה עם אלוהים תוך כדי.
כידוע, אין אתאיסטים בחפירות (גם אני חטאתי בדיון עם בוראי כשחשתי שקיים סיכוי סביר שנתראה בקרוב) ו"שמע ישראל", מאז אותו פרק של "העשב של השכן" (עונה ראשונה, פרק 8), היא קריאת הקרב החביבה עלי, גם אם אני מאמץ לשם כך מבטא אמריקאי, ובכל זאת אני לא מוצא מקום לגאווה רבה על כך שקראה "שמע ישראל אלוהים שמור על כל היהודים!"
הרי היו שם עוד כמה שנבראו בצלמו ובדמותו. גויים, לא עלינו, אבל בכל זאת אנשים. גם עליהם אפשר היה לבקש שישמור.
אין לי ספק שלא הייתה לה כל כוונה למלט נפשה על חשבונם של אחרים, היא לא אמרה "אלוהים, הטבע את כל הגויים ובנה קייאקים ליהודים" אלא רק, ברגע של מצוקה, ביקשה אינסטיקנטיבית הגנה למה שהכי חשוב. ליהודים. כך חשבה באותו הרגע כי כך חשבה כל חייה. כי כך חשבו כל האנשים סביבה. יהודים הם לא אנשים סתם, הם הרבה יותר.
עבד לה.