המגדלור

אתמול, בעודי מקושש את אטבי הכביסה שנפלו עת הורדתי את בגדי היבשים מחבלים המתוחים מול חלוני מהשיח עליו נחתו מצאתי שם כלי שחמט מפלסטיק - משכתי אותו וגיליתי את המלך השחור. לא רחוק ממנו נחה המלכה הלבנה. לא ראיתי כלים אחרים, דווקא חיפשתי.

אספתי אותם יחד עם האטבים, התכוונתי להניח אותם על תיבות הדואר, כדי שיוכלו לחזור לדירה ממנה נפלו אך כשטיפסתי חזרה במדרגות ניסיתי לחשוב מה יכול היה להביא דווקא את המלך השחור והמלכה הלבנה לשיח האטבים שלי. לא רץ ולא צריח, לא פרש ולא חפ"ש, דווקא המלך השחור והמלכה הלבנה.

ופתאום זה היכה בי. הם לא נפלו, הם ברחו. אולי המלך הלבן פשוט לא סיפק את מלכתו. אולי לא יכול היה ואולי היה עשוי מדי בהגנה על ממלכתו מפני המלך השחור. אולי באחד המפגשים ביניהם, בין שח לשח, המלכה הלבנה ראתה שהמלך השחור היה כל מה שרצתה תמיד ואפילו לא ידעה שיכול להיות. אולי הייתה זו דרכה להפסיק את המלחמה בין שני הצבאות ואולי פשוט נמאס לה, להם. אולי נפגשו בסתר והמלך הלבן גילה, אולי נסו על חייהם ואולי פשוט רצו להקים משפחה חדשה, אפורה, שלווה.

כך או אחרת, לחזור ללוח הם לא רצו. הסתובבתי והחזרתי את הזוג המלכותי לשיח שלו.

השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' אמר לשוטר מלוכלך וסמוי כי הוא נראה כ"ערבוש אמיתי". כל הנוכחים צחקו, בתקשורת צקצקו בלשונם, בשמאל זעמו ומחר כולם ישכחו, בצדק. הרי אין ממה להתרגש, אז היהודון אמר.

כשהייתי חייל למערכת הייתה ערכה שלמה של מקלות וגזרים כדי להניע אותנו. "מנהיג מתגמל בונה" היו מכנים את השיטה הזאת בקורסי הפיקוד השונים. היא לא הייתה שיטה אידיאלית אבל עבדה, בסך הכל, לא רע בכלל. השתמשתי בה לא פעם בעצמי.

אם המקלות היו בד"כ סוגים שונים של לא לצאת הביתה (כמו ריתוקים, עיכוב יציאה כזה או אחר, אפילו כלא) או משימות "איכות" שונות כמו ציוותי שמירה במקומות מעניינים, למשל טנק בודד באמצע שטח אש שמישהו חייב להשאר איתו בלילה עד שיגיע החילוץ, הגזרים היו בדיוק ההיפך - לצאת הביתה קצת יותר ומשימות איכותיות באמת. לפעמים זה ללכת לאבטח את אתר ההנצחה בלטרון, אחת הקייטנות המוצלחות שהיו לי עד עתה, אבל שני הגזרים הגדולים ביותר הם מחנות הקיץ של הסוכנות היהודית אי שם בארצות הברית מצד אחד ופרוייקט תגלית מצד שני.

אני לא זכיתי לאף אחד מהם (אם כי הייתי שמח מאוד מאותו שבוע בלטרון, בפסח של שנת 98) אבל כמה מחברי זכו וההעדפה הברורה הייתה דווקא לתגלית שמשאירה אותך בארץ, קצרה הרבה יותר, אינה גוררת שחרור מוקדם אבל…

אבל יש שם בנות.

בנות, אמריקאיות ברובן, שמתלהבות מהחייל היהודי הגאה במדיו המגוהצים ובנישקו המבריק, שבכלל לא אכפת להן שאתה חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות כי בעוד שלושה שבועות כבר לא תהיינה כאן.

אני לא מתכוון להכנס יותר עמוק לנושא הזה, רק להזכיר שלכל גזר יש קוץ.

במילואים האחרונים שנגמרו לפני שבוע דני היה בהתחלה אבל בסוף כבר לא ראיתי אותו. ככה זה כשיש יותר מדי מ"מים בפלוגה. לא הופתעתי.

כשראיתי אותו יושב בבית הקפה שמחוץ למספרה ממנה יצאתי בראש שהרגיש עירום וחשוף לפגעי מזג האוויר דווקא הופתעתי מאוד. התכוונתי להניח לו ולהמשיך הביתה להתקלח אבל הוא הבחין בי וסימן לי להצטרף ביד מונפת ובחיוך הפוכים לחלוטין לניסיוני להמנע מקשר עין. התקרבתי לשולחן והוא הציג בפני אישה בהירת שיער שישבה מולו - "תום - שירי, שירי - תום. תום עושה איתי מילואים." כולם חייכו ולחצנו ידיים והיא קמה ללכת, מזכירה לו שהם אצל אמא שלה בערב אז שלא יקבע משהו אחר ומבהירה בצורה מוחלטת את מה שלא הייתי בטוח בו עד עתה - היא בהריון. נפרדנו לשלום ואני תפסתי את מקומה. לא היה מזיק לי איזה אייס לאטה או משהו דומה, אחרי הכל.

אז דיברנו קצת על האימון (הוא לא התרשם במיוחד, אני דווקא כן) ועל צ'יקו תמיר (שנינו חושבים שהעונש חמור מדי) ואחרי שנגמרו לנו נושאי הדיבור הפעוט אמרתי שאני שמח לראות שהם עוד ביחד. הוא חייך.

"לא שמעתי ממנה מאז שדיברנו, אז. "

שתק עוד קצת.

"לא שמעתי ממנה ואמרתי לעצמי שאין מה לעשות, חייבים להמשיך. גם היא אמרה לי שהיא לא רוצה לתקוע לי את החיים, פעם. ואמרתי לעצמי שאם לא היא, אז זה לא ממש משנה עם מי כן. ושירי… שירי אחלה. אני אוהב אותה, היא אוהבת אותי ואנחנו מסתדרים והכל בסדר. אני לא בוער בגללה אבל, בעצם, חוץ מההיא, אף אחת לא הבעירה אותי אז… אז אם לא היא זה כבר לא משנה."

אמרתי שזה עצוב, הוא אמר שכשאני אגדל אני אגלה שככה זה, שאלה החיים. אמרתי שאני מקווה שלא.

"אני מקווה שאתה צודק." אמר וסימן למלצרית להביא את החשבון.

אני לא מופתע מכך שדודו טופז אירגן, לכאורה, את התקיפות השונות באירגונן הוא מואשם. לכולנו יש צד אפל ודודו, לכאורה, שלט בו קצת פחות טוב מרובנו.

כולנו לפעמים רוצים לפגוע במישהו שפגע בנו, שאנחנו חושבים שפגע בנו. רובנו לא עושים את זה כי אנחנו מבינים שאין בכך תועלת, כי אנחנו מפחדים מהתוצאות, כי אנחנו מעדיפים לחיות בחברה מסודרת ומוכנים להקריב את היצר הזה בשביל לשמור עליה. לפעמים יש חריגים.

אני לא מופתע ממה שדודו טופז עשה (לכאורה כבר אמרתי?), אני מופתע מכך שהוא חשב שיצליח לעשות את זה כל כך הרבה פעמים. פעם אחת - נניח. פעם שניה… קלוש. פעם שלישית, רביעית, חמישית, שמינית בספירה אחרונה שלי - אני לא מבין איך חשב שאף אחד לא יצליח לפענח את הפשע.

אמנם משטרת ישראל ולא CSI מיאמי, אבל היות והם לא מנסים לגלות מי פרץ לי לאוטו או מי גנב לי את האופניים, צריך להיות להם מספיק זמן פנוי.

עובדה, היה להם.

זמזום ראשון
אחרי כמה ימים של זמזום בלתי פוסקים, הדלקתי אתמול ספירלה נגד יתושים. תוך שניות הייתי כמה אלפי ק"מ דרומית מזרחית וכמה שנים אחורה, יושב על הדשא בתאילנד, עיירה מנומנמת סביבי, מסתכל על הסירות שטות בנהר. היו ימים.

זמזום שני
עכשיו, שאני יודע, פחות או יותר, לאן אני רוצה להגיע, השביל נראה ברור יותר ויותר. מתחיל לצעוד בו, שיהיה לי בהצלחה. הזמזום המציק בחלק האחורי של ראשי נחלש.

זמזום שלישי
אלי ישי שוב מציע לשחרר מחבלים יהודיים כנגד שחרור מחבלים פלשתינאים בכל עיסקה של חילופי שבויים. יופי אלי. רעיון מצויין. רזי הציע לך לשחרר גם אנסים ורוצחים סתם, אבל אתה התעקשת לשחרר רק כאלה שפגעו בערבים, לא ביהודים. יפה מצידך. אני חושב שזה פשע נורא לשחרר מחבלים מכל סוג ועדה, אלי, אבל אם צריך לשחרר אותם כדי שאתה תרים ידך בעד שחרור האסירים הפלשתינאים תמורת גלעד שליט לא אעמוד בדרכך. אני מקווה רק שתזכור שבבחירות הבאות לא אשכח ולא אתן לך להשכיח שאתה עומד כמחסום לשלום.

ואחרון
אין לי מושג למה כבר יומיים אני מזמזם את "עלי בריקדות". מצד שני זה גרם לי לשקול לפרוש (תיאורטית, כמובן) מההגנה ולהצטרף (תיאורטית לא פחות) לאצ"ל.

פספוס
סביר להניח שבזמן רגיל אימון המילואים בו הייתי בשבוע שעבר היה גורם לי לפספס את הידיעה הזאת, כמו שפספסתי את מעצרו של דודו טופז, התרסקות מטוס כלשהו ומשהו עם אובמה. אבל לא כך היה, לשמחתי.

פגיעה
ככה זה כשקרובים לצלחת. אנשים קרובים לצלחות כל הזמן, שומעים שמועות ממקורות יודעי דבר, מקבלים טיפים ומידע פנימי ויודעים דברים הרבה לפני הציבור הרחב. לשם שינוי - גם אם לא בנושא חשוב במיוחד או כזה שבכלל מעניין את רוב הציבור - עכשיו תורי. ביום שלפני כבר ידעתי שהם נראים מבטיחים ודקות אחרי שזכו בצמד הגביעים קיבלתי את הדיווח - צוות טנק מהפלוגה שלי, טנק שיצא מהימ"ח שלנו, היה היחיד שפגע בפגז הראשון לטווח של 5 ק"מ. לא מרכבה 4, לא מרכבה 3, לא אף אחד אחר. רק הם. את צמד הגביעים (מקום ראשון לירי מהיר ומקום שני כללי) ראינו ביום חמישי. האדם הוא הפלדה. מסתבר.

שמש
היה חם. אני מניח שכולם שמו לב שהיה חם בשבוע שעבר אבל בשבילנו החום היה הדבר העיקרי שהיה. שוב מנות קרב, הכרתי מתכון חדש שמצריך נייר טואלט וטונה, שאר הזמן התאמנתי בלצום ובלקוות שיגיע איזה ג'יפ אותו אוכל לקחת לחצי שעה, רק לקפוץ לשק"מ ולחזור. הג'יפ לא הגיע אף פעם. הייתה טיולית, אבל, ביום שלישי. לא הייתה לי סבלנות לכל הילדות בנות 19 שנהגו בהאמרים, בעיקר לא הייתה לי סבלנות לזאת שנהגה בהאמר שלי. התאפקתי שלא לבעוט בה כשהתעלמה לחלוטין מבורות ומהמורות והטילה אותי מצד לצד בצריחון הפיבר גלאס. הצלחתי. שתיתי די הרבה קפה שחור, אפס תה ירוק, אדוויל אחד ביום הראשון, כרגיל.

ומפגש מפתיע
תרגיל דו צדדי, אנחנו אנחנו מגינים, הם תוקפים. אני עומד בקו עמדות ופתאום ממרחק כמה עשרות מטרים עולה טנק אוייב. הוא עם הצד אלי, לא בטוח אם הבחין בי או לא אבל בטוח שלא יספיק להסתובב לפני שאשמיד אותו. "תותח חץ7 טנק על מדידה אש" אני צועק ואחרי שהפגז הראשון לא פוגע (על הפנים, המערכת הזאת) אני מחליט להסתער בשביל לצמצם את הטווח, לדקור אותו עם הלדרמן אם צריך, שרק לא יעבור אותי. "קודקוד כאן משנה במגע עם כבד כחול ליד חום 2291, נהג קדימה מהר" מדווח בקשר חוץ. ההאמר לא זז ואני צריך לצעוק עליה שוב "סעי כבר". כשהיא זזה אני מוסיף "מיקי, ברגע שאתה רואה אותו תירה". כמה מטרים אח"כ ההאמר שמולנו נדלק. אני מתקרב בשביל לחפש אם יש עוד אויב מאחוריו. "תעצרי כאן" אני אומר לה והיא, לשם שינוי, מצייתת מיד, מדוממת והולכת לדבר עם המפעילה בהאמר הפגוע, המושמד. "ססססאמא שלה" אני מסנן. פתאום מישהו קורא בשמי. אני מסתובב, התותחן של הטנק המושמד מחייך אלי. רוני. היה התותחן שלי בסדיר. הייתי צריך ללמד אותו יותר טוב.

ראיתי את איפה הילד בהופעה.

עמדתי בשורה הראשונה, כמעט לגמרי באמצע, רחוק מכדי שהרוק של חמי יפגע בי אבל קרוב מספיק בשביל לחשוב שאולי זה יקרה.

ראיתי את איפה הילד בהופעה.

לא מעט מהאנשים בקהל לא ממש ידעו מה הם עושים שם. ילדים. הם לא הכירו חצי מהשירים, הם לא שמחו שאחד הפספוסים הגדולים שלהם בחיים התאחדו ושהם קיבלו הזדמנות שניה במקום שיש בו מעט מאוד הזדמנויות שניות.

הם רק שמעו את הסאונד המחורבן, הם לא חזרו אחורה לשנות התשעים הסוערות, המפוספסות משהו. הם סתם היו שם.

ואני - ראיתי את איפה הילד בהופעה.

השמועות אומרות שמיס קליפורניה עומדת לאבד את הכתר שלה ולא תוכל לקדם את השלום העולמי בגלל תמונה בעירום חלקי שנתגלתה לאחרונה.

אני בטוח שחביבת הקהל מאושרת עד אין קץ מהסיכוי כי תתקדם לסגנית שניה, אבל בניגוד אליה לי אין עניין אמיתי בזהותה של הגברת הראשונה של המדינה הזהובה וגם התמונה החדשה לא מאוד מרגשת אותי, אני פשוט משועשע.

בשלב בגדי הים ראו יותר.

תחי הצביעות האמריקאית.

שוב איתכם
אחרי שהחלמתי מהמחלה הקשה שליוותה אותי בימים האחרונים אני מרגיש שאני יכול לומר בבטחון מלא למדי - זו לא הייתה שפעת החזירים. לא חיפשתי ולא קיבלתי שום טיפול רפואי מלבד זה שהצלחתי להגיש לעצמי, שכלל תה עם לימון ואדויל ואף על פי כן שרדתי, כך שככל הנראה זו לא היתה המגיפה הנוראה*.

איפה טעינו?
הריתוק היחסי למיטה וצריכת החדשות הרצופה העלו כמה וכמה סתירות. מצד אחד המגיפה הנוראה משתוללת, חולים חדשים מתגלים ברחבי העולם וגופים שונים ומשונים מעלים את רמת הכוננות שלהם לרמה אחת מתחת לפלישת חייזרים ומצד שני לא ממש קורה יותר מדי. אמנם מתגלים חולים אבל הם מטופלים ומשוחררים לבתיהם, בשום מקום מלבד מקסיקו** לא מת איש מהמחלה (הקשה, הנוראה) וגם המקסיקנים הודו שעשרות ההרוגים מהמחלה הם למעשה קצת פחות מעשרים. נראה שהמחלה, לה תסמינים של שפעת רגילה, המדבקת במגע בין אנשים ממש כמו שפעת רגילה ושהטיפול בה הוא כשפעת רגילה היא כמעט לחלוטין שפעת רגילה. איזה קטע.

עמאר בשטח, הוירוס במתח
אתמול הכריז הרב הראשי כי ביום חמישי השבוע יהיה יום צום ותענית נגד התפשטות המגיפה, כך שבכל מקרה הסיפור יהיה מאחורינו עד יום ראשון.

ובינתיים, בקצה השני של העולם
הסינים מצאו דרך מצויינת שראוי לשקול לעורר את הכלכלה המקומית, לפחות בזמן המשבר הנוכחי.

ולא נשכח
מזל טוב לרון ארד שחוגג היום 51 אביבים.

*כמובן שהעובדה שלא הייתי מעולם במקסיקו ולא פגשתי לאחרונה פלוני ששב משם הרגיעה אותי.
** ותינוק מקסיקני בארצות הברית, נכון.